"קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ"
כהמשך לדיבור בפרשת השבוע.
בדרך כלל, כשאנחנו עוסקים בפרשיות של יוסף, אנחנו משתדלים ללמוד מהן עבודת מידות. חז״ל ממש לוקחים את יוסף כמודל לכמה נקודות יסודיות בעבודת המידות, ויש מקום גדול להתבונן בזה. אם מתבוננים ביוסף לעומק, רואים אצלו נקודה אחת מאוד יסודית: עבודת המידות צריכה להיות מתוך אמונה.
יש קשר עמוק ויסודי בין אמונה בבורא עולם, במציאות האלוקית העליונה והאינסופית – לבין העבודה האישית של כל אדם בעבודת המידות. הקשר הזה נובע מהתבוננות פשוטה באדם עצמו. כשאדם מתבונן פנימה, הוא מבין שיש בו מה שנקרא בספרים הקדושים נר״ן – נפש, רוח, נשמה.
יש מקום לנסות להבין: מהי הנקודה של הנפש? מהי הנקודה של הרוח? ומהי הנקודה של הנשמה?
ומתוך זה גם להתבונן בעבודת המידות.
אם נלך בסדר מלמטה למעלה – נפש, רוח, נשמה – הנפש אלו התכונות והמידות של האדם, ההתנהגות, התגובות. זה החלק הנפשי. הרוח היא עולם הערכים שעליהם האדם בנוי: אידיאלים, עקרונות, דרך. “רוח הדברים”,לאן הרוח נושבת מבואר בספרים שהרוח קשורה לערכים, לתורה, ליסודות שעליהם העולם נברא. הקדוש ברוך הוא ברא עולם עם ערכים, עם דרך, עם כיוון.
והנשמה היא האמונה. היא הניצוץ האינסופי שבתוכנו, החלק האלוקי שבאדם. זו האלוקות שבקרבנו. הנשמה היא זו שמניעה את הכל: היא קובעת את הערכים (הרוח), והיא אמורה להניע גם את האדם בצורת ההתנהגות והמידות (הנפש).
כאשר הסדר הוא כזה – כשהנשמה מניעה את הרוח, והרוח מניעה את הנפש – יוצא מהפנים אל החוץ, זו עבודת מידות מתוקנת. כך האדם מתנהל בצורה מתוקנת.
פעמים רבות המציאות הפוכה. אנחנו מונעים מדברים חיצוניים: לחץ חברתי, ערכים שמגיעים מהעולם החיצוני, תגובות אינסטינקטיביות. אז ההתנהגות והתגובות לא באות מהפנים, מהתבוננות עמוקה, אלא מגירויים חיצוניים שמניעים וזה נקרא מידות לא מתוקנות – מידות שאינן מונעות מהפנימיות ומעצמיות האדם אלא מונעות מדברים חיצוניים שאין להם נשמה, זה דבר ריק וזו לא דרך מתוקנת ואמיתית של חיים.
האמונה היא זו שאמורה לבנות לנו את הערכים בצורה מתוקנת, ויש מקום להתבונן איך מתוך אמונה יסודית ועמוקה מגיעים למידות מתוקנות – עין טובה, לסבלנות, לאי־כעס. האמונה, כשהיא שורשית ואמיתית, היא בונה את האישיות של האדם בצורה המתוקנת.
כאשר אדם פועל מתוך אמונה – זו צורה מתוקנת של חיים. וכאשר הוא פועל מתוך גורמים אחרים – התוצאות בהתאם. לכן חשוב מאוד להיות מודעים לאמונה ולראות איך היא בונה את האדם מבפנים.
יוסף, במובן הזה, הוא מודל. ביטוי חז״ל והזוהר הקדוש על יוסף על הפסוק במשלי:
“אל תאמר אשלמה רע – קווה אל ה׳ ויושע לך”.
אל תאמר “אשלמה רע” –אם פגעו בך בצורה כל שהיא – אל תגיב ברצון להחזיר, לנקום, לפגוע. התגובה הראשונה צריכה להיות: קווה אל ה׳. להבין שהכתובת האמיתית איננה האדם שפגע, אלא ריבונו של עולם שלח אותו לעשות את זה.
חשוב להבחין בין תגובה מעשית לבין תגובה נפשית. מבחינה מעשית – יש בתי דין, מערכת משפט, יש מצבים שבהם צריך לפעול כדי שלאדם שעשה עוול תהיה אחריות. זה נושא בפני עצמו. אבל מבחינת הנפש – מה קורה לי בפנים בנפש כשפוגעים בי? האם התגובה היא כעס, נקמה, טינה – או קווה אל ה׳ ויושע לך?
חז״ל דורשים את הפסוק הזה על יוסף הצדיק. כאשר האחים נופלים לידיים שלו, שליט מצרים, התגובה הטבעית של אדם הייתה יכולה להיות נקמה. הרי הם השליכו אותו לבור, גרמו לו סבל עצום. אבל יוסף לא רצה “להשלים בישא”, לא להחזיר רעה. הוא חי כל הזמן בתודעה של “קווה אל ה׳”. הוא מחכה תמיד לראות מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו במצב הזה.
לאורך כל הדרך: הבור, מצרים, בית הסוהר – ובכל שלב יוסף לא פועל מתוך כעס, אלא מתוך המתנה וציפייה לראות מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו. הוא מבין שיש כאן תהליך.
גם בפרשת שר המשקים , יוסף אומר לו “זכרתני”, חז״ל דורשים את הפסוק ויהי מקץ שנתיים ימים. אשרי האיש אשר יבטח בה׳ ולא פנה אל רע…״ השם משמואל שואל הרי כתוב אשרי האיש… זה יוסף אז סימן שיוסף בטח בה ולא פנה למצריים לכאורה זה הפוך אז לעניות דעתי עומק המדרש לעניות דעתי הוא שהקבה הולך עם יוסף. יוסף אומר לשר המשקים תזכיר אותי לפרעה בצורה טבעית מה היה קורה? שר המשקים היה מזכיר לפרעה יש מישהו בכלא תעשה לו פרוטקציה ותוציא אותו מהכלא… והיו מוציאים אותו מהכלא נגיד לו לא היה חוזר להיות עבד אלא היה פותח בסטה בשוק, ילמד ראיית חשבון, זה בערך מקסימום שהיה יכול להגיע וודאי לא היה מגיע למעמד של להיות שליט על מצריים. הקבה השכיח משר המשקים, יוסף באמת בטח בה׳. הוא היה בסדר גמור כשאמר זכרתני. הוא חיכה והבין שהקדוש ברוך הוא שלח אליו את שר המשקים כדי שיוציא אותו מהבור – זה מה שהיה בסוף אלא הקבה סידר את זה בזכות כך שיוסף בטח בה׳ בה ולא בטח… בדרך ששר המשקים חגג את זה בעיתוי שבו יוסף לא סתם יצא מהכלא להיות איזה רואה חשבון אלא הקבה השכיח את זה משר המשקים למשך שנתיים עד הזמן הנכון, שבו יצא לא סתם לחירות אלא לשליטה על מצרים. כלומר אכן שר המשקים נשלח כדי שיוסף יצא מהכלא יוסף צדק אך זה קרה פשוט אחרי שנתיים.
הנקודה החשובה היא לא להגיב בצורה אינסטינקטיבית או מתוך כעס אלא להבין שהכל מאת ה׳, לחפש מה הקבה רוצה מאיתנו בכל נושא, הקבה נמצא בכל פרט בחיים ואין נעלם ממנו. הכל מחושב ומדויק ותמיד לחכות.
האמונה היא שורש לעבודת המידות. יוסף מחכה לקדוש ברוך הוא, ומתוך כך מגיב. הוא מבין שלא רק שיש בורא לעולם אלא יש מי שמנהיג את העולם, מנהיג אותו ונוכח בחיים שלו ושל כל העולם. עבודת המידות של יוסף מתבטאת בעניין זה כשהיה שליט מצריים והאחים באו אליו, ׳נופלים לו לידיים׳ – אינו מגיב בצורה של כעס אלא רק מחכה לה׳, הוא מבין שכעת המשימה הגדולה שלו היא להביא את עמ״י למצריים בצורה הכי ראויה ומדויקת, שעם ישראל ישרוד את הגלות הזו, שהאחים ירדו למצרים כמשפחה מלוכדת, לא מתוך קנאה, שנאה ותחרות. הוא מחכה תדיר לראות מה הקבה רוצה ממנו בעניין, זה גרם לדבר מדהים – לא היתה לו טיפת טינה כלפי אחיו – “אתם חשבתם עלי רעה – אלוקים חשבה לטובה”. האמונה של יוסף בקב״ה גרמה לו למחילה גמורה.
זה לימוד עצום בשבילנו. הזוהר מבטיח ישועה למי שחי כך – מי שמנקה את עצמו ממשקעים אישיים ובודק מתוך יראת שמיים, ציפייה ומתוך רצון להבין את רצון ה׳ – כך אדם יגיב בצורה הנכונה.
לימוד זה נוגע לכל: לאירועים כלליים, פרטיים, גם לפגיעה קטנה. כאן מתגלה הקשר העמוק בין הנשמה , יראת ה׳ לבין המידות.
השורש לכל המידות הוא האמונה והשורש הראשון של המידות היא מידת הענווה.
הענווה מול האינסוף מולידה את האמונה והיא הנותנת לנו משמעות לחיים.
האמונה באינסופיות של הבריאה והגדולה – מי אנחנו בכלל? להבין שכל מה שיש לנו הוא מכוח הנשמה האלוקית שבתוכנו. הגוף מצד עצמו – כלום. הנשמה האלוקית היא ניצוץ אינסופי והיא הנותנת משמעות לחיינו.
יש לכל אדם כשרונות ואכן יש לנו השפעה גדולה על כל העולמות והאינסוף – בזכות הנשמה והיא צריכה להיות זו שמניעה את כל המציאות ולתת משמעות לחיינו, להיות הכח המניע לערכים שלנו, לתגובות ולעבודת המידות.
שנזכה בעז״ה ללמוד מיוסף הצדיק – על המחילה, התייחסותו העמוקה למציאות – מחכה תדיר לקדוש ברוך הוא, את האלוקים הוא ירא ומתוך כך הוא מגיב בצורה שהוא מגיב.