"קום בתולת ישראל"
הזוה"ק1 אומר:
ר"א היה הולך בדרך, והיה עמו ר' יהודה, בעוד שהיו הולכים, אמר ר"י, ומה שכתוב "ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל", ודאי עליה נאמר, על כנסת ישראל, וזה קשה יותר מהכל, שכתוב, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". ומה שאמרו כל החברים בדבר זה, "נפלה, לא תוסיף" עוד לנפול, "קום בתולת ישראל", יפה הוא, אבל אם הפרשה היתה נאמרת דרך נחמה, היינו אומרים כך, אבל זו קינה נאמרה. ומקרא הזה מוכיח כך.
א"ל, ודאי כך הוא, והיה קשה לי דבר זה יותר מהכל, ובאתי לר' שמעון בפנים חשוכים. אמר לי ממראה פניך ניכר מה שבלבך. אמרתי לו, ודאי שפי ולבי שוים. אמר לי אמור לי דברך. אמרתי לו, כתוב, "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", מי שיש לו כעס על אשתו ויוצאת ממנו, לא תחזור אליו לעולם, אם כן אוי לבנים שנגלו עמה. אמר לי, וכי אינו מספיק מה שאמרו בזה החברים. אמרתי, הרי שמעתי דבריהם ויש להם חן, ואינם מיושבים בלבי.
אמר כל מה שאמרו החברים טוב ויפה, אבל אוי לדור שרועים לא נמצאים, והצאן תועות והולכות, ואינן יודעות לאיזה מקום הולכות, שלא לימין ולא משמאל. ודאי מקרא זה צריכים לדעת אותו, והכל גלוי לאלו הרואים בדרך התורה בדרך האמת.
משל למלך שכעס על המלכה, והשליכה מהיכלה לזמן ידוע. כשהגיע הזמן ההוא, מיד היתה באה המלכה וחזרה לפני המלך. כן היה פעם אחת ושתים ושלוש פעמים. בפעם האחרונה, נתרחקה מהיכל המלך, והשליך אותה המלך מהיכלו לזמן ארוך. אמר המלך פעם הזאת אינה כשאר פעמים, שהיא תבוא כך לפני, אלא אני אלך עם כל בני היכלי, ואבקש אותה.
כשהגיע אליה, ראה אותה שהיתה שוכבת על העפר. מי ראה כבוד המלכה בזמן ההוא, והבקשות של המלך נגדה, עד שאחז אותה המלך בידיו, והקים אותה, והביאה להיכלו, ונשבע לה, שלא יפרד ממנה עוד לעולם, ולא יתרחק ממנה.
כך הקב"ה בכל פעם שכנסת ישראל היתה בגלות, כשהגיע הזמן, היא באה וחזרה לפני המלך, ועתה בגלות הזה אינו כן, אלא הקב"ה יאחז בידיה, ויקים אותה, ויתרצה אליה, וישיב אותה להיכלו. ובוא וראה שכך הוא, שהרי כתוב, "נפלה לא תוסיף קום", וע"כ כתוב, "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת", היא לא תוסיף קום כבזמנים אחרים, אלא אני אקים אותה. וע"ז כתוב "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" אני אקים את סוכת דוד. מי סוכת דוד, הוא בתולת ישראל. הנופלת, היינו כמו שכתוב, "נפלה". וזה הוא כבוד בתולת ישראל ושבח שלה.
אמר רבי יהודה, ודאי, דברת על לבי ונתישב, וזהו בירורו של הדבר. וזה הולך עם דבר אחר ששמעתי ושכחתי, ועתה הרוחתי אותו. שלמדנו, א"ר יוסי, עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל, ויאמר, "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים", דהיינו, כמי שאוחז ביד חבירו, ואומר, התנער, קום. כך הקב"ה יאחז בה ויאמר, "התנערי, קומי".
המחשבה הרגילה שלנו היא שעם ישראל תופס את גורלו בידיו, קם מעפרו ועולה לארץ. הזוה"ק אינו אומר כך, אלא אומר שכנס"י אינה קמה מעצמה, אלא רק מקריאתו של הקב"ה לקום, ויש להבין ענין זה, ואיך למד הזוה"ק את הפס'.
נראה שהמילה "קום" בפס' צריכה להיקרא פעמיים: "נפלה לא תוסיף קום, קום בתולת ישראל". ופירוש הדברים הוא שכנס"י ישראל נפלה נפילה שממנה איננה יכולה לקום מצד עצמה, אך כשהקב"ה קורא "קום בתולת ישראל", צריכה כנס"י לקום ולהתנער. כשהמלך אוחז במלכה – המלכה היא זו שקמה ובאה לפני המלך.
נראה שכך אכן היו פני הדברים: עם ישראל לא עבר בצורה התפתחותית מהגלות לגאולה. אנשי התורה סירבו להכיר בתהליך הגאולה, והקב"ה היה צריך להעיר את עם ישראל. גם עכשיו עדיין לא נענינו לקריאתו של הקב"ה לגמרי, ותקומת ישראל איננה מחוברת לתורה בצורה מלאה ואיננה חלק אינטגראלי ממהלך הדורות.
בהסתכלות היסטורית נראה, שמאז ומעולם בחר עם ישראל בדרך הקשה, ולא 'קם' – אדה"ר ניתנה לו מצוה אחת בגן עדן והוא בחר בדרך החטא. ישראל קיבלו תורה במעמד הר סיני והגיעו למדרגת "אני אמרתי אלהים אתם" – וחטאו בעגל. כמעט נכנסו ישראל לארץ וחטאו בחטא המרגלים ומשכנכנסו, לא הצליחו להאריך ימיהם על האדמה ונחרב בית ראשון ואחריו בית שני. עם ישראל לא ניצל את קריאתו של הקב"ה כהזדמנות לקום ולהשתלב במהלך האלוקי, אלא בחר בדרך אחרת, קשה יותר. על עם ישראל מוטלת האחריות להיענות לקריאה 'קומי', להשתלב בתהליך האלוקי ולא לבחור בדרך הלא נכונה.
מצד עצמה כנסת ישראל איננה יכולה לקום – איננו רואים מהלך התפתחותי רציף המוביל מהגלות אל הגאולה השלמה. לכן הקב"ה הוא זה שקורא לנו לקום, ויש 'קפיצות' בתהליך, אך אין זה פוטר אותנו מאחריות לחלקנו. איננו יודעים בדיוק את 'חלוקת התפקידים' בינינו לבין הקב"ה, אך עלינו לעשות את שבכוחנו.
מהי צעקתו של ה' 'קומי'? הצעקה ניכרת מן המציאות – מלחמת ששת הימים היתה הזדמנות לעם ישראל לקום, להתנער ולהתקדם קדימה. האם אנו מקשיבים לקול ה' הקורא אלינו מן המציאות, מן ההסטוריה של עם ישראל? אם איננו מכוונים את שמיעתנו לשמוע את קול ה', אנו יכולים לראות הרבה תהליכים ולא להבין שהקב"ה קורא לנו.
החידוש של ר' יהודה בזוה"ק הוא שהמלכה צריכה לקום כתוצאה מקריאת המלך.
בגלות זו, בניגוד לגלויות האחרות, אין תאריך יעד, ופירוש הדברים הוא שאין זמן קצוב בו עם ישראל יכול, מעצמו, לקום. צריך את קריאת המלך שיאמר שהגיע הזמן, אך אנו צריכים לשמוע את הקריאה ולפעול לפיה.
איננו יודעים מה חלקנו בתהליך, ולכן עלינו לעשות כל שבכוחנו, יחד עם הידיעה שלא הכל תלוי בנו, והקב"ה הוא זה שמוביל את התהליכים.
1 ויקרא ו' ע"א בתרגום הסולם.