מידת הענווה כיסוד לאמונה
מובא בספרים שמידת הענוה היא שורש לכל המידות הטובות, ומידת הגאוה היא שורש לכל המידות המגונות.
נעמיק בנושא זה, ונראה דרך כוח האמונה – מהי הדרך לקנות את הענווה ומה עניינה?
ר' משה מקוצי, כתב את ספר המצוות הגדול (סמ"ג) שבו הוא מנה את המצוות, בחלקן הגדול עפ"י שיטת הרמב"ם.
בספר זה הוא מנה את איסור הגאווה כחלק מתרי"ג המצוות.
בהקדמה לספרו, הוא כתב (סמ״ג, לאוין, הקדמה):
בא אלי עניין מראה בחלום קום עשה ספר תורה משני חלקים, ואתבונן על המראה והנה השני חלקים לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני, ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים… וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון, הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין, וגם רבינו משה לא הזכירו במניין, ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן
ר׳ משה מספר כי מה שגרם לו לכתוב את ספר המצוות, זה חלום שחלם, ובו נאמר לו כי עליו לכתוב ספר שימנה את כל המצוות, ויכיל 2 חלקים – חלק של מצוות עשה, וחלק נוסף של מצוות לא תעשה.
עוד הוא סיפר, כי ברשימת איסורי התורה (הלאווים), לא עלה בדעתו לחבר במניין הלאווים את המצווה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים, ח׳, י״א) – כאיסור עצמאי, כי גם הרמב"ם לא כלל מצווה זו במניין הלאווים.
אבל אז, כשהיה לקראת סיום כתיבת הספר – הוא חלם חלום ושם נאמר לו ״הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך״ – כשהתעורר ר׳ משה בבוקר, הבין שזהו עיקר חשוב מאוד ביראת שמיים ולכן החליט לכלול את הפסוק הזה כמצוות לא תעשה (סמ״ג, לאוין, ס״ד):
השמר (א) לך פן תשכח את ה' אלהיך אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם
הסמ"ג חיזק את דבריו גם מתוך הגמרא, שם נאמר (מסכת סוטה, דף ה׳):
אזהרה לגסי הרוח מנין אמר רבא אמר זעירי (ירמיהו יג, טו) שמעו והאזינו אל תגבהו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וכתיב (דברים ח, יא) השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך
פסוק זה מזהיר אותנו מהגאווה – שאדם לא יתגאה, ויאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא על האדם לזכור את הקב"ה הנותן לו לעשות חיל.
יש להיות עניו ושפל ברך לפני הקב"ה ולפני אנשים, ולהודות לבוראו על כך שחנן אותו במעלות שיש בו.
עוד מוסיפה הגמרא (סוטה, ה׳, ב׳):
מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּם
כאשר אדם עניו ומתבטל כלפי הקב"ה – אז הקב"ה שומע את כל משאלות ליבו של האדם, אפילו אם אינו התפלל על כך, אלא רק חשב בליבו והשתוקק לדבר מסויים.
נעמיק בשאלה – מאיפה מגיעה הגאווה? מה גורם לאדם לשכוח את ה'?
יש בעניין זה נקודה מאוד יסודית שחשוב להיות מודעים אליה, מפני שהמודעות מסייעת לאדם להתמודד עם הדברים.
בעברי, כחלק מלימודי ההוראה שלמדתי, התבקשנו לקרוא ספר בשם "פסיכולוגיה התפתחותית" – יש שני דברים שזכורים לי מספר זה:
הדבר הראשון, הוא ניסוי שבוצע וגם אני ניסיתי אותו עם ילדיי ומציע לכם לנסות גם עם אחיכם/ילדיכם, זה מדהים לראות זאת:
כאשר תינוק מתחיל לזחול, שימו לו צעצוע במרחק מסויים ממנו – והוא מתחיל לזחול לכיוון, כשהוא מגיע קרוב לצעצוע ומושיט יד לקחת את הצעצוע – כסו את הצעצוע במגבת.
ברגע שהצעצוע מכוסה – התינוק מסתובב כאילו לא היה שם אותו צעצוע לפני רגע.
כעבור תקופה שבה מנסים בכל יום את הניסוי הזה – יום אחד התינוק מרים את המגבת ולוקח את הצעצוע. מדהים לראות את התפתחות הילד מיום ליום!
מה קורה פה בעצם? מה ההתפתחות?
יש כאן עניין של השכל – בהתחלה, השכל עדיין לא מפותח – מה שהתינוק רואה מול העיניים קיים ומה שאינו רואה אל מול עיניו – מבחינתו לא קיים.
אך לאחר שהשכל מתפתח, התינוק מבין שאם הוא ראה שם לפני רגע צעצוע – אז הוא עדיין קיים גם אם הוא לא רואה אותו בעיניו, ושהצעצוע כנראה נמצא תחת המגבת – ולכן מרים את המגבת והצעצוע נגלה אל מול עיניו.
חשבתי על זה, שהמגבת יכולה לדמות את העולם החומרי, והצעצוע, להבדיל, מדמה את העולם האלוקי – העולם החומרי מסתיר את העולם הרוחני, אך בעזרת השכל ניתן להבין שיש עולם רוחני, נסתר, וזהו חלק מרכזי בעולם.
עוד דבר המבטא עניין זה, באותו ספר שהתבקשנו לקרוא, מדובר על העיקרון של משבר גיל ההתבגרות ומפורט מה גורם למשבר זה –
ילד קטן חווה את החוויה שכל העולם סובב סביבו, הכל נברא בשבילו, זו ההסתכלות הפשוטה של תינוק – הוא בוכה וההורה חייב לבוא אליו ולתת לו את כל צרכיו.
בספר אף נותנים דוגמא לילד קטן שרואה מטוס טס בשמיים, וברור לו שהמטוס טס על מנת שהילד יראה אותו ויהנה מהמחזה הזה. בגיל ההתגברות הוא פתאום מגלה שיש סיכוי שהטייס שבמטוס אפילו לא מכיר אותו – וזהו משבר גיל ההתבגרות, הוא מבין שיש עולם אחר ושהוא רק חלק קטן בעולם.
מדהים לראות שגם העולם כולו, עבר בדיוק אותו תהליך – בדורות הראשונים, העולם האמין כי השמש, הירח, הכוכבים ואף הקב"ה – כולם מסתובבים סביב כדור הארץ והכל נברא בשביל עולמנו. אך כעבור זמן, אנשים פתאום הבינו שאנחנו רק חלק ממציאות רחבה וגדולה הרבה יותר, הבנה זו, גרמה למשבר גדול בעולם, ולכן אותם מדענים ראשונים שהגיעו להבנה הזו – נחשבו ככופרים.
אט אט, אנשים הבינו וקיבלו את ההבנה הזו, ואותו משבר גיל ההתבגרות של העולם – עבר.
ההגעה להבנה שאנחנו רק חלק ממציאות רחבה וגדולה ושלא הכל סובב סביבנו – זה תהליך אשר חווה כל תינוק, כל אדם, וגם הבריאה כולה.
מה עומד בשורש התהליך הזה?
אלמלא התהליך הזה – לא היינו עוסקים ביישובו של עולם.
כלומר, אילו תינוק היה נולד כבר מתוך תחושה שקיים עולם אלוקי אינסופי והאדם הוא רק פירור קטן בעולם הזה – אז בעצם בשביל מה לו לעשות משהו?
לכן, תינוק נולד עם התחושה שרק מה שהוא מבין זה מה שקיים ושהוא הכל – האגו הזה מניע את האדם, מריץ אותו להתפתח, להתפרנס, זה מה שנותן לאדם ולכל העולם את יצר ההתפתחות.
האדם עובר תהליך בחייו, אך התהליך הזה מושרש עמוק בקרבו וההסתכלות הזו גורמת לו טעות בהסתכלות על העולם הוא מתפתח וגדל אך עדיין חי עם התחושה שהכל תלוי בי, הכל סביבי. זו תפיסה שכל אדם נולד איתה, לא קל להשתחרר ממנה וזה מה שמביא את האדם לגאווה ושכחת אלוקים.
הרי האלוקות היא נסתרת ומעבר להבנת השכל של האדם, ואנחנו חיים רק את עצמנו ולא מבינים שיש משהו מעבר, שהאלוקות היא אינסופית.
כשהייתי ר"מ בכפר הרא"ה, לקחתי את תלמידיי למצפה כוכבים ברמת אביב הנקרא פלנטריום – שם יש אולם גדול, על התקרה יריעה עם נצנוצים בצורת כוכבים וכך לומדים על הכוכבים.
ישבנו והסתכלנו למעלה על היריעה עם הכוכבים, לפתע יצא חץ על אחד הכוכבים ונשמע קול שהכריז: "הכוכב הזה הוא במרחק של 3,000 שנות אור מכדור הארץ".
ישבתי וחשבתי, מה זה אומר?
מהירות האור היא 300,000 ק"מ לשנייה! דקה של אור, כבר מאוד קשה לקלוט, אלפי שנים – אלו כבר מרחבים שאני לא יכול לקלוט.
חשבתי באותו זמן שיש כוכבים שמסתכלים באיזו משקפת ורואים את כדור הארץ ורואים את מתן תורה, עקידת יצחק, בית המקדש.
נתאר לעצמנו, שאילו אדם היה נולד בפלנטריום הזה וגדל במרחבים האלה ובתחושה של אלפי שנות אור – אז כנראה הוא היה יצור מאוד אדיש – הרי כל כדור הארץ הוא אפילו לא גרגיר על שפת הים ביחס למרחבי היקום. אדם היה מרגיש שכל דבר שיעשה, גם אם יטיל פצצת אטום שתפוצץ את כל כדור הארץ, אז כאילו הוא הזיז איזה גרגיר על שפת הים.
אנחנו פירור, גרגיר קטן, מי אנחנו בכלל? אדון גרגיר. לילה טוב, מר פירור.
מה הדבר שנותן לנו יישות? זו הנשמה האלוקית והאינסופית, שהיא הרבה יותר גדולה ואינסופית מ3,000 שנות אור, היא דבר אלוקי אינסופי.
מבחינה חומרית אנחנו באמת כלום, אבל מבחינה רוחנית – עוצמה אינסופית.
הענווה, היא היכולת להתבטל לנשמה ולהבין שהכל מאת ה' – כל מה שיש לנו זה רק מהאלוקות שקיימת. חוץ מזה הכל זה פירורים, כלום. מה שנותן סיבה ומשמעות ליישובו של עולם זה רצונו יתברך בנו, הקב"ה רוצה את עבודתנו ואישיותנו, בראש ובראשונה – הוא רוצה את הענווה שבנו.
הסיבה לכך שנברא האגו, היא על מנת שנתגבר על זה ונרים את ה'מגבת' ונראה את האלוקות, שנאמין בה'. הדרך להתגבר על כך, היא רק ע"י הענווה.
ישנם אנשים שכלתניים, הרואים את העולם רק דרך "עיני" השכל, הם מאמינים כי מה שהם רואים קיים, מה שאינם רואים לא קיים – זו הסתכלות מצחיקה, הרי אנחנו פירורים קטנים.
מי אנחנו בכלל? מה אנחנו רואים ומה אנחנו שווים? אנשים אומרים – 'אני חושב ככה…', מה דעתנו ומחשבתנו שווה?
עלינו להבין שיש כאן עולמות אינסופיים, מציאות אלוקית שנותנת תוכן לעולם. לעמוד בענווה מול האינסוף, מול הבריאה.
להבין שאנחנו נשמה אלוקית, שהקב"ה נתן לנו את השכל והנשמה, ורצון ה' הוא שנשתמש בשכלנו ובנשמה שבקרבנו על מנת שנעשה עם זה בעולם דברים בתורה ובמציאות, זה מה שנותן לאדם משמעות.
ישנו פרופסור למתמטיקה בשם פרופסור דוד קשדן, אני לא מכיר אותו באופן אישי, רק קראתי ראיון איתו בעקבות חזרתו בתשובה ואני קורא לו מורי ורבי בעניין מידת הענווה.
במהלך הראיון, אמר לו המראיין: אתה מתמטיקאי, ובמתמטיקה עוסקים בהוכחות. לכן אתה בטח הוכחת את האמונה, שתף אותנו בהוכחות שלך לאמונה.
אז ענה הפרופסור: יש כשל לוגי בחיפוש הוכחות למציאות האלוקית ולאמונה. הרי מה הכוונה להוכיח משהו?
הכוונה היא שישנה אמת מוחלטת, מציאות עליונה גדולה ואמיתית. ויש מציאות קטנה, יחסית, המוטלת בספק – אם המציאות הקטנה מתאימה למציאות הגדולה, אז הצלחת להוכיח ולאמת אותה, ואם המציאות הקטנה איננה מתאימה למציאות הגדולה והאמיתית – אז לא הצלחת להוכיח.
למשל, שבועה שנשבעים בה' כדי לאמת משהו – על מנת לאמת משהו, תולים אותו בדבר גדול ומוחלט, ואז זה הופך לאמת ולמציאות.
לאחר שהסביר הפרופסור מהי הוכחה, הוא הסביר: כאשר אדם מוכיח את האמונה, הוא בעצם אומר: המוח שלי זה הדבר הגדול, המוחלט והאמיתי. אם אלוקים נכנס לקופסא שלי – ברוך הבא, ואם הוא לא נכנס בקופסא שלי – הוא לא קיים.
איך אפשר לחשוב דבר כזה? הרי יש אינסוף, האינסוף כשלעצמו זה כבר דבר שהוא מעל השכל. כאשר קוראים את התנ"ך, למשל, אדם כבר נפגש עם האינסוף ואחר כך, הדברים מתבהרים, החוקים מתבהרים והאדם מקבל תובנות.
אבל להגיד שהשכל שלי הוא הגדול והמוחלט ושאם האלוקים ייכנס לשכל אז הוא קיים, ואם לא אז לא?
לאחר שקראתי את הראיון עם פרופסור דוד קשדן, אמרתי שזה מורי ורבי במידת הענווה.
אני זוכר שבתור ילד, היו לי שכנים חילוניים, כשהם רצו קצת להציק לי הם היו שואלים: האם אלוקים יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים אותה?
בתור ילד הרגשתי שהדבר הזה הציק לי קצת.
הרי אם הייתי עונה שהוא יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים – משמע אלוקים לא יכול להרים אבן, והרי אלוקים הוא כל יכול. אך אם הייתי עונה שאינו יכול לברוא אבן שהוא לא מסוגל להרים – משמע הוא לא יכול לברוא, והרי אלוקים הוא כל יכול… זו שאלה שאין עליה תשובה…
לימים, כשגדלתי, נפגשתי עם עוד שאלות דומות – למשל- אם אלוקים יודע הכל, אז איך יש לאדם את האפשרות לבחור?
למדתי מפרופסור דוד קשדן, לענות כמו שחז"ל לימדו (תלמוד בבלי, ד׳, א׳):
למד לשונך לומר איני יודע
חשבתי לעצמי, למה בתור ילד היתה לי בעיה להגיד לאותם שכנים – אני לא יודע?
זה שאגיד שאיני יודע – זה אומר שהאמונה לא קיימת? האם הם כן יודעים לענות על השאלה?
זו בדיוק מידת הגאווה, להגיד ׳לא יודע׳ נשמע לנו כאילו זו בעיה, כאילו זה מטלטל את העולם.
מאז ששמעתי את דברי הפרופסור, למדתי להגיד לא יודע – לפעמים תלמידים, או אנשים שונים, שואלים אותי שאלות מהסוג הזה ואני שמח לענות להם שאני לא יודע.
העולם גדול עלינו, העולם מעלינו, עלינו לקבל את מידת הענווה שהיא מלמדת אותנו את הכל.
בזכות הענווה, האדם לומד, שומע ומקבל דברים שמעל התפיסה שלנו ובהמשך הוא גם מבין חלק מהדברים וזוכה להרבה דברים טובים.
שנזכה להרים את המכסה שמעל המציאות, לא לשכוח שהכל אלוקות ולגלות תמיד את מציאות ה' בעולם בעזרת ה'.