על אור וחושך
לקראת חג החנוכה1, נעיין מעט בעניינם של האור והחושך בתורה.
מספר מקורות בחז"ל עוסקים בעניין זה.
במדרש, שעסקנו בו מספר פעמים, מובא2:
רבי אבהו ור' חייא רבה. רבי אבהו אמר: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א) "כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'". "והארץ היתה תהו ובהו" – אלו מעשיהן של רשעים. "ויאמר אלהים יהי אור" – אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו ואם במעשה אלו. כיון דכתיב "וירא אלהים את האור כי טוב", הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.
זהו מדרש תמוה ביותר. המדרש מגדיר אנשים כרשעים, ובכל זאת "איני יודע באיזה מהם חפץ". האם יש ולו הוה אמינא שהקב"ה חפץ במעשיהם של רשעים?
מקור נוסף העוסק ביחס שבין חושך לאור מובא בתחילת ספר הבהיר – מדרשו של ר' נחוניא בן הקנה:
אמר ר' נחוניא בן הקנה: כתוב אחד אומר (איוב ל"ז כא): "ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים", וכתוב אחד אומר (תהלים י"ח י"ב): "ישת חושך סתרו", ואומר (תהלים צ"ז ב): "ענן וערפל סביביו". קשיא, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (שם קל"ט יב): "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה".
מהי ההכרעה שיש בכתוב השלישי? האם הוא מיישב את הסתירה? כיצד?
נראה, שבדברי הגמרא יש ביאור לענין זה3:
דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה.
פעילותו של התרנגול נעשית ביום בלבד. בלילה אין כלל פעילות של התרנגול.
העטלף, לעומתו, פעיל רק בלילה, ובאור יום אין הוא יכול לפעול.
הגמרא מעוררת אותנו למחשבה: התרנגול והעטלף נמצאים באותה מציאות, ובכל זאת לאחד היא כאור ולאחר כחושך. ההבדל אינו במציאות בה הם נמצאים, אלא בכלים הקולטים את המציאות. לעטלף אין כלים לקלוט את אור היום, והוא מתייחס אליו כחושך, ואילו התרנגול – כלי הקליטה שלו בנויים לאור יום, והלילה הוא חושך בעבורו.
אף באור הרוחני השופע על העולם – כך הם הדברים. כאשר האור גדול ואין כלי הקליטה של העולם מתאימים לקליטתו – הוא נדמה כחושך.
כדי לקלוט את האור האלוקי יש לפעול בשתי דרכים. ניתן לצמצם את האור, להקטינו לכסותו, כדי שיתאים לכלי הקליטה האנושיים. ניתן גם להגדיל את הכלים, שיהיו יכולים לקלוט אור גדול יותר, ולא ידמה עליהם כחושך.
אלו הם שני הכתובים המכחישים זה את זה. אותה מציאות נדמית במבט אחד כאור, ובמבט שני כחושך. בעינים אנושיות נדמית המציאות הרוחנית, פעמים רבות, כחושך, מתוך שאין כלים לקלוט את גודל האור, ואילו המבט הרוחני רואה את אורה של המציאות4.
לאור דברים אלה ניתן להבין את דברי המדרש. "איני יודע באיזה מהם חפץ". מדוע? משום שהחושך – אלו מעשיהם של רשעים עשוי להיות ביטוי לאור גדול. הרשעות נובעת, לפעמים, מאור גדול מאוד, הגורם לבלבול ולמהפכה.
דוגמא לכך ניתן לראות במעשה, שכמוהו ודאי היו רבים.
חברותא יושבת ולומדת בישיבה בעיר אחת ברוסיה של תקופת המהפכה הקומוניסטית. הגיעו השניים לסוגיית "חצייך מקודשת לי"5, שנושאיה נראים רחוקים מאוד מן המציאות ומן השכל הישר.
אחד הלומדים יצא לשאוף אויר צח, ולהינפש מעט מן הסוגיא ומנושאיה, והנה שומעות אוזניו קול צעקות וקריאות. הוא מתקרב, ורואה כי זהו אולם בו מתקיימת אסיפה חשאית של המהפכנים. אוזניו שומעות קריאות: "אנו נתקן את העולם". "די לפער החברתי". ועוד כהנה וכהנה. לבו נפעם. מעולם לא שמע דברים מסוג אלה, והם נראים לו גדולים וחשובים.
הוא חוזר לבית המדרש לתפילת המנחה, ומספר לחבירו את אשר ראו עיניו. חבירו נרעש: אסור לשמוע את דבריהם, אסור לעסוק בדברים מחוץ לבית המדרש ולתורה. אם כך קרה לך – אפילו שאיפת האויר שמחוץ לבית המדרש מסוכנת עבורך.
אולם הוא לא נרגע, וכעבור כמה ימים הצטרף למהפכנים.
לימים גדלו שני הנערים. האחד היה מראשי התנועה הסוציאליסטית בארץ ישראל, ושמא זכה להיות שר בממשלה (מטעם מפא"י), וחבירו גדל בתורה והיה לרב ואב"ד דק"ק יהופיץ ת"ו.
מי מהם גדול יותר?
אין זו שאלה פשוטה כלל ועיקר. כעת מובנת אמירת המדרש: "איני יודע באיזה מהם חפץ". האם מעשיהם של הרשעים שרצו לתקן עולם טובים פחות ממעשיהם של צדיקים שלא עסקו בתיקון העולם? איני יודע… עד שבאה התורה ואמרה: "וירא אלהים את האור כי טוב". ה' חפץ באור ולא בחושך. אף שהאור הוא מצומצם וקטן יותר מהחושך – בו חפץ הקב"ה. בשמירת התורה והמצוות כתיקונן – זו הדרך בה מתגלה האור האלוקי.
שני הכתובים מכחישים זה את זה. האור והחושך קיימים זה לצד זה וסותרים זה את זה. נראה, שכך למדו חכמים את הכתובים6:
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
לאחר בריאת האור עומדים זה מול זה האור והחושך, ומכחישים זה את זה. עד שבאה התורה ונקטה עמדה בשאלה זו:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב…
האור הוא הטוב, ובו חפץ ה'.
אמנם, התוהו והחושך נראים מושכים יותר וגדולים יותר. זוהי עוצמה גדולה, אך אין זו עוצמה של בנין, אלא של תוהו, של חוסר סדר ופריצת מסגרות. ה' חפץ באור, שכן האור, הנראה קטן ומצומצם – כשמירת התורה והמצוות כתיקנן – הוא הלבוש לאורות היותר גדולים והדרך להופעתם במציאות העולם הזה.
נראה, שדברים אלה צריכים לעורר אותנו לשתי נקודות שיש לפעול בהן.
א. בויכוח שבין התרנגול והעטלף – אנו צריכים להיות תרנגולים. עלינו לפעול כך שהאור האלוקי הגדול לא יראה לנו כחושך, וכלי הקיבול והקליטה שלנו יהיו ראויים לקלוט אור גדול זה.
כשיתגלה אור הגאולה השלמה, אורו של משיח, יהיו כאלה שהוא יראה להם כאור, ויהיו כאלה שיתייחסו לכך כחושך. עלינו להיות מאנשי האור, ולהגדיל את הכלים. תורה שבעולם הזה הבל היא ליד תורתו של משיח7. כדי שנוכל להבין את תורתו של משיח, אנו צריכים כבר עכשיו להביט בגדלות את התורה.
ב. הנקודה השניה היא אחריותנו לדרך בה התורה מופיעה. הרב קוק זצ"ל תלה את צרות הדור ויסוריו בנקודה מרכזית אחת8:
…אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה.
מדוע עזיבת נשמת התורה היא כל כך מרכזית?
אחת הנקודות שיש בענין זה, היא האחריות על הצורה בה התורה מופיעה בדור.
במשל שהובא לעיל, שמע אדם על הקריאה לתיקון העולם, ועזב את התורה. מדוע לא הלך אותו בחור לרבו, ושאלו מהי השקפת התורה על עניינים אלה, כיצד חושבת התורה לפתור את הפערים החברתיים, ולתקן את העולם?
כנראה, היה ברור לו שהתורה לא עוסקת בשאלות אלה. התורה קובעת מה מותר ומה אסור (בעיקר מה אסור), ומה לתורה ולתיקון העולם?!
הופעת נשמת התורה, החלקים בתורה העוסקים בשאלות הגדולות של הנהגת הקב"ה את העולם, תיקונו ומהותו, תגרום לכך שאנשים רבים יוכלו למצוא עצמם בתורה. כל מי אשר שאלות ומחשבות גדולות מתרוצצות בתוכו – ימצא את מקום מנוחתו בתורה, מתוך עיסוק בנשמתה ובחלקיה הפנימיים.
כיום המצב הוא, שאת התשובה לשאלות קיומיות מחפשים בהודו, ואין כמעט מי שמעלה בדעתו שלתורה יש מה לומר בדברים אלה. זוהי בעיה חמורה בהופעת התורה, שהחזרת נשמת התורה למקומה – הוא השלב הראשון בדרך לפתרון בעיה זו.
בחנוכה, קבעו חכמים את ההודאה לה' בדרך של הדלקת אור על פתח ביתו מבחוץ9. עניינו של חנוכה הוא הארת רשות הרבים – כל פרטי המציאות השונים והנפרדים – באור האלוקי. הבנת מהותו של האור והופעתו הצורה הנכונה, היא חלק מעניינם של ימים אלה.
1 דברים אלה קשורים גם לפרשת השבוע, וכבר עמדנו עליהם בשיחה לפרשת וישב, שנת ה'תשס"ד, קחנו משם.
2 בראשית רבה פרשה ב', ה'.
3 סנהדרין צ"ח ע"ב.
4 הרב מרגליות בביאורו לספר הבהיר.
5 קידושין ז' ע"א.
6 בראשית א', א'-ד'.
7 קהלת רבה פרשה ב', א'.
8 אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג.
9 כך עולה מדברי הרמב"ם. בגמרא מובא (שבת כ"א ע"ב): "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". כתב הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ג ה"ג): "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס…". הרי שהמשמעות של "הודאה" בדברי הגמרא היא הדלקת הנרות.