כיצד מבטיחים ששיבתנו לארץ תהא נצחית

1

הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה כותב:

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

יש לדון בדברי הרמב"ם מצד חצי הכוס המלאה, ומצד חצי הכוס הריקה.
מצד חצי הכוס המלאה, דברי הרמב"ם מלמדים על החשיבות שבמלכות ישראל מצד עצמה. אף כשהיא לא הולכת בדרך התורה, כפי שהיתה מלכות החשמונאים בדורות המאוחרים יותר, יש לכך ערך שיש מלכות בישראל.
חנוכה הוא חג על העצמאות שהיתה בימי החשמונאים, ויש לנו חגים על העצמאות שבדורנו. אנו שמחים על כך שחזרה מלכות לישראל, למרות שהיא לא עושה הכל על פי דעת תורה.

יחד עם זה, יש בדברי הרמב"ם בחינה מסויימת של חצי הכוס הריקה. מלכות החשמונאים חזרה לתקופה של כמאתיים שנה בלבד.
אנו לא מסתפקים בזה. עם כל החשיבות של המלכות שעמדה לישראל, אנו, בדורנו ובשיבתנו לארצנו בימים אלה, לא מסתפקים בכך. אנו לא מסתפקים בפחות מהנצח. מלכות ישראל שתתקיים בלי הגבלה, עד סוף כל הדורות.

השאלה הגדולה שיש לשאול היא, מה עלינו לעשות כדי שהמלכות הזו תהיה נצחית. זהו תורף הבעיה שאנו ניצבים בפניה.
זכינו, ובמלחמת ששת הימים כבשנו חלקים גדולים מארץ ישראל, ובתוכם את ירושלים ומקום המקדש. אחר שעברה השמחה והתרוממות הרוח של הימים הראשונים, עולה ומתעוררת במלוא עוזה השאלה – איך משמרים את המציאות הזו. כיצד קובעים זאת בצורה נצחית.

לפעמים מתעורר חשש בלב, שיש מי אשר לא מודע לשאלה זו. פעמים שמוכנים להשיג הישגים זמניים, אף אם הם פוגעים ביכולת שלנו לבנות את ישיבתנו בארץ לנצח.
יש הרואים הישג בכך שהצליחו להכניס למהדורות החדשות ידיעה אוהדת, או להעלות לסדר היום את נושא סירוב הפקודה. אנו לא מחפשים הישגים כאלה. אין לנו די בכך. יתירה מזו. אף הישג של מניעת פינוי של ישוב אינו מספיק, אם הוא עלול לגרום לכך שבהמשך יפנו יותר ישובים ביתר קלות. אין אנו רוצים שיבוא רמב"ם חדש ויגיד על מדינת ישראל שהתקיימה "יתר על מאתיים שנה". אנו רוצים את הנצח, וצריכים לחשוב, בכלים אשר בידינו, איך בונים את ישיבת ישראל בארצו בצורה קבועה ונצחית.

הנקודה הראשונה. אנו צריכים לקחת על עצמנו משימה – להפסיק לעבוד בכוחניות.
יש האומרים – הסיסמא "באהבה ננצח" נכשלה, ועכשיו צריך לפעול בלי אהבה. הזדעזעתי לראות עלון המדבר בשמה של חסידות חשובה, שכותרתו הראשית אמרה שנגמר עידן "באהבה ננצח". הכיצד יכול חסיד להוציא משפט כזה מפיו? הרי כל החסידות היא אהבה וחסד?!
אנו אומרים: רק באהבה ננצח. נצחון שבא באהבה הוא נצחון תמידי ולא זמני.
כאשר אדם פועל בכח, זה זמני. הוא כופה את דעתו על העם, מתיישב על איזו גבעה וקובע עובדות בשטח. עד שבבחירות מגיע מישהו אחר, ומפעיל כח נגדי, חזק יותר.
אם אנו עושים דברים שאינם על דעת העם בישראל, אנו יכולים להצליח פה ושם, ואולי יהיו לנו הישגים שיעמדו לשנה או לשנתיים או ליותר – אך לא לַנצח.
אנו רוצים את הנצח, ולכן אנו צריכים לבנות את הדרך כיצד מפסיקים עם הכוחניות המלוה את השיח הציבורי. אנו מצפים ששר הבטחון לא ישתמש בכוחו ובשררתו, וגם הצד השני לא ישתמש בכח כדי לקבוע עובדות. אנו רוצים לפתוח בדרך אחרת. דרך של אהבה. אין לנו מה לפחד מן האהבה. זה הדבר היחיד שיחזיק מעמד בלי הגבלה. זה הדבר היחיד שיכול להניע את רצון העם, ומתוך כך גם הקב"ה ירצה את מעשינו ויסכים איתנו.

בנוסף לכך, עליו לחדול מהעמדת עם ישראל בפני עובדות. דרך זו טובה כאשר הבריטים שולטים בארץ, ומקימים את ישובי חומה ומגדל. אך כשעובדים עִם עַם ישראל – לא מעמידים בפני עובדות, בלי להסביר. אנו צריכים להביא את העם לרצות ולהזדהות עם הערכים שאנו מופיעים ומביאים לידי ביטוי.

אם עם ישראל לא ירצה את מפעל ההתיישבות – זה לא יעזור, גם אם נקבע עובדות בשטח. זה טוב לשנה או כמה שנים, אך לא לַנצח. רצון העם הוא דבר מרכזי שאנו חייבים להתייחס אליו ואי אפשר להתעלם ממנו.
יש המביאים בהקשר זה את החשמונאים. הם היו מיעוט, ובכל זאת הובילו את עם ישראל אחריהם, גם בכח.
זה נכון, אך זה החזיק מעמד למאתיים שנה. כדי להיות קבועים בצורה נצחית צריך להתחיל לעבוד על בניית רצון העם. רצון אי אפשר לכפות. "אין כפיה ברוחניות".
אנו חייבים ללמוד כיצד ליצור קשר עם העם, ללמד ולהסביר, וכמובן להקשיב – למצוקות ולרצונות של האנשים שאנו חיים איתם.
מתוך הקשבה ודיבור אפשר להגיע למצב שעם ישראל ירצה את הדברים שגם אנו רוצים.
זו אמנם דרך ארוכה, אך אנו לא מפחדים מדרך ארוכה…

ההתיישבות, למשל, היא דבר חשוב בענין זה. קיומה של ההתיישבות איננו תלוי כלל במספרים. אין זה משנה אם יש 200,000 המתיישבים ביהודה ושומרון או שמא 300,000. השאלה היא, האם אדם רגיל במדינת ישראל – מהרצליה או נהריה, באר שבע או תל אביב, חש שזה שלו, חש קשר והזדהות עם ההתיישבות.
אם זה פרוייקט מגזרי, של הציונות הדתית בלבד, אז מי שרוצה לפגוע בציבור הזה – מסתער על ההתיישבות. כל פוליטיקאי שמזהה שכרגע אנו חלשים – מתנפל עלינו כפי שתרנגולים מתנפלים על התרנגולת החלשה בלול.

עלינו להגיע לכך שעם ישראל יראה זאת כשליחות שלו. גם מי שלא יכול להיות שותף לכך – מזדהה עם המפעל הזה ורואה את השותפים לו כשליחים שלו.
למשל, יש לרוב העם הזדהות ותחושת שייכות עם הצבא, בלא קשר לשאלה אם יש לו בן בצבא או לא. זה משהו ששייך לכולם. כך עלינו ליצור את היחס להתיישבות.
לשם כך אנו צריכים להיות פתוחים לכלל ישראל. להקשיב למה שעם ישראל אומר, מחפש ומבקש. לא לראות את העולם רק מנקודת המבט שלנו, של שכנינו ושל משפחתנו. עלינו לפתוח את השורות לכלל ישראל. הדבר נכון במובן המעשי, של הרחבת היישובים והמגוון האנושי בהם. הדבר נכון וחשוב יותר במובן של ההסברה. עלינו להרגיש אחריות על רוח העם ועל רצון העם. אנו מחוייבים לכלל ישראל, ולכן עלינו להיות קשובים לו. אם אנו רוצים שארץ ישראל תהיה בידיו של עם ישראל, צריך הדבר להיות על דעת העם ומתוך רצונו. אנו צריכים לרצות שזו תהיה הדעה הרווחת בעם, ולעמול לשם כך.

ביחס לאירועים שהיו בישיבות ההסדר.
היה כאן שימוש בכוחניות. אנו משתדלים להחזיר את הדרך של אהבה. גם כאשר אנו עוסקים עם אנשים שדעותיהם שונות משלנו, עלינו לעשות זאת מתוך אהבה ולא מתוך מחלוקת, חלילה. מתוך אהבה ננצח – נהפוך את שייכותנו לארץ ישראל לנצחית.
אל לנו לחפש אשמים. לא זו הדרך. כעת עלינו להתרכז בהחזרת האהבה אל השיח הציבורי – בציבור הדתי ובמדינת ישראל בכללה. כאשר באים מתוך אהבה, כדרכם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה, ניתן לחיות ולפעול יחד גם כאשר חולקים זה על זה. יש להגדיר את נקודת המחלוקת, וכיצד פועלים למרות אי ההסכמה. התנאי לכך הוא שיש רצון וקשר. כאשר כל הצדדים מוכנים להקשיב לזולתם ולהתחשב בדעתו. לעומת זאת, כאשר פועלים מתוך התנשאות, מתוך תחושה שהאמת אצלי ואין לי צורך להקשיב לאחרים, הרי שלא ניתן לפעול במשותף. מי שלא מקשיב לאחרים – אין הם מקשיבים לו, והדרך לשיתוף פעולה חסומה. אולם כאשר יש הקשבה הדדית, ניתן לפעול יחד מתוך אי הסכמה. כאשר יודעים במה מסכימים ובמה לא, ומהם הקווים האדומים שכולנו מסכימים שלא עוברי אותם – ניתן לפעול במשותף. המשימה המשותפת לכולם היא קיומו וחיזוקו של צבא משותף ואחד. הרי יש לנו אויב שאנו צריכים להתכונן למלחמה נגדו. על כן אין אנו יכולים לפגוע בחוזקו ובאחדותו של הצבא. לכן יש להגדיר ביחד את הקוים האדומים, שבתוכם כולנו יכולים לשרת יחד ולעבוד יחד, על אף המחלוקות העמוקות בינינו.
כדי להגיע למצב זה, יש לנו לעבוד על מידותינו, לפעול מתוך ענוה והקשבה ולא מתוך התנשאות.

שאלה: החשמונאים פעלו מתוך כפיה, למרות שהם היו מיעוט בעם. מדוע אין אנו יכולים ללכת בדרכם?

תשובה: החשמונאים פעלו מתוך מה שמכנים היום "כפיה דתית". האם אנו רוצים לפעול כך? הרב קוק כותב באגרת (אגרות ראי"ה ח"א אגרת כ'), שכפיה דתית היא בימינו דבר שאינו נשמע.
בזמן החשמונאים, וגם בימי חז"ל, זו היתה הדרך שבה הלכו. אדם שאינו מקיים מצות עשה – כופין אותו עד שתצא נפשו. יש דעות באחרונים (עי' מחלוקת "קצות החושן" ו"נתיבות המשפט" בחו"מ סי' ג') שהכפיה איננה מסורה רק לבית הדין, אלא היא נתונה בידי כל אדם. כל אדם שרואה את חברו שאיננו בונה סוכה, רשאי לכפותו על כך עד שתצא נפשו… מובן שבדורנו אין זה שייך לנהוג כך. הרב מוסיף, שאנו שמחים על כך. העובדה שאין לנו אפשרות לכפות מלמדת אותנו שאנו צריכים לפעול בדרכים אחרות, דרכים של הסברה ושל עשיה מתוך רצון ולא מתוך כפיה.
אנו פועלים על פי דברי הילקוט שמעוני, שהזכרנו פעמים רבות (שופטים, רמז ס"ח):

אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

כאשר הסנהדרין הגיעו לבית אל או ללכיש, הם לא באו עם נשק כדי לכפות על קיום המצוות. הם דפקו בדלת, ואמרו: "שלום, אנחנו מהסנהדרין, ואנחנו רוצים ללמד אותך תורה". מן הסתם הם השאירו שי לבעל הבית – מגנט או חוברת יפה…
כאשר פועלים כך, "יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו". מדוע מדגיש זאת המדרש במילים כה גבוהות וחזקות?
משום שזו הדרך היחידה שהדברים יהיו נצחיים וקיימים, ולא זמניים. כך ניתן להסביר לעם ישראל את המטרה שלשמה אנו כאן, ואת הערכים שלאורם עם ישראל חי.
אין אנו נוהגים כמו החשמונאים, כי אין דרכם נכונה לדורנו. אנו שמחים על הדרך המתאימה לדור שלנו, אנו שמחים על כך שאנו פועלים בהסברה ולא בכפיה, עם הראש ולא עם הרגליים. אנו רואים בכך זכות גדולה.
הכפיה של החשמונאים – שהיתה טובה לזמנה – היא שהביאה את נפילתם כעבור 200 שנה. מי שלוקח את השלטון בכפיה ושולט מתוך כח, סופו להסתאב ולהגיע לשחיתות ולמלחמות פנימיות, עד שהביאו עלינו את האויב הרומאי שיעשה כאן סדר.
אנו באנו לנצח, לא ל200 שנה, ועל כן איננו יכולים לנהוג בכפיה אלא רק מתוך רצון, הסברה ואהבה. כדי שלא יהיה חורבן הבית השלישי, כפי שהבטיחונו רבותינו, עלינו לעבוד ולעמול. עלינו לחבר את עם ישראל כולו לערכים של התורה והמצוות, לארץ ישראל ולקב"ה.
כל דרך אחרת היא דרך זמנית, ואנו לא באנו לתקופה זמנית.
עם הנצח אנו, ולכן אין אנו מפחדים מדרך ארוכה, כאשר היא המובילה אל הנצח.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *