משנה א – כנסת הגדולה: בין שכל ורגש

(שיעור זה הוא המשך השיעור הקודם – "פרקי אבות: פתגמים או תורת חיים?" על פרק א', משנה א')

משנה א:

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים
ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
הם אמרו שלושה דברים:
הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

חכם עדיף מנביא

הרב קוק במאמרו 'חכם עדיף מנביא'¹ מתאר שני חלקים בנפש האדם: כח הדמיון וכח השכל.כח הדמיון כולל את הרגש הלוהט, השירה, הספרות ושאר הרגשות הבאים לידי ביטוי בדרכים שונות.
לעומתו הכח השכלי תכונתו איננה 'חמה' אלא 'חודרת'. כח זה אנו מוצאים ביכולתו של האדם להעמיק, לברר ולרדת לפרטי פרטים לצורת הבנה והכרה מסויימת.
וכשם שבאדם מוצאים אנו שני כוחות אלה, כך אנו רואים דמויות שונות המבטאות כח זה או אחר: מצד אחד המשוררים המליצים, ועל גביהם הנביאים, אשר דרכם דרך הרגש והדמיון, ולעומתם אנשי החכמה וההגיון.
לנביאים היתה עוצמה גדולה להלהיב את ההמון ולקרוא אותו לעבודת ה'. מצד אחד תארו את חיי הצדק, היושר וקרבת אלוקים, ומצד שני את החסרון והכיעור שבעבודת האלילים. אולם כפי שאומר הרב קוק, דרך זו לא צלחה, והנבואה עם עוצמתה הרבה לא הצליחה לעקור את עבודת האלילים מתוך עם ישראל. גדול כח הנבואה להלהיב ולהרשים, אולם התלהבות זו הנה רגעית בלבד, ודועכת אל מול מאבקי החיים ומול עוצמתו של היצר והעבודה הזרה.
מתוך גישה זו באים אנשי כנסת הגדולה, ובכוחם המחודש, כח השכל, עובדים בכיוון אחר: דרך הפרטים. לא דרך דרשות חוצבות לבבות או דרך רעיונות ואידיאלים גדולים, אולי גדולים מדי, אלא דרך הפרט, הגבול והשליטה.
הדרכותיהם אלו של אנשי כנסת הגדולה נובעות ממבט זה. 'הוו מתונים בדין' איננה הוראה לדיינים בלבד. לכל אדם בחייו ישנם רגעי דין: האדם שופט את עצמו, את סביבתו ואת המציאות אותה הוא פוגש. ומטבע האדם – תגובתו אינסטינקטיבית מתוך עולמו הרגשי. את זה בדיוק באים חכמים לעקור על ידי המתינות. מתינות זו איננה אלא השלטת כח השכל על הלב, והכנסת כח החיים המתפרץ לתוך המסגרות.
כך גם כוונתם בדבריהם 'העמידו תלמידים הרבה', שאכן על כולם להיות תלמידים. הלימוד מחזק את הכח השכלי, והופך את האדם מיצור רגעי ואימפולסיבי ליצור מתבונן ומעמיק. וכמובן עניין הסייג – 'ועשו סייג לתורה' – כל מהותו הצבת גדר כנגד אותם התפרצויות טבעיות מסוכנות.
מתוך תקנות אלו מכוונים אנשי כנסת הגדולה את האדם למבט עמוק ומתבונן על החיים, ולא חלילה למבט שטחי ורגעי.

חיי המסגרת

כח הדמיון, המתבטא באומנות ובשירה, עובד על האדם 'בגדול'. הספרות, הקולנוע והטלויזיה יכולים לתאר שחיתות ועוול בצורה חודרת, והנביא והדרשן יכולים לזעזע את ליבנו בתיאור הכיעור הנגרם מחיי משפחה מופקרים.
אבל אין די בכך.
החיים זה לא 'שירותרום', ומאבקי היום יום הקטנים אינם קיצוניים כמו אותם תיאורים, אלא מורכבים מפרטים קטנים שעל גביהם נבנה האדם. וחלילה להיפך – נפילתו של האדם איננה בהכרח חדה וברורה, אלא מורכבת מאוסף פגמים קטנים שהורסים לאט לאט, כך שפגיעה זו איננה נקלטת על ידי הרגש – ישר ככל שיהיה.
הדברים נוגעים לכל תחום בחיינו. את ההבנה הבסיסית שפריצת המסגרת המינית מובילה לדברים נוראים – אין בכח הרגש לראות. הרגש לא עושה את המעבר מהפרט לסוף התהליך, אלא מתמקד בתופעות החריגות. הרגש לא מאיר את איסור הנגיעה מתוך הבנה של החשבון הסופי, ודבר זה חייב להיות נתון ביד הכח השכלי.
הרב קוק מסביר, שהשכל מסתכל על השערות הדקות שמהם מצטרף חבל החטא. השכל משער את הגבולות הקטנים שמהם הפתח להרס – ועליו לשים את הגבול. גניבת מליונים מתחילה מגניבת פרוטה, אולם על גניבת הפרוטה אין מחאה רגשית. יהיה זה השכל שיבין ששורש הדבר זהה: מי שמתרגל לזלזול בממון חבירו – יגיע לדברים נוראים. על גזל שווה פרוטה לא ניתן לכתוב פרק בנביא, ולהבדיל – לא ניתן לעשות סרט, וכאן מקומה של החכמה לומר את דבריה: 'דין פרוטה כדין מאה'.

אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה

החכמים ואנשי כנסת הגדולה הם אלו שמכוונים את האדם לאותו 'מבט שני' על המציאות, מבט הגובר על הראייה והפרשנות האינסטנקטיבית של החיים.
מדוע נקראו החכמים בשם זה?
הגמרא במסכת יומא עונה לשאלה זו:

דאמר רבי יהושע בן לוי:
למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה?
שהחזירו עטרה ליושנה.
בא משה ואמר: 'האל הגדול הגיבור והנורא'.
בא ירמיהו ואמר: 'נכרים מקרקרים בהיכלו! איה נוראותיו'? לא אמר 'נורא'.
בא דניאל ואמר: 'נכרים משתעבדים בבניו! איה גבורותיו'? לא אמר 'גיבור'.
באו הם ואמרו: 'אדרבה, זו היא גבורת גבורתו! שכובש את יצרו, שנותן ארך אפיים לרשעים. ואלו הם נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה – היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?.

הביטוי 'כובש את יצרו' ביחס לקב"ה זוקק הבנה.
במבט ראשון נראה שאכן ה' עם הגויים! הרי המציאות זועקת 'איה נוראותיו? איה גבורותיו?'.
באים אנשי כנסת הגדולה ומחנכים יהודי עם מבט שני. טיפוס של יהודי כזה הוא הטיפוס בעל האופי הייחודי שיכול לשרוד את הגלות הקשה. יהודי זה שם פחות דגש על הרגש ופחות אימפולסיבי, שכן הוא אינו יכול להתרגש יותר ממראה בית המקדש ומתואר הכהנים. כוחו נובע מכח השכל ה'קר' וההגיוני, הוא בוחן כל דבר בצורה יסודית ועמוקה, ודווקא עומק זה הוא שמאפשר לו לשרוד את הקשיים.
אנשי כנסת הגדולה מבססים את התפיסה בבית המקדש השני, שעניינו הכנה לגלות. ובגלות – אכן המציאות הטופחת על פנינו היא נגד. ישנם תקופות שרואים גילוי וגאולה, ולעומת זאת ישנם תקופות בהם הדברים לא נגלים, ואנו רואים פער בין העיניים לבין התורה. אולם מי שמושך את הלב אחר העיניים ונותר ברובד הראשוני חוטא לאמת. אמנם הגויים והרשע שולטים, 'כל דאלים גבר' ונראה שהקב"ה עזב את עולמו ח"ו, אולם גם בתוך מציאות זו צריך להעמיק. שהרי, בעומק הרוע אנו רואים אומה המתקיימת ללא כל הגיון. מציאותם של ישראל מראה לנו על ידי מבט חודר שישנו משהו מעבר. את העוצמה הזו רצו לחזק בכל הדורות: האדם אינו צריך להתרגש מאותה ראייה ראשונית. חינוך זה נעשה בכח ההנהגות והתקנות, שמעלים את האדם מהתגובה הרגעית והאימפולסיבית, לרובד אחר של חיים.

פרטי תורה וכללותיה

בהמשך מאמרו של הרב קוק, משליך הרב מערכת כפולה זו גם לרובד עליון יותר המצוי בתורה, שם נמצא חלוקה ברורה בין חלק ההלכה לחלק האגדה. כשם שישנם שני כוחות באדם, ישנן גם שתי הופעות בתורה, אולם גם על הופעות אלו להיות משולבות זו בזו. כאשר התורה מצווה 'זכר ליציאת מצרים', אין היא מסתפקת בתיאור המעמד ובעומק העניין, אלא מפרטת עשיית סוכה 'שצילתה מרובה מחמתה', ועשיית מצות בדקדוק קפדני. עם הכלל לבדו לא ניתן לבנות חיים יציבים, ואנו נדרשים לביסוסם על ידי מערכת פרטים והגדרות.
בנבואתו של משה רבינו, אשר שונה היתה משאר הנבואות, מצאנו איחוד זה של כללים ופרטים. פרטי תורה נבעו מנבואתו שהיתה מתוך 'אספקלריה המאירה', אולם לאחריו 'לא קם בישראל כמשה עוד נביא', וכוחות אלו התפצלו לנבואה ולחכמה. והמציאות פסקה: חכם עדיף מנביא. החכמה בכח פרטיה הצליחה לחולל את השינוי שהנבואה לא היה בכוחה לעשות. ולכן בבית שני, בתקופת שלטונם של החכמים – פסקה עבודה זרה מישראל.
אלא שבמשך הזמן גברו הפרטים על הכללים, ויכולים אנו לפגוש אדם שמקיים כל פרט ופרט – אולם שוכח מהי מגמת הכל. אנו רואים מצבים מעוותים של דביקות במסגרת, כאשר האדם אמנם נשמר על ידה, אולם מצמצם את חייו באופן הרסני.
ובתהליך ההסטורי, מתוך מיקוד בפרטים, הופכת התורה לחוק ולמסגרת ללא הרוח והדביקות. אך מבטיח הרב קוק שמצב זה זמני בלבד, ובתקופתינו אנו עדים לאחד מסימני הגאולה, כאשר 'חכמת סופרים תסרח', ואנשים נמשכים לכללים, לאידאלים רמים ונשאים של תיקון העולם – מתוך מרידה בבורגנות ובמסגרת היהודית, לטובת אור ותיקון.
הדבר בא לידי ביטוי בתקופת החלוצים, כאשר מצאנו אנשים חדורי רעיונות אוטופיים, אשר לצד אידיאלים אלה נמצא את סיפורו של י.ל. פרץ 'קוצו של יוד', המתאר אישה עגונה הסובלת עקב טעות בקוצו של יוד בגט שניתן על ידי בעלה.
כך גם מסביר הרב קוק את הסימן הנוסף לתקופת הגאולה 'אנשי הגבול ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו', והגמרא שם מבארת שאנשי הגבול הם חכמים ששמים גבולות לדבריהם, ודור הגאולה מורד בגבולות אלה.
עד שגם מהפיכה זו נופלת, שכן לא ניתן לשמור על הכלל ללא ביסוס הפרטים. כאשר אין את השלד של המצוות והסייגים – הבניין כולו מתמוטט. כח החיים הכלכליים גובר על אידיאל השיתוף, יצר המין גובר על אידיאל הצניעות, וזרימת החיים גוברת על אידיאל יום המנוחה – כאשר הם אינם מעוגנים בפרטי הלכות מחמירות ומוגדרות.
נפילה זו תוביל להכרה שהרצון ביסודו חיובי, אולם בוסרי, והשאיפה חייבת לכלול את שני הכוחות: השכל והרגש, כאשר הסדר הוא כדמות מלך – מוח, לב וכבד. ועתידה רוחו של משה רבינו לחזור ולהופיע, ככח המאחד ומאיר את פרטי התורה מתוך עומק כללותם.

---

¹ אורות, זרעונים ג'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *