משנה ד – ביתו של האדם הוא מבצרו
משנה ד:
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם1.
יוסי בן יועזר אומר:
יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.
הבית והכינוס
אנו עוברים לזוגות, כאשר הנשיא תפקידו היה מנהיגותי מול הציבור, כלפי חוץ, ואב בית דין היה אחראי על הצד הרוחני בתוך הסנהדרין.
כפי שנראה במשנה הבאה, שני החכמים עוסקים בביתו של האדם.
יוסי בן יועזר מביא שלושה דברים, וצריך להבין כל הדרכה באופן פרטי, ואת הקשר בין שלושתם.
בצורה פשוטה, וכך גם מסביר המהר"ל, מוקד המשנה כולו הוא ביתו של האדם, וזאת מול בית המדרש.
אין די בהליכה לבית המדרש. הלימוד כלל אינו מופיע במשנה, אלא מרומז במילים 'והוי שותה בצמא את דבריהם', ולא רק את התוכן הלימודי. ההתעסקות כולה היא סביב הבית.
כמובן שפשט הדברים הם עניין המקום, כלומר 'יהי ביתך בית ועד לחכמים', שבמידה ויש בעיית מקום להתאספות וללימוד – דבר שודאי היה רלוונטי בתנאי החיים של חז"ל – חובה על האדם לתרום את ביתו לכך.
ישנו ספר נפלא בשם 'הכל לאדון הכל' של רוחמה שיין, שאביה היה ממקימי יהדות אמריקה, ושם היא מתארת את המאמצים הגדולים שעשה אביה שכל כינוסי הרבנים המבקרים באיזור ואירוחם יהיה בביתם, וכך הופך הבית ל'בית ועד לחכמים' של ממש.
ועל גבי זה ממשיכה המשנה ומתייחסת לשתי בעיות שיכולות להגרם ממצב זה של 'בית ועד לחכמים'.
חכמים זקוקים גם לסיוע פיזי. כמובן שסיוע כזה מעלתו עצומה, 'גדול שימושה', אולם יש חשש ל'נפילת מתח', ולתחושת קירבה מעבר לרמה המצוייה. ומשום כך מדריכה המשנה – 'והוי מתאבק בעפר רגליהם', כלומר לא ליפול ממדריגת ההתבטלות כלפי תלמידי החכמים, ולזכור תמיד את מקומך.
ממצב זה של קירבה עלולה להגרם בעיה נוספת: הזילות בדברי הרבנים, לא כזלזול בעצם הדברים, אלא התייחסות זולה בגלל זמינות הדברים. אם הרב נגיש בכל רגע, ודבריו נשמעים תדיר – מצב זה עלול לגרום ליחס לא ראוי לעוצמת הדברים, ולכן אומרת המשנה "והוי שותה בצמא את דבריהם".
דיבור של מילים ודיבור של חיים
לאחר הבנת משמעות הדברים יש צורך בהשקפה על המשנה בכללה: מהו נושא המשנה?
המהר"ל מסביר שהמשנה עניינה שלא די בלימוד התורה, אלא על ביתו של האדם להפוך למקום תורה. אך עדיין – מדוע דרך החכמים? מה עניין החכמים לבית?
אם הדגש הוא על הבית – עיקר ההוראה צריך להיות על קביעות מקום לימוד בביתו של האדם או דבר דומה. ואם הדגש הוא על תלמידי החכמים – הרי ששימוש תלמיד החכם איננו שייך דווקא לביתו של האדם!
כדי להבין נקודה זו, יש צורך לברר מה המיוחד בעניין שימוש תלמידי החכמים.
ספר מלכים מגדיר את אלישע "אשר יצק מים על ידי אליהו"2, כאילו הכשרתו של אלישע איננה לימודו אלא שימושו, ומכאן דורשת הגמרא: "גדול שימושה יותר מלימודה"3.
גם אצל יהושע בן נון אנו מוצאים ייחוס דומה: "ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמור"4.
מה עניין השימוש? מדוע צריך קשר פיזי ואין די בלימוד רעיוני?
תורה איננה שכל. כדי שהתורה תהפוך אצל האדם למשהו חי, יש צורך בשימוש. לא ניתן להסתפק בצד האינטלקטואלי, שכן התורה מתחילה מעל השכל ומגיעה אל הרבדים שמתחתיו, ומשום כך התורה איננה יכולה לעבור רק בלימוד.
השכל והמילים הם אחד האמצעים המוגבלים להעברת התורה. המילים נושאות משהו הקיים מעבר למילים, ולכן אותו דבר מתבטא גם במשהו שנמצא מתחת למילים.
הדבר מתבטא גם ברבדים פשוטים ביותר. ניתן לתת מאות דרשות ושיעורים על עבודת ה' או אידיאלים, אולם כולם אינם שווים מפגש אחד עם אדם שחי בעוצמה רעיונות אלו.
המהר"ץ חיות מסביר שהלימוד הוא שמיעת ההלכות והשימוש הוא לימוד המעשים, ולימוד כזה נשרש בלב הרואה, וגדול יותר מהלימוד השכלי. כלומר, מה שגורם לשינוי פנימי הוא המפגש עם הדברים חיים – הרבה יותר מלימודים.
מספרים על החזון איש, שראה אדם שכעס על בנו שהפריע בתפילה. ניגש אליו החזון איש ואמר לו: כעת לימדת את בנך שני שיעורים: שיעור בלימוד, בו העברת באופן מילולי שאסור להפריע בתפילה, ושיעור דרך שימוש, בו הראית לבנך בצורה חיה שמותר לכעוס. וחז"ל אמרו: 'גדול שימושה יותר מלימודה'…
התורה איננה רק שכל. התורה נקראת 'שירה', ולשירה יש מילים אך גם משהו שמעבר למילים. לשירה יש נשמה, ואת הנשמה אי אפשר להעביר רק על ידי דיבורים. הנשמה נמצאת מאחורי המילים, מעליהם ובתוכה, ונשמה זו עוברת דרך הקשר. על ידי אהבה, יראה, דביקות וחיבור.
החיבור לבית
לחברה המודרנית יש נטייה לזלזל בדברים שאינם יכולים להכנס תחת שלטון השכל. מול זה באים חז"ל ואומרים: יהי ביתך בית ועד לחכמים.
מהו הבית?
הבית הוא מציאות החיים של האדם. באופן פנימי, הבית מבטא את המציאות היותר רחבה של האדם. הגוף הוא הבית של הנשמה, וכן הלאה.
ובכדי שהבית יגיע לביתו של האדם – לא ניתן להסתפק ברמה השכלית. יש צורך בדביקות, ביראה ובאהבה.
'יהי ביתך בית ועד לחכמים' – זוהי דביקות.
'והוי מתאבק בעפר רגליהם' – זוהי יראה.
'והוי שותה בצמא את דבריהם' – זוהי אהבה.
לא ניתן להסתפק בשכל. כדי להכיל את התורה יש צורך בשיתוף כל רבדי האדם והנפש.
ישנם אנשים הקשורים לתלמידי חכמים, וקשר זה מחבר אותם לתורה בחיבור חזק ובקשר משמעותי הרבה יותר מאנשים שרמתם האינלקטואלית גבוהה יותר, אך החיבור רופף יותר.
קשר אמיתי כולל את כל צדדי האישיות, והדבר מתבטא יותר מכל בעמידות הקשר לטווח ארוך: רק השקעה ויחס נפשי לתורה מבטיחים קישור תמידי שלא יתמוסס מול קשיי החיים.
המשנה איננה מדברת רק על עמי הארצות! גם תלמידי החכמים צריכים לעשות בתיהם בית ועד כדי להבטיח בביתם את המשכיות התורה. כבוד תורה עדיף מלימוד תורה וגדול שימושה יותר מלימודה. היחס הנפשי והפיזי חשוב יותר מהלימוד עצמו, והוא זה שבסופו של דבר משפיע על עיצוב האישיות באופן המכריע ביותר.
דבר זה כולל יישומים מעשיים של קשר לתורה. אין די בלימוד אלא יש צורך בקשר מתמיד לאנשי תורה, חיבור פיזי ונפשי לתלמידי חכמים ולחברים לומדי תורה. חיבור קבוע שכולל ענוה, דביקות ואהבה יש ביכולתו להפוך את ביתו של האדם לבית העומד בפני כל רוח וסערה.
1 המפרשים על המשנה דנים למי מתכוונת המשנה ב'קיבלו מהם', שכן לכאורה היה צריך להכתב 'קיבלו ממנו'.
2 מלכים ב', ג', י"א.
3 ברכות ז', ע"ב.
4 יהושע א', א'.