גלות יכניה
שמע, סיכם וערך: חגי לב – מעלות.
"כה וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶּן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת-הַיְּהוּדִים וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה. כו וַיָּקֻמוּ כָל-הָעָם מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים.
כז וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. כח וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. כט וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל-יְמֵי חַיָּיו. ל וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו. "
יהויכין, ספור מיוחד. בפרק הקודם קראנו כך:
ח בֶּן-שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת-אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם. ט וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אָבִיו.
אם כן, יהויכין מלך רשע. ואכן אנו מוצאים נבואה לא פשוטה על יהויכין בספר ירמיהו:
"כד חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי אִם-יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל-יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. כה וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר-אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. כו וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת-אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא-יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ. כז וְעַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת-נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ.
כח הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם-כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעוּ. כט אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר-ה'. ל כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא-יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה. " (ירמיהו כב')
* "ה אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. ו אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. " (אסתר ב')
מדוע, במגילת אסתר מודגש שמרדכי הוא מהגולים בגלות יהויכין? ואם היה מן הגולים בגלות יהויקים? מאי נפק"מ?
חז"ל למדו מהדגש הזה למדה שמרדכי הגלה את עצמו להצטרף עם הגולה של יכניה מלך יהודה. (בבלי מגילה)
מה יש למרדכי להצטרף דווקא לגלות יכניה?
מסכת מידות: מנויים בפרק א' וב' השערים השונים בהר הבית.
בפרק ב' משנה אחרונה מוזכר שער יכניה המזוהה ע"י המפרשים כשער הניצוץ המוזכר בפרק א':
" ולעומתן בצפון סמוכים למערב: שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו. שבמזרח: שער ניקנור…" (משנה, מידות פרק ב')
וכתב על כך בעל פירוש תפארת ישראל:
"ונראה לי עוד שהוא שער הניצוץ… ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו… שהוגלה לבבל נכנס תחילה לעזרה להתפלל ויצא דרך שער זה…"
והדבר מוזר מאד? מדוע קוראים שער ע"ש מלך רשע? ועוד שקריאת שם השער על שם אירוע המסמל חורבן. יציאת המלך לגלות.
הרב נריה זצ"ל במאמרו1 טוען שבבית ראשון קראו לו שער הניצוץ ורק בבית שני חזרו וקראו לו שער יכניה ע"ש יציאתו לגלות לקראת סוף ימי בית ראשון. והמשניות שנכתבו בבית שני מכנים אותו ע"ש שמו החדש.
נמשיך בשעור בדרך שסלל הרב נריה במאמרו בעניין זה.
"ח בֶּן-שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת-אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם. ט וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה אָבִיו. י בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. יא וַיָּבֹא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַל-הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. יב וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. יג וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. יד וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. טו וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. טז וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה."
חז"ל הבינו שהדגש כאן על גבורת הלוחמים לא במקומה. שהרי נלקחו בשבי ללא מלחמה. אלא שהפסוקים רומזים לגבורה במלחמתה של תורה.
יהויכין עובר שינוי. חז"ל מתארים שכאשר עבדי מלך בבל באים לחפש את יהויכין. יהויכין התייעץ עם הסנהדרין והם יעצו לו להסגיר עצמו ובכך יציל את כולם.
נראה שחז"ל לקחו מידע זה מהמקבילה אצל צדקיהו אשר הנביא ירמיהו מתחננן אליו לעשות כך וצדקיהו מסרב.
יהויכין עפ"י חז"ל שומע בקול סנהדרין ובקול הנבואה ובירידתו בשבי הוא מובל לכלא הבבלי. ולאחר שנים רבות שהוא יושב בכלא, הוא עובר שינוי.
חז"ל דורשים2 שצדקה עשה ה' עם ישראל בכך שירדו ת"ח שהקימו עולה של תורה בבל והכשירו את הקרקע לגלות גדולה יותר שתבוא מאוחר יותר.
על כן היה חשוב לציין בעניין מרדכי שהיה מיושבי לשכת הגזית שראה לנכון להצטרף למהלך הזה.
ויקרא רבה המדרש מתאר שיכניה מלך יהודה החזיר את המפתחות של ביהמ"ק ליד של אש שירדה ולקחה אותם.
יכניה יורד בגלות מתוך בחירה לקבל את עצת סנהדרין ובידיעה מוחלטת של הנבואה הקשה של ירמיהו המבשרת לו ישיבה בכלא בבל והשלכה ככלי אין בו חפץ. ואעפ"כ יהויכין בוחר לצאת לגלות. זוהי מסירות נפש. וזהו שינוי אצל יהויכין.
בזכות שהלכו לשבי בהסכמה. נ"נ איפשר להם לשבת וללמוד וכפי שמתאר מדרש תנחומא. חכמים הבינו שיש לשמר את מלכות בית דוד בצד שמירת התורה. צדקיהו כבר מת והיחיד שנשאר הוא יהויכין. ועל כן דאגו חכמים (עפ"י תאור חז"ל) שיהויכין יעמיד צאצאים וכל זאת בעודו בכלא.
ספור זה רמוז בספר דברי הימים:
"י וּבֶן-שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ. יא יוֹרָם בְּנוֹ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ יוֹאָשׁ בְּנוֹ. יב אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ עֲזַרְיָה בְנוֹ יוֹתָם בְּנוֹ. יג אָחָז בְּנוֹ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ מְנַשֶּׁה בְנוֹ. יד אָמוֹן בְּנוֹ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ. טו וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַבְּכוֹר יוֹחָנָן הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ הָרְבִיעִי שַׁלּוּם. טז וּבְנֵי יְהוֹיָקִים יְכָנְיָה בְנוֹ צִדְקִיָּה בְנוֹ. יז וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. יח וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה. יט וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל וְשִׁמְעִי וּבֶן-זְרֻבָּבֶל מְשֻׁלָּם וַחֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם.…" (דברי הימים א', ג')
אע"פ שהנביא ירמיהו ניבא עליו (פרק כב') שלא יהיה המשך ליכניה:
"כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה" (ירמיהו כב')
והנה אנו מוצאים המשך ליכניה את זרובבל שמנהיג את שיבת ציון, אמנם לא במלכות עצמאית ובכל זאת הנהגה!
ספר דברי הימים ידוע שהשמות בו נכתבו להידרש:
"יז וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ. יח וּמַלְכִירָם וּפְדָיָה וְשֶׁנְאַצַּר יְקַמְיָה הוֹשָׁמָע וּנְדַבְיָה."
הבן הראשון ע"ש המאסר. הבן השני ע"ש תשובתו ששאל –אל. והמדרש דורש שתלו- אל בתיאור ההתעברות בכלא. ופדיה ע"ש פדיונו מבית הכלא. ושנאצר ע"ש שמלך בבל שינה מלבושו ואכליו: " וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל-יְמֵי חַיָּיו". ולאחר מכן הקימו – יה…
מזכיר מאד את ר' יוחנן בן זכאי שיצא מי-ם והסגיר עצמו לקיסר וביקש את יבנה וחכמיה ואת זרע בית דוד. חז"ל ראו זאת בדיוק כמו הסיפור כאן.
יהויכין מלשון הכנה.
ודוגמא זו בדיוק מביא הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות תשובה:
" וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק את הרחוקים בא משיב את השבים… ונאמר ביכניה ברשעתו:
"כד חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי אִם-יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל-יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. כה וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר-אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. כו וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת-אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא-יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ… כח הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם-כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעוּ. כט אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר-ה'. ל כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא-יִצְלַח בְּיָמָיו כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה."
וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו:
"כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם-ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת." (חגי ב')
דברים אלו משתלבים יפה במה שראינו בתחילת מלכים א' את עניינם של עמודי הנחושת שבפתח הכניסה למקדש.
"כא וַיָּקֶם אֶת-הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת-הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ בֹּעַז. כב וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים." (מ"א ז')
תיאור מאד חגיגי של העמדת העמודים (שאין להם מקבילה במשכן!) עד כדי ביטוי שלא מופיע במלאכות אחרות במקדש שלמה: " וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים."
לשם מה קראו שמות לעמודים? מה פשר השמות?
בשעתו הצענו שבועז הוא הסבא של דוד. ויכין הוא דוד שעניינו להכין את עבודת המקדש.
כל ימיו נמצא בתשובה מרגע שהתוודא בחטא בת שבע. והוא עסוק בהכנתו לבניין המקדש.
בספר דברי הימים אריכות גדולה בתאור הכנתו את המקדש. הפועל ה.כ.נ.. חוזר שם שוב ושוב.
'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' ואע"פ ששלמה בפועל חנך את הבית. החנוכה נקראת על שמו. יעברו הרבה מאד דורות, 410 שנים, ויחרב הבית.
אבל נשאר המלך יכין. יהויכין שעושה תשובה. ולמד זאת מאביו שהקים עולה של תשובה.
חז"ל מספרים שאותם קללות שקלל דוד את יואב, כל הקללות הללו נפלו על זרעו של דוד. ומביאים רשימת המלכים שבהם הקללות התקיימו. ו'חסר לחם' אומרים חז"ל זהו יהויכין. הפסוקים האחרונים של ספר מלכים מתארים שיהויכין אוכל לחם. לממדנו שיש המשכיות לבית דוד והקללה הסתיימה. הנה יהויכין שנגזר עליו להיות חסר לחם. אוכל לחם! תקון במקום ניתוק. (ראה מאמרו של הרב נריה)
הפסוקים אצל דוד מדגישים מאד את השולחן של דוד (בית לחם ואי הגעתו לשולחן המלך שאול וכו'. הסברנו בשעתו שעניין הלחם זהו המלכות. המלך צריך לדאוג לפרנסה3.
כך הוא באותות שנותן שמואל לשאול בתחילת דרכו למלכות. פגישת אנשים הנושאים לחם ויין שיתנו לו ממאכלם. הרמז לשאול שעכשיו הוא מתחיל במלכות. והאנשים העולים לאלוקים מפרישים לו מן הלחם המיועד מלחם הפנים. המלך אוכל משולחן גבוה. הוא מקבל משולחן ה' ועניינו לדאוג לישראל.
וכך דוד בהימלטו מפני שאול, הוא מגיע לאחימלך ומקבל ממנו חמשה לחם מלחם הקודש אשר במשכן.
'אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם'. נראה שהכל נגמר. מלמדים הפסוקים האחרונים בספר מלכים שאויל מרודך מרים את יהויכין ומאכילו לחם. אנו יודעים שהביטוי ' מאכילו לחם לפניו תמיד' עניינו הוא שמלכו של עולם הוא המאכיל את יהויכין. ולא כמחשבת אויל מרודך שהוא המאכיל את יהויכין.
1 הרב משה צבי נריה, שער יכניה בתוך תחומין ג' עמ' 437-446. כדאי לקרוא את המאמר בפנים לפני קריאת שעור זה. קצרתי במבואות שהרב וינר הביא מן המאמר הנ"ל.
2 מדרש תנחומא פרשת נח אות ג. ראה שם בהרחבה.
3 ועשית לו זר זהב סביב- זה כתר מלכות שכן אומרים שולחן המלך.