קביעות והתחדשות בתורה ובתפילה
אומרת הגמרא (ברכות ז ע"ב):
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה"
בפשט הגמרא יש מקום להתבונן בשתי נקודות:
א. הרי"ף שם גורס "כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו". ייתכן שהרי"ף גורס כך דוקא בתורה, כיוון שבתפילה לא ברור האם הקביעות היא חיובית או שלילית, שהרי "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות ד', ד')
ב. "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו". הפסוק עוסק בעם ישראל ובקביעות מקומו בארץ ישראל. הרד"ק שואל (שמואל ב', ז', י'):
והרי כבר נתן להם מקום, ובארץ ישראל היו?! אלא פירושו… מה ששכנתי אותם בארץ יהיו נטועין בה שלא יגלו ממנה.
זוהי המשמעות של "וְלֹא יִרְגַּז עוֹד". כשאדם רוגז הוא נמצא בחוסר מנוחה נפשית, ולכן גם פיזית הוא לא נח אלא זז ממקום למקום. כשהקב"ה ישים מקום לעמו הוא ישכון בו ולא ירגז, לא יִגְלֵה
ממנו יותר.
חז"ל מביאים את קביעות ישיבת עם ישראל בארץ ישראל כמקור שממנו לומדים על קביעות האדם הפרטי במקום שבו הוא יושב בתפילתו, ויש מקום להתבונן גם בנקודה זו של ביטוי הקביעות הנפשית של האדם ע"י מקום קבוע בתפילה.
עיקר החידוש בדברי חז"ל בגמרא הוא שהקביעות מנצחת. "כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו". היסוד הזה נכון בכמה וכמה מישורים.
ראשית כל, בלימוד התורה. כשאדם מגדיר לעצמו את מטרותיו בלימוד ובונה סדר יום קבוע בין בתוכן ובין בזמנים – הוא ינצח. הוא יצליח לכבוש פסגות גבוהות לאין ערוך מציפיותיו, כמו שלמדונו חז"ל במדרש (ויקרא רבה מצורע יט):
מי שפיקח מהו אומר, הריני למד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר עד שאני קורא את כל התורה כולה.
כשאדם מקבל על עצמו קביעות בלימוד קמים עליו אויבים, יצרים, והוא צריך להשקיע המון כוחות כדי ליישם את הקביעות הזו לאורך זמן. היצר הרע שלנו תמיד מגיע בנקודה שבה אנו עומדים לנצח ולהרבות בטוב. שם הוא נכנס ומנסה להפיל אותנו. אם אדם קובע לעצמו לימוד יומי ועומד בו קמים עליו המון אויבים, אבל מי שקובע – אויביו יפלו תחתיו.
הקביעות מנצחת בכל תחומי החיים, בין בלימוד התורה ובין בעשייה. למשל שכונת הזיתים במעלות זו דוגמא של קביעות מנצחת של תנועת פנים אל פנים. מדובר על כ 6-7 שנים של קביעות שממשיכה והופכת את המציאות.
הכל התחיל כשזוג פעילים הגיעו לשם ושמעו שבית הכנסת בשכונה נסגר, כיוון שאין מנין. מאז הוחלט שקבוצת תלמידים תלך לשם כל שבת, בשמש ובגשם, עד שהמנין התבסס. בהתחלה בשבתות, אח"כ גם בימי חול. היום ב"ה בית הכנסת שם שוקק, דבר ששינה את צביונה של השכונה כולה. כמובן שהיו שם עליות וירידות, משברים וקשיים אבל בסופו של דבר הקביעות היא זו שניצחה.
גם בתחום המדיני הקביעות מנצחת. אחת הבעיות הקשות של מדינת ישראל כיום היא חוסר הבהירות שלנו לגבי קביעותנו בארץ, ואין ספק שזה אחד הגורמים שמביאים עלינו את הטרור מהאויבים שלנו.
אם אנחנו נהיה קבועים, דהיינו שלא נתבלבל האם אנחנו צודקים או לא, כובשים או לא וכדומה – אנחנו ננצח בלי ספק ולא יקומו עלינו אויבים. כשנהיה איתנים בדעתנו ונבהיר שאנחנו כאן ושום טרור לא יעזור – נחסוך הרבה בעיות לנו ולאויבינו.
הייתה תקופה שבה הדברים היו יותר ברורים ונחושים, והמצב היה בהתאם. חייל שבמסגרת המילואים שלו שירת בעזה סיפר שההוראות היו שאפילו במקרה של זריקת אבנים צריך להגיב בירי, והוא מעיד על חבר שלו שישב 35 ימים בכלא כיוון שהוא לא נהג כך.
המצב שנוצר כתוצאה מכך הוא שכמעט ולא היה צריך לירות. ירייה אחת הספיקה כדי לגרום לשנים של שקט ושלום, בהם לא היו נפגעים. לא יהודים ולא ערבים.
כשהדברים ברורים וקבועים יש שקט וכולם מרויחים. "וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה". הקביעות שלנו במקום מונעת את הטרור. כשאנחנו נהיה קבועים בלי ספיקות זה ייצור שקט שבסופו של דבר יביא הרבה טוב גם לאויבינו.
את הנחישות הכללית הזו אפשר לראות גם בישיבת עם ישראל בארצו וגם במטרותיו ושאיפותיו של האדם הפרטי. כשאדם יודע בבירור מאין הוא בא ולאן הוא הולך הוא יכול לנצח את היצרים והבלבולים שקמים עליו.
דוקא בנושא התפילה עומדת אמירה לכאורה סותרת של חז"ל, שכאמור אולי היא זו שגרמה לרי"ף לשנות את הגירסה, והיא "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". גם לגבי תפילת ערבית אומרת המשנה "תפילת הערב אין לה קבע" וחז"ל לומדים מכאן (ברכות כז ע"ב) שתפילת ערבית היא רשות. התוספות שם כותבים שרשות הכוונה שצריך להתפלל ואסור לבטל את תפילת ערבית לחינם, אבל אם ניצבת מול האדם האפשרות לקיים מצוה עוברת או להתפלל תפילת ערבית אז המצוה העוברת דוחה את התפילה. היא כביכול מנצחת את התפילה, כיוון שלתפילה אין קבע. אם התפילה הייתה קבע אז היא הייתה זו שמנצחת ודוחה את שאר הדברים.
אחת הסכנות שבקביעות היא שהיא יכולה להביא את האדם למצב של קיבעון שבו הוא פועל בלי לחשוב, ולא "יחדש בה דבר". הגוף מתנדנד מעצמו בתנועות מורגלות למרות שהראש והלב נמצאים במקומות אחרים. בירושלמי מופיע ביטוי אירוני לתופעה הזאת (ברכות פרק ב הלכה ד):
א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה (=אני מחזיק טובה לראשי, שכשמגיע 'מודים' הוא כורע מעצמו)
התפילה צריכה להיות דבר מתחדש, אדם צריך לחוות אותה. אם היא תהיה יותר מדי קבע היא כבר לא תהיה תחנונים.
גם בלימוד התורה – מצד אחד הדברים צריכים להיות קבועים ברורים ומוחלטים, אבל מצד שני יש מקום למחשבות והתלבטויות, ואסור להיתקע בקיבעון מחשבתי.
ר' נחמן היה אומר שצריך להפוך את התורות לתפילות ואת התפילות לתורות. הצד הבולט בתורה הוא הקבוע, הצד של "קבעת עתים לתורה?". התורה צריכה להגיע בקביעות מנצחת, אבל יחד עם זאת צריך להיות זמן מסויים שבו האדם יושב עם עצמו וחושב מי אני ומה אני, האם אני לומד את מה שאני רוצה וצריך ללמוד. זמן של חשבון נפש שבו האדם בוחן האם הקביעות שלו מתאימה לו, איך אפשר לשפר אותה וכו'. גם התורה נקראת שירה – "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא יט). גם את הקביעות הזו של התורה צריך לבחון מדי פעם, ולהתחדש בתורה. בד"כ שעה כזו של התבננות יכולה לעזור לנו לחוש את השירה שבקביעות, כדי שלא נחיה כמו רובוטים שעושים תמיד את מה שתיכנתו אותם פעם לעשות.
בתפילה לעומת זאת הצד הבולט הוא ההתחדשות, החויה האישית. בצורה המקורית של התפילה לא היה כלל חשש של קבע. החשש התחיל אחרי החורבן, כשחז"ל תקנו "שמונה עשרה ברכות על הסדר" (מגילה יז ע"ב) וזמני תפילות קבועים. עלינו להיזהר שלא להיכנס לקיבעון בתפילה, ולכן אפשר להוסיף תפילות נוספות במהלך היום או בקשות אישיות בתפילת העמידה. צריך לחדש בתפילה – להוסיף בקשות בעבודת ה', במידות, ובכל תחומי החיים. למרות שהמעטפת של המקום והזמן קבועה – התפילה עצמה משתנה. בצורה הזו האדם יכול לשלב את שתי הבחינות.
גם לתורה שבבסיסה היא קבועה עלינו להכניס את ההתחדשות על ידי שעה של התבוננות, וגם לתפילה שבבסיסה היא מתחדשת יש מקום לקביעות. האיזון הנכון בין שתי הבחינות הוא זה שיעזור לנו להיות קבועים, אך לא מקובעים.