פרק י – הפירוד בעם ישראל
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחסים לזמן בתוך השיעור)
(א) וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה בֶּן דּוֹדוֹ אִישׁ יִשָּׂשכָר וְהוּא יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר בְּהַר אֶפְרָיִם:
(ב) וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר:
(ג) וַיָּקָם אַחֲרָיו יָאִיר הַגִּלְעָדִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה:
(ד) וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד:
(ה) וַיָּמָת יָאִיר וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן: פ
שני שופטים קטנים . לא מסופר כיצד הושיעו את ישראל, אבל גם הם שופטים את ישראל. יש מיד לאחר יפתח גם שני שופטים קטנים: שופטים פרק יב
(ח) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם: (ט) וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים: (י) וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם: פ(יא) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים: (יב) וַיָּמָת אֵלוֹן הַזְּבוּלֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּאַיָּלוֹן בְּאֶרֶץ זְבוּלֻן: פ (יג) וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי: (יד) וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעִים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בְּנֵי בָנִים רֹכְבִים עַל שִׁבְעִים עֲיָרִם וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה שָׁנִים: (טו) וַיָּמָת עַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל הַפִּרְעָתוֹנִי וַיִּקָּבֵר בְּפִרְעָתוֹן בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם בְּהַר הָעֲמָלֵקִי: פ
(1:45) שני שופטים. הושיעו את ישראל, אנחנו לא יודעים איך. הפסוקים לא מספרים לנו. זה שבחרו לא לספר לנו, אולי הייתה ישועה קטנה, לא משהו חורג, אולי לא הייתה התערבות אלקית מיוחדת שמופיעה בסיפורים יותר גדולים. בין כך ובין כך יש כמה דברים שאפשר ללמוד מזה. חלק נשלים לאחר שלושת הקטנים שלאחר יפתח.
ראשית, ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל.
אבימלך לא נראה שהושיע את ישראל, אילולא ידענו את הסיפור של אבימלך היינו יכולים לחשוב שתולע בן פואה הוא המושיע הבא אחרי אבימלך שהושיע את ישראל. (3) אבל אנחנו לא מכירים שום סיפור ישועה של אבימלך.
אפשר להבין שאחרי אבימלך היה צריך שופט שיושיע את ישראל כי אחרי אבימלך היה צריך להושיע אותם. אבל אנחנו לא מוצאים איזושהי פרשייה שאיזה עם מתנכל לעם ישראל ואבימלך לא עשה שום דבר. לא מצאנו. לא כתוב. כנראה שאנחנו צריכים להבין שהסיפור של אבימלך, מה שתיארו לנו, זה רק ההתנהלות הקשה שלו כשבמוקד עומד הסיפור של משל יותם וכל מה שתיארנו. ייתכן שהיו עוד דברים והפסוק הסתמי וישר על ישראל שלוש שנים, ייתכן שמכיל יותר ממה שנראה ממבט ראשון, וייתכן שאבימלך הספיק לעשות דברים גדולים וטובים לעם ישראל. (4:30) וגם הוא הושיע את ישראל, אלא שהנביא לא סיפר זאת. מההקשר הזה שבאים שופטים קטנים וכתוב גם הם… ויקם אחריו, מלמד שכמו שהם הושיעו והייתה ישועה, בצורה דומה היה גם אצל אבימלך. שמגר בן ענת גם הוא הושיע את ישראל במלמד הבקר, אבל לא סופרים אותו במניין השנים, אלא אומרים ואהוד מת, לא ושמגר מת. ייתכן שאבימלך הספיק לעשות משהו. כנראה שהושיע את ישראל. בהקשר הזה ניגע במה שכתוב בפרק י' פס' א'.
תולע בן פואה בן דודו
תולע בן פואה, שמות מוכרים לנו. שבט יששכר, ברשימת בני ישראל בראשית מ"ו: בראשית פרק מו
(יג) וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרוֹן:
וכן במדבר פרק כו
(כג) בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי:
פואה ופווה מתחלף. בדברי הימים כתוב פואה כמו אצלנו. אלו שמות של המשפחה. שמות חוזרים אצל המנהיגים באותה שושלת. דוגמה קלאסית היא השופט הבא: יאיר הגלעדי.
מהן חוות יאיר? (8) במדבר פרק לב
(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:
רוב המפרשים אומרים שאלו לא אותן חוות יאיר. הן סיפור ארוך. הן נכבשו על ידי יאיר אך אחר כך נכבשו על ידי מלך ארם. כך מתואר בספר דברי הימים. אבל אחר כך הולכים ולוקחים אותן מחדש. ויש שלושים עיירים, במקור היו ששים ערים ושלושים מתוכן לוקחים מחדש. שחזור של השם מאז. יאיר שהופיע הרבה שנים לאחר מכן, אין ספק שזה לא אותו יאיר שחי שלוש מאות שנה. אלא אחרי שנים רבות יש שוב מנהיג שנקרא על שם הסבא רבה והמקום נקרא חוות יאיר. וכן תולע בן פואה.
זה מחזק את הקושי, מהו תולע בן פוא הבן דודו.
שני כיוונים במפרשים. 1. רש"י :(א) בן דודו – כך שמו: ייתכן, אבל אז לא מובן למה חשוב להזכיר את שם הסבא כאן. (10) אפשר ללכת שלושה דורות אחורה, כאשר אנחנו מכירים את שני השמות שהם שמות קלאסיים ולראות.
גירסאות בתרגום יונתן מה הוא מתרגם, בן הדוד. של מי? של אבימלך. זה יוצר קושי. כי אבימלך משבט מנשה והם משבט יששכר. ואז צריכים לומר שבן דודו קרוב משפחתו דרך נישואין.(11) והביטוי דוד פעמים שהוא משמש במובן המודרני שלנו היום, קרוב. כל מה שאתה רוצה שיש לו קרבת משפחה. אם הוא קרוב משפחה, יש חילופין בדבר. מה הקשר בין אברהם ללוט? לוט הוא בן אחיו. בן הרן. אבל מופיע אנשים אחים אנחנו. לוט אחיו. אז גם בהקשר הזה הביטוי אח פירושו לפעמים קרוב. לכן אפשר לדבר על בן אחיו וגם על אחיו. לשון לאחות, לחבר, שמחוברים אחד לשני. כך גם דוד. ירמיהו מקבל נבואה שיגיע אליו חנמאל דודו או בן דודו. משתנה במשך הטקסט. יכול להיקרא בן דודו, ודודו הכוונה קרוב משפחה שלו. בן קרובו. ולכן הרווחנו שלא מציינים סתם דור שלישי. למה זה חשוב להגיד שהוא קרוב משפחה של אבימלך? יש לעובדה הזאת משמעות. כיוון שמספרים עליו כל כך מעט, אז בוודאי לכל פרט יש משמעות.
יאיר הגלעדי
(13:43) יש לו שלושים בנים רוכבים על שלושים עיירים ויש להם שלושים עיירים. כפל משמעות. אחד עיר בן אתונות והשני ערים. בין כך ובין כך, מה רצו לומר ברכיבה הזאת? מבינים שבמושגים שלנו היו לו שלושים בנים ולכל אחד רכב שרד, וולוו ממשלתית, ועיר. בין אם קנה את העיר בכסף ובין אם הוא ראש העיר. וקוראים להם חוות יאיר. אימפריה משפחתית. עד עכשיו שמענו אצל השופטים שכל אחד לבד וכשהוא מסיים נגמר. פה מתחילים לשמוע הדים לתופעה שונה קצת. התחיל בעצמה הגדולה של אבימלך בנו של גדעון, וייתכן שכאן יש המשך. תחילה קרוב משפחה שלו, ואחר כך קם מישהו אחר יאיר הגלעדי, אך גם הוא מקים חמולה ואולי ניסיון לשושלת. נחזור לדבר הזה.
(16)תשובה לשאלה: הפירוש הפשוט שקרה משהו, והיה צורך להושיע. היתה צרה לישראל והיה צריך מושיע, אך היא לא מופיעה כאן.
קריאת פרק י (17:00 – 18:30) עד פס'
(ו) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְקֹוָק וְלֹא עֲבָדוּהוּ:
(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן: (ח) וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד: (ט) וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד: (י) וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: פ
(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: (יב) וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: (יג) וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: (יד) לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם: (טו) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְקֹוָק חָטָאנוּ עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה: (טז) וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת יְקֹוָק וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל: פ
(יז) וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה: (יח) וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד: פ
עוצרים פה באמצע הסיפור. ההכנה לכל הסיפור המורכב של יפתח. נשאל כמה שאלות:
שאלה. יש פה משהו שלא מעורר אמון, פסוק ו' נשמע בלתי אפשרי בלבד. האם עבדו כל כך הרבה אלהים, לא נשאר זמן לעבוד את ה'. עד כדי כך הם עם פיצול אישיות. זה לא יכול להיות. אולי זה כמו שיחת מוסר שאתה הולך ונסחף. ומהר מאוד מובן שחוץ מעכשיו להחריב את בית המקדש ביום כיפור שחל בשבת, את הכול כבר עשית. האם זה מה שהיה? דבר מוזר.
(21) בפסוק ח' יש ביטוי מוזר, פסוק קשה.
בשנה ההיא שמונה עשרה שנה.
או בשנה ההיא או שמונה עשרה שנה. נחלקו המפרשים, לשני כיוונים. כיוון אחד הוא שאל תחשוב שהשעבוד של שמונה עשרה שנה היה שעבוד שהגיע ברגע אחד, אלא החל בשנה ההיא והלך והתעצם, עד שהגיע לשמונה עשרה שנה, ואז היה כבר שעבוד חזק מאוד.
יש אומרים שלהפך. וירעצו וירוצצו זה התחיל כבר בשנה ההיא . שמונה עשרה שנה ברצף לא היה שום הבדל.
בשני המקרים אם זה מה שרצתה הנבואה לומר, היא לא הצליחה. לא הבנו. עובדה שפרשן אחד הבין לכיוון אחד והאחר לכיוון שני. בשנה ההיא מיותר לגמרי. לא מובן.
ההתייחסות של הקב"ה כאן לתשובה של ישראל נראית מאוד .. אולי תלוי בפרשנות של הפסוק. מתנהל פה איזה משא ומתן. בני ישראל זועקים אל ה' חטאנו לך, וה' משיב לכו לאלהים שלכם. והם אומרים לא, אל תעשה לנו את זה, חזרנו אליך. ואז מופיע ביטוי קשה – ותקצר נפשו בעמל ישראל. מה השתנה כאן? אפשר לומר שיש כאן אפקט מצטבר. לא שונה מפעמים קודמות, אבל זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם (24) וה' מגיע ל"ותקצר נפשו". אבל אולי יש פה משהו נוסף.
שאלה מעניינת נוספת היא שיש פה דבר מוזר. ביד מי מכר ה' את ישראל? מי האויב? עמון. פלישתים. כתוב בפסוק ז' וימכרם ביד פלישתים וביד בני עמון.
ואחר כך באה הישועה של יפתח שמושיע מידי בני עמון, והפלישתים נעלמו. אחר כך שמשון יטפל בפלישתים. דבר מוזר. גם בני ישרא לאומרים מי יחל להילחם בבני עמון. הם לא מבקשים מיד פלישתים.
בכלל בפסוק ח' יש סרבול גדול. יש יותר מידי בני ישראל. (26). למה החזרה בני ישראל בני ישראל. פעמיים. לא נורא, יש פסוקים שיש בהם יותר פעמים בני ישראל. יש פסוק ב"בהעלותך" שם יש חמש פעמים בני ישראל.
במדבר פרק ח
(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:
ולא רק זה , אלא שארבע פעמים מתוך החמש מיותרות. אפשר גם כך(27) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַתם בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַליהם וְלֹא יִהְיֶה בהם נֶגֶף בְּגֶשֶׁתם אֶל הַקֹּדֶשׁ:
פעם ראשונה כתוב בני ישראל, ופעם שנייה בני ישראל אשר בעבר הירדן.
עכשיו נעשה סדר בדברים. הזכרנו לאפעם שיש מספר פסוקים בתנך שסדר הקריאה שלהם הוא סדר מיוחד. פסוק שמופיע בתהילים בתחילת ההלל. תהלים פרק קיג
(ה) מִי כַּה' אֱלֹקינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:
(ו) הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
המשפילי לראות בארץ, אבל למה בשמים? אלא המשפילי לראות בארץ, השמים קשורים לפסוק קודם, המגביהי… יש פירוש שאומר שאצל ה' אפילו השמים זה המשפילי. אבל הפשט הוא שצריך לקרוא אותו בהתאמה. 29)
המגביהי לשבת המשפילי לראות
בשמים ובארץ
כך צריך לקרוא את הפסוק. וי שסיבה למה הוא לא כתוב כך. יש לא מעט פסוקים הערוכים כך. זה מסביר הרבה מאוד קשיים וסתירות. ולדעתי גם כאן הפסוקים כתובים בצורה הזאת. (30) אלא שפה המבנה מורכב יותר. צריך לקרוא כך: שופטים פרק י
(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן: (ח) וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד:
ביד פלישתים – בשנה ההיא.
ביד בני עמון – שמונה עשרה שנה.
הכל כתוב נכון והגיוני. וימכרם ביד פלישתים בשנה ההיא, והם מרוצצים את בני ישראל, וביד בני עמון שמונה עשרה שנה. בגלעד, הם את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן. (31:13) וזה קורה במקביל. אז מה פירוש ויתנם ביד פלישתים בשנה ההיא, מבינים שבשנה ההיא הייתה מכה שהיכו הפלישתים בישראל, איזו מכה? אולי אינתיפאדה חקלאית, כפי שמוצאים לא מעט בתנך. הפלישתים פשטו וגנבו את היבול, את הגידולים ואולי גם את הבקר. כמו שמוצאים בספר שמואל שוסים את הגרנות. והייתה מכה כזאת, זה התנהל באותה שנה, הם תפסו את ישראל לא מוכנים, ואחר כך חזרו לבתיהם, ומה עשו בני ישראל? ייצרו מחדש, שמו שמירה, מיגון, ואז זה נגמר. לא הייתה ישועה מיוחדת מיד פלישתים. הייתה מכה שעשו פלישתים (32:23) באותה שנה ואחר כך הצליחו להשתחרר. הם לא השתלטו עליהם אלא רק וירעצו וירוצצו . זה אופי כלכלי. ולכן לא היה צריך להושיע אותם. בעבר הירדן, סבלו משעבוד עמוני במשך 18 שנה שיעבוד מתמשך. לא חד פעמי. הם בעבר הירדן ושם השתלטו עליהם. זה הצד הטכני.
למה זה כתוב כך, מה מסתתר מאחורי הדברים.
יש כאן תיאור נורא. כל פעם שאני רואה אני נזכר בסיטואציה רחוקה, היותר מבוגרים זוכרים ויודעים. לפני מלחמת לבנון הראשונה (34) הייתה תקופה ארוכה מאוד שהמחבלים ישבו בלבנון וירו קטיושות על מדינת ישראל. לא מדויק, בעיקר על קרית שמונה. הם אלו שחטפו את העיקר. וזה לקח הרבה מאוד שנים. ואני עוד זוכר מה היה אז. היו יורים על קרית שמונה, והרבה פעמים לא פגע, אבל לפעמים פגע. היו נפגעים. כשהיו נפגעים, אז במבט לחדשות, (35) היו מראים שיירות עולות לקרית שמונה, תלוי ברמת ההיפגעות. אם זו פגיעה ברכוש אף אחד לא עולה . אבל אם זו פגיעה רצינית, יכול להגיע שר הביטחון או שר בליתיק. ועושים סיור. ראש העיר היה מסתובב איתם. היו שואלים איפה המקלטים, וראש העיר אמר שאין. והם אמרו, איך יכול להיות, לא יכול להימשך, ועוד. אבל שום דבר לא קרה. שנים על גבי שנים שום דבר. חוץ מזה כשהיו מתלוננים בצפון, אז חשבו שהם מפונקים. לא נורא. זה ספר. עד שהיגעה המלחמה הכי מוזרה בדורנו, מלחמת המפרץ. המלחמה שמאות ק"ג חומר נפץ מתעופפים על ישראל ואנחנו שותים מים ויושבים בתוך ניילונים. מסכות וכד' הם לא עוזרים כלום. ואז, (37) פתאום, הטילים נופלים במדינת ישראל בגוש דן. את זה אי אפשר לסבול יותר. עם ישראל לא מוכן לסבול יותר. תמונות ביזיון של שיירות של רכב יוצאים מאזור תל אביב לירושלים. בירושלים שנים שלא ביקרו אנשים בגלל שהיא עיר מסוכנת. כי הייתה סכינאות שם. לא הגיעו. (38) "מה עם כוח העמידה" וכד'. כל אותם משפטים שאמרו לצפוניים, לא עמדו עכשיו. אי אפשר יותר לסבול, ככה לא יכול להיות. זה עצוב . זה מה שקורה היום. נופלים טילים בשדרות. על זה לא יוצאיםלמלחמה. זה מה שהיה פה. היו דברים שונים. הייתה אינתיפאדה פלישתית שהייתה שנה. אבל בעבר הירדן המזרחי כבר שמונה עשרה שנה ואף אחד לא עושה כלום. למה לא זועקים אל ה'? שום דבר, שקט. שמונה עשרה שנה זה מה שקרה וכולם מזילים דמעות תנין.
פסוק ט' ויעברו בני עמון את הירדן…
הגיעו לאזור א' בגוש דן, ואז
ותצר לישראל מאוד, ו… חטאנו לך…
זה הסיפור. איפה הייתם עד עכשיו? אחים שלכם חוטפים אז כלום, פתאום מגיע אליכם אז אי אפשר??? (40) הנקודה הקשה כאן בצורה הכי חריפה ,היא הפירוד בעם ישראל . כל העבודה הזרה, ברור שלא אדם אחד עבד את הכל, אלא כל אחד, במקום שישב. מי שישב ליד הצידונים עבד את אלהי צידון, מי שישב ליד המואבים עבד לאלהי מואב. (40:40) כל כך מפורד שאפילו עבודה זרה הם לא עובדים את אותה העבודה הזרה, וזה כתוב כמעט בציניות. פירוד נורא שכזה. והדגש על עבר הירדן המזרחי הנמצא מחוץ לתחום. יש פה סיפור שההמשך שלו הוא בספר שמואל, סיפור שיש בו דמיון. שמואל א פרק יא
(א) וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד
נחש העמוני שם מצור על יבש גלעד. בעבר המזרחי.
… וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ:
נכנעים.
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל:
לא נסביר מה שחז"ל דורשים 42)
את הפסוק הבא אי אפשר בכלל לקרוא אותו.
(ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ:
תן לנו הארכה. אם נוכל לגייס את עם שיראל נילחם בך, אבל אם לא, נסכים לתנאי. אומר להם נחש, בבקשה. אתם רוצים שבועיים, בבקשה. כך מנהלים מלחמה? מסכים לשבוע??? זה יכול להיות שיסכים לדבר כזה? אם יושיעונו נצא למלחמה ואם לא, ניכנע. והוא מרשה להם בלי שום בעיה. איך יכול להיות.
(ד) וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ:
איזו תגובה הולמת. בוכים. הביזיון שמופיע כאן הוא מהגדולים שיש, לרוב לא רואים זאת. הסיפור כתוב בציניות. בוודאי לא אמרו לו בלשון הזאת. לנחש בכלל לא איכפת. הוא כמו אומר אני מכיר את בני ישראל, ישלחו, גם חודשיים ישלחו, זה לא מעניין אף אחד. זה התיאור. איך מגיבים ישראל? הם בכו. וגם הציעו סיוע. למה התגובה הזאת? שאול בא ופתאום מגייס את כולם ומוציא מעל שלוש מאות אלף איש. ומה קורה הם מכים את בני עמון. פתאום מגיע מלך שעדיין לא נחשב כמלך, אך מצליח לאחד את כל ישראל.
(ה) וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ: (ו) וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל בשמעו כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד: (ז) וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד יְקֹוָק עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד: (ח) וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף:
(44:40) וכשבאים כל ישראל, אז נחש העמוני הזה לא נשארים שם שניים יחד. כשעם ישראל בא ביחד זה צבא גדול וחזק. זה לא היה כך עד שאול. עד שאול, אף אחד לא מעלה בדעתו לקום ולעזור להם. בכו.
זה מתחיל אצלנו בצורה חריפה. ה' לא רוצה לשמוע, ותקצר נפשו בעמל ישראל. ה' מוחל על כבודו אך לא על כבודם של ישראל. כאן ברמה הלאומית, לכן עד שירצה את חברו. זהו שפל המדרגה שעם ישראל מגיע. זה המקום הכי נמוך אליו הם מגיעים. מרגישים את הפירוד, את חוסר היכולת לא רק לעזור אחד לשני, אפילו לא להתפלל ולזעוק לה'. לפחות תזעקו לה' על מה שקורה בעבר הירדן המזרחי. שמונה עשרה שנה הם סובלים ואף אחד לא מעניין אותו. התנך כותב לנו את הפסוקים בצורה מוזרה ביותר. עשה מיקס מהכל. אתה כבר לא מבחין בפסוק. למה זה כתוב בצרוה כל כך מוזרה, כדי להבין את הנקודה הזאת. אין שני סיפורים שונים. שנה או שמונה עשרה שנה. זה הכל אותו הדבר. אין הבדל. וימכרם ביד פלישתים וביד בני עמון, הכל מתערבב ביחד. ובצורה הזאת זו הצורה שבה צריך לראות את הדברים. יש כאן ביקורת נבואית קשה מאוד. ה' אומר להם, על דבר כזה כל אחד יזעק לאלוהיו, מה אתם רוצים ממני, אני לא מוכן לבוא. (47) זה בא לידי ביטוי בשרשרת האינסופית של העבודה הזרה שכאן. עבודה זרה היא ביסודה פירוד. עולם של פירוד. קשרים של אינטרסים. חז"ל דורשים על הפסוק ישעיהו פרק ח
(יב) לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר
רשעים אינו מן המניין שנאמר יתפרדו על פועלי אוון. שם הפירוד מונח בתשתית. אין ידידות אמיתית. יש חברות אבל הכל אינטרסים. גם שודדים נראים מאוחדים, ודואגים זה לזה. אחדות נפלאה. עד לרגע של חלוקת השלל. אז מתברר שלא הייתה אחידות אמתית. זהו קשר רשעים שאינו מן המניין. כאן יש פירוד נורא. זה בא לידי ביטוי בעם ישראל, כי הפירוד כל כך קשה. נמשך כאן לכל עבודה זרה באזור. התפרקות מוחלטת מהאיחוד של עבודת ה'. (49) אנחנו בתקופת ספר שופטים בתחתית. מבינים את התגובה הקשה של ה'. אחרי המניין של העבודות הזרות, ה' אומר מכול אלו הצלתי אתכם, אני לקחתי אתכם, וכל מה שרציתי שאתם כולכם יחד תהיו עם אחד ומאוחד שעובד לאל אחד, אם ככה זה נראה, ותקצר נפשו. מה שמעודד הוא שממקום כזה אפשר רק לעלות.