פרשה א – דרישת מעשה בראשית
3ר' הונא בשם בר קפרא פתח: "תאלמנה שפתי שקר וגו'". אתפרכן, אתחרשן, אשתתקן. אתפרכן, אתחרשן, היך מה דאת אמר: "או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה'", ואומר: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלומתי". אשתתקן כמשמעו. "הדוברות על צדיק", חי העולמים, "עתק", שהעתיק בבריותיו, "בגאוה", אתמהה בשביל להתגאות, ולומר אני דורש במעשה בראשית, "ובוז", אתמהה מבזה על כבודי, דאמר ר' יוסי בר חנינא: כל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, בכבודו של מקום על אחת כמה וכמה, ומה כתיב אחריו: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", "ליראיך", ולא לבוזים את מוראך, אל יהי במה רב טובך, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבים, ובמקום האשפה, ובמקום הסריות, כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם, כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם, אתמהה. ר' הונא בשם בר קפרא אמר: אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו, "בראשית ברא אלהים", מנין הן, "והארץ היתה תהו ובהו".
ר' הונא בשם בר קפרא פתח – כשהיה דורש את פסוקי מעשה בראשית, היה פותח בפסוק זה (תהלים ל"א, י"ט): "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז". מהו "תאלמנה"? יש למילה זו שלושה פירושים: א. אתפרכן – ייקשרו, אתחרשן – יהיו חרשות, אשתתקן – ישתתקו. המדרש מביא מקור לכל פירוש. אתפרכן, אתחרשן, היך מה דאת אמר – כמו שנאמר (שמות ד', י"א): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'", ואומר (בראשית ל"ז, ז'): "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" – המהרז"ו, על פי המקבילה בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מתקן את הגירסא. הראיה לפירוש "יתפרכון" – ייקשרו, היא מהמילים "מאלמים אלומים", שעניינו קשירה, והראיה לפירוש "יתחרשון", היא מהמילים "אלם או חרש", שנדרש בגזרה שוה, והכוונה היא שעונשו של האדם עליו מדובר בפסוק יהיה חרשות, וממילא לא יוכל לדבר. אשתתקן – כמשמעו – כפירוש הפשוט של "תאלמנה", שפירושו מלשון אילם. "הדוברות על צדיק" – הכוונה היא לקב"ה, שהוא צדיק חי העולמים, "עתק" – אף מילה זו נדרשת על הקב"ה, שהעתיק בבריותיו – העתיק מהם והסתיר מהם את סודות הבריאה. "בגאוה", אתמהה, בשביל להתגאות – הדובר על הקב"ה ומגלה מה שהוא הסתיר, עושה זאת מתוך גאוה, כדי להתגאות ולומר אני דורש במעשה בראשית – ומצליח אני לדרוש גם מה שהקב"ה ניסה להסתיר ממני. "ובוז", אתמהה, הדובר כך על ה', הרי הוא מבזה על כבודי, דאמר ר' יוסי בר חנינא: כל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, בכבודו של מקום על אחת כמה וכמה – ועל כן הדורש במעשה בראשית וגורם בכך זלזול לכבודו של מקום, ראוי הוא לעונש המוזכר בפסוק: "תאלמנה שפתי שקר". ומה כתיב אחריו (תהלים ל"א, כ'): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם", "ליראיך", ולא לבוזים את מוראך1, ומי שאיננו ירא ה' אלא מבזה – אל יהי לו חלק ב"מה רב טובך". משל למה הדבר דומה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם אם הוא בונה פלטין – ארמון – במקום הביבים, ובמקום האשפה, ובמקום הסריות – דברים בעלי ריח רע, כל מי שהוא בא לומר: פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם?! אין זה ראוי לומר זאת. כך כל מי שהוא בא לומר: העולם הזה נברא מתוך תוהו ובוהו – אינו פוגם?! אתמהה – לכן אין זה ראוי לדרוש את הפסוקים בבראשית, ולהזכיר את בריאת העולם מתוך תוהו ובוהו. ר' הונא בשם בר קפרא אמר: אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו (בראשית א', א'): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מנין הן – מנין נבראו השמים והארץ, מסביר הכתוב (בראשית א', ב'): "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". וכיון שכך נכתב, הרי אנו יכולים לומר זאת ולדרוש בכך, ועי' בהסבר דברים אלו בשיעור.
נושאי השיעור: א. אין לעסוק במעשה בראשית כיון שזה מעל ליכולתו השכלית של האדם. ב. האמירה שהעולם נברא מתוהו ובוהו טוענת שהעולם מוביל לתוהו וליאוש. ג. התוהו שייך לסתרי תורה, ויש דורות שראוי לעסוק בכך ולהבין זאת. ד. החקירה המדעית מכינה את העולם להבנה שהעולם נברא מתוך תוהו, אך הוא הולך לתיקון. ה. התוהו הוא בחינה של עולם שמעל למסגרות, שיכולה להיות בו עוצמה גדולה, אך גם קלקול גדול.
המדרש מהווה פתיחה נוספת לדרשות הפסוק (בראשית א', א'):
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
המדרש עוסק בבעייתיות שבדרשת "מעשה בראשית", ויש בו שני הסברים לכך.
א. בתחילת המדרש עוסקים במוגבלות יכולתו השכלית של האדם לחקור את הבריאה. מקור הדברים נמצא כבר במשנה (חגיגה פ"ב מ"א):
אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם.
שכלו של האדם מסייע לו להבין את העולם. אולם ליכולת זו יש "גבולות גזרה". יש שאלות שאין השכל יכול לענות עליהם. – מושגים ששייכים ל"אינסוף", שהם מעל לזמן ומעל למקום – אין השכל מגיע אליהם ואין הוא יכול להבינם ולחקור אותם.
אדם שמנסה לענות בעזרת השכל על שאלות שמחוץ להשגת השכל – ראוי לו שלא בא לעולם. קלקולים גדולים יכולים לנבוע מכך שאדם משתמש בשכל שלא במקומו.
השכל הוא כלי אדיר כשיודעים את מקומו ואת גבולותיו, והוא כלי החוסם את האדם כשלא יודעים להשתמש בו כראוי.
משל השכל למה הוא דומה, לאור יום. האור הוא דבר נפלא העוזר לאדם. עוצמתו אדירה, מהירותו נפלאה ותוצאותיו אדירות. יחד עם זה, אור היום חוסם מעינינו את אורות הכוכבים. בלילה, כשכבה אור היום, מתגלים לעינינו כוכבים ממרחקים עצומים. אלפי שנות אור מתגלות לעינינו. מי שיחשוב שרק האור מגלה ואת הכל רוצה הוא לראות כאור יום – יפסיד את עוצמתו האדירה של הטבע האינסופי.
כך גם השכל. כלי נפלא הוא. אך מי שירצה להבין הכל על ידי השכל – יחסום את עצמו מאורות אין סוף הנמצאים מעל לשכל, ומתגלים רק בכח האמונה. "וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (תהלים צ"ב, ג').
לכאורה אלו דברים פשוטים ומובנים לכל אדם. מדוע רואה המדרש צורך לומר זאת? כיון שהאדם הוא, פעמים רבות, בעל גאוה. אין הוא מוכן לקבל את מגבלות השכל. ישנם כאלו, שכשאומרים להם שלא ניתן לענות על שאלותיהם משום שהן עוסקות בדברים שלמעלה מהשכל – רואים בזה התחמקות. "אינך יודע לענות ולכן אתה אומר שזה מעל לשכל". אמנם היום, עם התקדמות המדע, מבין האדם יותר ויותר את מגבלות שכלו. היום קל יותר לומר שלא לכל דבר יש תשובה ולא כל דבר ניתן להבין.
חוקי הטבע הם דבר שראוי לאדם לחקור בו כדי להבין את העולם שאנו חיים בו. אולם מה שמעבר לחוקי הטבע – כיצד נוצרה הבריאה, מה מטרתה – אין אלו דברים שאנו יכולים לדון בהם בעזרת השכל. כדי להבין דברים אלו יש להשתמש בכח האמונה. האמונה היא הכח שמפגיש את האדם עם המציאות האינסופית, שמעל לגבולות הגזרה של חקירת השכל.
הגמרא אומרת (חגיגה י"א ע"ב):
יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם, תלמוד לומר (דברים ד'): "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ". יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית, תלמוד לומר: "לימים ראשנים אשר היו לפניך". יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, תלמוד לומר: "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" – מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור.
"שאל נא" – ראוי לאדם לשאול ולחקור את מה שנברא בששת ימי בראשית. מה שמעבר לכך – מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור – אין ראוי לשאול עליו כיון שאין ביכולת האדם להשיג דברים אלו בחקירה שכלית.
אלו הם הדברים "אשר צפנת ליראיך", ועיסוק בהם אינו שייך לשכל אלא לאמונה. המשתמש בכל כח במקום הנכון, עליו נאמר (תהלים ל"א, כ'): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ".
ב. ההסבר השני במדרש מדוע אין לחקור במעשה בראשית, עוסק בנושא אחר.
האמירה כי העולם נברא מתוך תוהו ובוהו היא אמירה של קלון, כביכול, כלפי הבורא, ולכן אין ראוי לומר אותה, וממילא אין לעסוק בשאלה על מה נברא העולם ומה היה קודם לשמים ולארץ.
האמירה כי העולם נברא על תוהו ובוהו אומרת שזהו הבסיס שעליו נברא העולם, וממילא זהו הכיוון שאליו צועד העולם2. התוהו מובנה במציאות העולם, ולא ניתן להשתחרר ממנו. זוהי אמירה שבאה להסיר מן האדם את אחריותו על העולם. "אין זה משנה מה תעשה, וכמה תפעל לתיקון העולם – העולם נברא על תוהו ובוהו, ולשם הוא הולך. כל מה שתעשה לא יוכל לרומם את העולם ולהביא אותו לייעוד של תיקון".
שיטות שונות בפילוסופיה יסודן ביאוש, ומקורן הוא בתוהו ובוהו. ההבנה שזהו הבסיס שממנו צמח העולם, מלמדת את הכיוון שאליו צועדת הבריאה.
על כן אין לדרוש במעשה בראשית, שכן העיסוק בכך עלול להוליד באדם השקפות של יאוש מהעולם.
לאור זאת יש להבין את המשל המובא במדרש:
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין במקום הביבים, ובמקום האשפה, ובמקום הסריות, כל מי שהוא בא לומר פלטין זו בנויה במקום הביבים ובמקום האשפה ובמקום הסריות, אינו פוגם, כך כל מי שהוא בא לומר העולם הזה נברא מתוך תוהו ובוהו אינו פוגם, אתמהה.
מן הסתם למלך היתה מטרה בכך שבנה את ארמונו במקום האשפה. יתכן שהמיקום נוח לו או לאזרחים, יתכן שהקרקע משובחת ומתאימה לבניית הארמון, וייתכנו סיבות רבות נוספות.
הבעיה נוצרת כאשר אנשים בצורה זו בניית הארמון את מהותו וצביונו. כשהאשפה נעשית לסמל של המלוכה – יש בזה התכבדות בקלון המלך.
במדרש הדגש הוא על ההסבר הזה. בירושלמי מובאת דרשה זו בדגש שונה. מתוך ההקשר בירושלמי ניתן להבין עומק נוסף גם במדרש (חגיגה פ"ב ה"א):
ר' לעזר בשם בר סירה: פליאה ממך מה תדע, עמוקה משאול מה תחקור, במה שהורשיתה התבונן, אין לך עסק בנסתרות. רב אמר: "תאלמנה שפתי שקר", יתחרשן, יתפרכן, ישתתקן… "בגאוה ובוז", זה שהוא מתגאה לומר: אני דורש במעשה בראשית, סבור שהוא כמגעה ואינו אלא כמבזה.
ההקשר שבו מובאת הדרשה בירושלמי הוא: אין לך עסק בנסתרות. העיסוק במעשה בראשית ובמה שהיה קודם לבריאה הוא ענין השייך לסתרי תורה. כך יש להבין גם את המשנה בחגיגה, הקושרת מעשה בראשית למעשה מרכבה.
לאור דברים אלו ניתן להבין, שהבעיה בעיסוק בסתרי בראשית היא בכך שהם סתרי תורה. ההבנה של המושג "תוהו ובוהו" בצורה פשוטה עלולה להתפרש שלא כראוי. בסתרי תורה, לעומת זאת, ל"תוהו ובוהו" יש משמעות עמוקה ומובנת.
מובן, אפוא, שיש להתייחס לכך כאל העיסוק בסתרי תורה באופן כללי. אף כי אמרו חכמים "אין לך עסק בנסתרות", הרי דבר פשוט הוא שיש מי שראוי הוא לעסוק בנסתרות. בכל דור היו בעם ישראל גדולים שראו חובה לעצמם לעסוק בסתרי תורה.
יתירה מזו, בדורות האחרונים מקובלים אנו, שהעיסוק בסתרי תורה איננו נחלת יחידים בודדים בלבד. רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים, ובמיוחד הרב קוק זצ"ל, קראו לעסוק בסתרי תורה, מתוך הכנה ראויה.
יתכן שדברים אלו עמדו בפני הרב קוק זצ"ל כשכתב את הדברים הבאים (אורות הקודש ח"א עמ' ו'):
הארת מעשה בראשית ומעשה מרכבה
כשהחקירה המדעית הולכת ומוצאת דיוקים מכוונים בתוך העלילות כולן של התוהו והבהו, כשכל התנועות, שהוות ושהתהוו בעולמים לפני יצירתם הגמורה, כל כך מתאימות הן למטרת הבנין הגמור בשכלולו, הולכת בזה חכמת מעשה בראשית להיות יותר ויותר חכמה גלויה, שנדרשת ברבים, ושנותנת מחיה לרוחות רבים.
ולפי ערך ההכשר הזה שהעולם מתכשר לצפונותיה של חכמת היצירה המעשית, הולכים לעומתו הרעיונות של חכמת היצירה הרוחנית, ומתגבלים עם החיים והמציאות. והאמתיות האלוהיות, שבחותם האמת העליונה, שהיא תמיד מעוזם של חכמי עולם האמתיים, ושהיא אורם של ישראל בכללות, החפץ תמיד שהאמת העליונה המוחלטת תהיה המנצחת בעולם, והפועלת על כל הליכות החיים כולם בגבורתה, הולכות הן ונעשות לדברים שהם שוים לכל נפש, עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.
ופתחי השערים של מעשה בראשית הם הם גורמים עצמיים לפתיחת שערי מעשה מרכבה, שהיא ההנהרה העליונה, המסגלת את החושים ואת הרצונות, את ההכרות ואת ההרגשות, להאחז בעומק הרעיוניות האיתנה, מקור חיים תמימים ונצחיים, עד שהחיים הולכים באומץ קדושתם לנצח כולו את המות, והטוב ממתיק כולו את כל הרע כליל…
מתוך החקירה המדעית של העולם, דרשת "מעשה בראשית" כבר איננה עניינים נסתרים אלא זוהי "חכמה גלויה". החקירה המדעית הולכת ומבררת את ההבנה שאף כי מקורו של העולם בתוהו – הוא צועד לתיקון, ויש בכך השקה להבנה הפנימית של העולם.
נראה שהרב רומז כאן לדבריו על "תורת ההתפתחות" (אורות הקודש ח"ב עמ' תקל"ז):
תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת…
החקירה המדעית העלתה כי העולם פועל במסלול של התפתחות. זוהי הבנה שיש בה פתח להבנה פנימית של העולם. מתוך התוהו נוצר עולם מסודר ומתוקן. חוקי הפיזיקה, הביולוגיה ושאר תחומי המדע, המלמדים את הסדר שיש בעולם – נוצרו מתוך התוהו. הבנה זו מתאימה "לרזי עולם אשר בקבלה", לדרשת מעשה בראשית שיכולה להידרש ברבים, מתוך שההבנה המדעית הכשירה את העולם לכך.
מתוך כך אומר הרב:
עד שאי אפשר עוד להסביר גם אמונה פשוטה לאנשים בינונים, כי אם על פי הרחבת הצעת רזי עליון, שהם עומדים ברומו של עולם.
ההבנה המדעית הכשירה את הלבבות, ורוממה את הסתכלותו של האדם על העולם. לכן כיום העולם ראוי למפגש עם דברים פנימיים. ממילא אי אפשר לעסוק בענייני האמונה שלא מתוך ההבנה הפנימית, המתאימה למדרגתו של הדור.
החקירה המדעית והחידושים שבתורה הולכים במקביל. העולם הולך ומתעלה הן מצד ההבנה המדעית והן מצד היכולת לקלוט את צפונות התורה. מובן שגם בדורנו צריך האדם להכין עצמו ולהיות ראוי לעיסוק בסודות התורה. עבודת המידות, התרחקות מגאוה וממידות רעות נוספות הן תנאי הכרחי לעיסוק בפנימיות התורה.
בכמה ביטויים בדברי הרב נראה שרומז לדברי המדרש. הפסקה עוסקת ב"מעשה בראשית" שהיא הנושא של המדרש אצלנו. בתחילת הפסקה עוסק הרב ב"עלילות כולן של התוהו והבהו", ובהמשך מזכיר את "צפונותיה של חכמת היצירה המעשית", על פי הפסוק המובא במדרש: "אשר צפנת ליראיך".
נראה שיש בדברים אלו הבנה עמוקה במדרש.
המדרש אומר, שאין זה ראוי לעסוק במעשה בראשית, ובאמירה כי העולם נברא מתוהו ובוהו. אף כי כך נברא העולם, הבנת ענין זה שייכת לסתרי תורה ולכן אין ראוי לעסוק בה. בזמנם של חז"ל העיסוק בכך היה מוביל את העולם ליאוש.
אולם בדורנו נראה שהעולם התקדם והתבסם, ואנו יכולים להבין את המשמעות של בריאת העולם מתוך התוהו, ולראות גם בתוהו נקודות חיוביות. לכן אין זה מביא את האדם ליאוש, אלא לתיקון העולם. סתרי תורה מובנים יותר בדורנו, והם הדרך להביא את האדם לאמונה עמוקה.
בספרו אורות (עמ' קכ"א) עוסק הרב ב"נשמות של עולם התוהו". הרב מבאר שהתוהו קדם לבריאה המסודרת, הבנויה על פי חוקים ומסגרות. התוהו הוא המציאות שלפני המסגרות.
נשמות שמקורן בעולם התוהו הן נשמות גבוהות מאוד, שאינן מסתדרות עם המגבלות, החוקים והמסגרות של העולם. יש לתת לנשמות אלו מזון רוחני ראוי, כדי שיוכלו להופיע בעולם להביא לידי ביטוי את העוצמות העליונות שלהן, הנמצאות מעל למסגרות הרגילות והמצויות. אם אין הן מקבלות את המזון הרוחני הראוי להן – הן שוברות כל מסגרת, ומופיעות בעולם בצורה של שבירה והרס, כדוגמת הכפירה שהופיעה בדורות האחרונים.
לאור דברים אלו ניתן להבין את המשמעות של בריאת העולם מתוך התוהו, ואין בכך, חלילה, זלזול בבריאה, אלא הבנה של צורת הבריאה. הבריאה מתוך התוהו בונה שאיפות עליונות לעולם, שאיפות הנמצאות מעל לחוקים ולמסגרות.
סיכום: המדרש אומר שמי שעוסק במעשה בראשית פוגם, מתוך שהוא רואה את יסוד העולם בתוהו ובוהו, וזוהי תפיסה של יאוש.
הרב קוק זצ"ל בדבריו מחבר את הדברים לדורנו, ומלמד כיצד מתוך התוהו נוצר עולם מתוקן. כך הדברים מובילים לתקוה ואמונה, ולא ליאוש.
בסיום המדרש מופיעה דעה נוספת:
ר' הונא בשם בר קפרא אמר: אילולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו, "בראשית ברא אלהים", מנין הן, "והארץ היתה תהו ובהו".
מפרשי המדרש מסבירים שזוהי דעה החולקת על מה שנאמר במדרש עד כה3. לפי דעה זו ניתן לדרוש במעשה בראשית ולהבין את הבריאה של העולם מתוך התוהו. אם לא היה כתוב כך בתורה – לא היינו יכולים לומר זאת, אך כיון שכתוב כך – אנו יכולים לדרוש את הפסוק ולהבין את משמעותו.
הגירסא שלפנינו, הפותחת בדברי רב הונא בר קפרא ומסיימת בהם, מלמדת שהסיום הוא מטרת הדרשה. אף הדעות במדרש הסוברות שאין לדרוש במעשה בראשית, הובאו כדי לסיים בדעה האומרת שניתן לדרוש.
כיון שהקב"ה כתב זאת בתורה, הרי שיש לנו לעמול ולהבין זאת.
מדרשה זו עולה, שהיחס לתוהו איננו כדבר שלילי, כמלך שבנה פלטין על הביבים, אלא שיש בכך הבנה פנימית ועמוקה, כפי שהתבאר לעיל.
1 בדפוסים מופיעה כאן בסוגריים המילה "הרב", אולם בצורה פשוטה אין לה משמעות במדרש.
2 המדרש הקודם עסק בדברים שקדמו לבריאת העולם. אולם נראה שיש הבדל מהותי בין המדרשים. בדרשה הקודמת מתוך התבוננות בעולם ובערכים הבונים אותו, באים חז"ל לומר מהם הערכים המהווים יסוד לעולם, וממילא ניתן לומר שהם קדמו לעולם – הם היסוד שעליו נברא העולם. הדרשה כאן עוסק בחקירה, המנסה להבין מה היה במציאות לפני שנברא העולם.
3 גם בירושלמי משמע שיש מחלוקת בשאלה אם מותר לדרוש קודם למעשה בראשית עי' בחגיגה פ"ב ה"א, על דברי בר קפרא ור' בא ובמפרשים שם.