לא אשחית בעבור עשרה אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ
3עשרת ימי התשובה בהם אנו נמצאים עתה, הינם ימי מעלה מיוחדים במינם המסוגלים ביותר לקרבת אלוקים.
נעיין בכמה נקודות סביב התשובה אליה אנו נקראים בימים הללו ביחוד, ויהיו לנו הדברים לעזר בס"ד בתהליך התשובה והתיקון הנדרשים מכל אחד מאתנו בעת הזו.
בסוף עתירתו של אברהם אבינו על אנשי סדום, מבקש הוא להצילם, אפילו אם יש בעיר רק עשרה צדיקים. על כך משיב לו הקב"ה (בראשית יח, לב):
לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה.
בזוהר הקדוש, שם דרשו את המשמעות של כל אחד מהמספרים שהזכיר אברהם בתפלתו, בארו גם את משמעות אותם עשרה (פרשת וירא, קו ע"א) :
אמר רבי יצחק: עד עשרה. אלין [=אלה] עשרה יומין דבין ראש השנה ליום הכפורים.
נראה שעומק דברי חז"ל, הוא שהימצאותם של עשרה צדיקים בעיר, מעידה על כך שיש בה גרעין טוב. יש בה יסוד טוב, המלמד שלעיר כולה יש תקווה ועל כן אין להשמידה. הוא הרעיון בדיוק בעשרת ימי תשובה. אם האדם מצליח להתרומם בעבודת ה' למשך עשרה ימים, להיות אדם טוב יותר בבין אדם למקום ובין אדם לחברו, לחשב את חשבון נפשו ולתקן את דרכיו- הרי שזה חושף את אותו גרעין טוב הנמצא בפנימיותו. תפקידם של ימים אלו, הוא לבטא את העומק באישיותו של האדם. לגלות את אותו טוב פנימי השוכן בקרבו, המלמד על מיהו באמת. גם אם במשך השנה, לא תמיד כוחו הרוחני של האדם עומד לו, והיצר מכשילו במחשבות לא ראויות או במעשים לא ראויים. ימים אלו, ההולכים ומובילים לשיאם ביום הכיפורים – "קץ מחילה וסליחה לכל ישראל" – מעוררים אותנו לשוב לעצמנו הפנימי הטוב והטהור. עצם ידיעה זו כשלעצמה, יש בה כדי לרומם אותנו ולשמח אותנו על ההזדמנות הגדולה הנקראת לפתחנו בימים הללו, להתעלות בעבודת ה' ולבקש את קרבתו.
רבנו יונה, בספרו "שערי תשובה", מבאר בחלק השני את דרכי התשובה השונות. בדבריו, מקדיש עיון מיוחד על עשרת ימי התשובה כדרך בפני עצמה:
הדרך הה': בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר השם, לבו יחיל בקרבו בדעתו שכל מעשיו בספר נכתבין… וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקי…ולקבוע ביום ובלילה עיתים ולהתבודד בחדריו ולחפש דרכיו לחקור. ולקדם אשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה. ולשפוך שיח ולשאת תפלה ורנה, ולהפיל תחנה. והעת עת רצון, והתפלה נשמעת בו. כענין שנאמר "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך". ואמרו חז"ל " דרשו ה' בהמצאו- אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים "…
יסודם של ימים אלו, הוא להיטיב לאדם ולאפשר לו להופיע את הטוב הגלום בו- "והעת עת רצון". ימים אלו מאפשרים לאדם לבקש מחדרי ליבו את הקרבה לבוראו, ומחסדי ה' עלינו היא בכדי להסיר את עוונותינו ולהיות שוב רצויים מלפני ה'. הקב"ה רוצה ומבקש שנפנה אליו, כפי שקורא הנביא: "דרשו ה' בהמצאו".
מתוך דרכי התשובה, מבאר רבנו יונה דרך נוספת הנוגעת ביותר לעשרת ימי תשובה:
הדרך הג': כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה. ויקבל בלבו כל דברי התוכחות ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול. כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, וקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא והלאה, להיזהר כאשר יזהירוהו יודעי בינה לעתים. עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.
ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו, וגמר עליו ככה בלבבו קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים ואשרי כי צדק נפשו בשעה קלה. וכן אמרו חז"ל: "וילכו ויעשו בני ישראל" וכי מיד עשו והלא לא עשו עד י"ד לחדש?! אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם [הכתוב] כאלו עשו מיד.
ואמר באבות של רבי נתן: כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת שנאמר "נעשה ונשמע".
ביאור הדבר כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם. ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם עדנה. וצדק לבש וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו. ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו וישכיל מכל מלמדיו. ונמצא האיש הזה מעשיו מרובין מחכמתו כי לא ידע את הדבר והנה שכרו אתו (עליו), וכענין מה שאמרו ישראל בסיני נעשה ונשמע. שהקדימו קבלת המעשה על נפשם, לפני השמיעה. ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובין ממה שהוא יודע.
חידוש עצום יש בדבריו של רבנו יונה. עצם ההחלטה של האדם להיות טוב יותר מעתה והלאה, עצם הרצון לשוב לה'- כבר בו נמצא השכר על כל המעשים הטובים שיעשה מעתה. גם אם עתה, אינו יודע בדיוק את הפרטים השונים של משמעות ההחלטה לשוב לה' ואת סעיפיה הרבים. אך הקבלה כשלעצמה לשוב ולתקן את דרכיו- היא הטומנת בקרבה את כל המעשים הטובים שיעשה מעתה והלאה.
עשרת ימי תשובה, הם ימים השייכים ביותר לקבלת הנהגה טובה ורצון להשתנות ולתקן את דרכינו. כח גדול יש למחשבת התשובה ולקבלת החלטה להשתפר ולתקן, המסוגלת להוציא את האדם "מאפלה לאור גדול" ולהופכו לאיש אחר.
על כוחו של האדם במחשבתו וברצונו של האדם, על פני המעשים בפועל, מלמד אותנו הבעש"ט (מובא בליקוטי ביאורים לר' הלל מפאריטש על שער היחוד לאדמו"ר האמצעי זצוק"ל, בספר 'נר מצוה ותורה אור' דף קנ"ב ע"א) :
שבמקום שמחשבתו של אדם מלובש, הוא כולו שם.
לימוד גדול יש בדבריו, על היחס בין מחשבותיו של האדם למעשיו. בכוחם של הרהור תשובה ומחשבה חיובית של קבלה טובה מעתה והלאה, לחולל שינוי משמעותי באורח חייו של האדם הרבה יותר ממעשה פרטי זה או אחר. גבורת החיים המעשית, היא תוצאה של המקום בו נמצא רצונו הפנימי של האדם. ימי התשובה הללו, העומדים בפתחה של השנה החדשה, הן הזדמנות לקבל החלטה להיות טובים יותר ולחשוב על דרכינו ושאיפתנו לטוב. אלו הם הגרעין שממנו תצמח עבודת ה' ענפה ופוריה בכל התחומים.
בעשרת ימי תשובה, אנו מתפללים על כתיבתנו בספר החיים: "וכתבנו בספר החיים למענך א-להים חיים", "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". מהי משמעותה של אותה כתיבה? נדמה כי על העומק של אותה כתיבה ניתן ללמוד מדברי חז"ל במדרש (ויקרא רבה, בהר, פרשה לד, ח):
אמר ר' יצחק בר מריון: למדתך התורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו ,וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא), בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו.
אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו "וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו.
אילו היה יודע בועז שהקב"ה כותב עליו "ויצבט לה קלי" (רות ב, יד), עגלות פטומות היה מביא ומאכילה.
ר' כהן ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאין כותבין, עכשיו שאין נביאים מי כותב אותה? אליהו ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם, דכתיב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו" (מלאכי ג, טז).
מהי כוונת חז"ל באומרם שראובן, אהרון ובועז היו פועלים אחרת לו היו יודעים שהכתוב מכתיב עליהם? ודאי שאין הכוונה לכך, שאם היו יודעים שהדבר יתפרסם היו מתאמצים להשאיר רושם אחר על לומדי הכתוב. חלילה לנו מללמוד כך את חז"ל ולהביט כך על צדיקי האומה.
נראה כי עומק כוונת הדברים היא, שהם התייחסו לדברים כאירוע חולף. הם לא ראו בכך כארוע המתועד בחיי הנצח של האומה. אילו בועז היה מביט על ארוע זה, לא כעל מאורע זמני וחולף בחייו, אלא כדבר שיש לו השפעה לנצח על עם ישראל והעולם כולו1 – ארוע שיוביל להעמדת מלכות בית דוד – היה נוהג בחרדת קודש.
איננו קולטים שהארועים בחיינו, ההזדמנויות הנקרות לדרכנו והאתגרים שבהם רבש"ע מעמיד אותנו, אינם דבר זמני ופרטי. מחוברים הם לנצח ישראל ומכריעים את העולם כולו לכף זכות. עלינו לחוש שאנו בונים במעשינו את המציאות. מבשמים את העולם ומקרבים אותו לתכליתו בכל מעשה טוב שאנו עושים. זו המשמעות של דברי חז"ל, שאליהו ומלך המשיח, מבשרי הגאולה, הם הכותבים את מעשינו. הקב"ה, אשר "חותמו אמת" (שבת נה, ע"א), חותם על הדברים ומעשינו מתחברים אל מקור החיים האלוקי, אליו העולם צועד.
על כך מתפללים אנו: "כותבנו לחיים", שמעשינו יהיו מחוברים לנצח האלוקי ולהופעת הטוב בעולם.
יהי רצון מלפני ה', שיעזרנו ברחמיו לחזור בתשובה שלמה, ונכתב ונחתם יחד עם כל בית ישראל בספרם של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.
1 האר"י בביאורו לי"ג מידות בהן התורה נדרשת, מפרש את הביטוי "הכתוב" (במידה י"א: "…עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש") כמידת הנצח. הכתיבה מנציחה את ראשוניות החיים. כאשר למדנו מסכת כתובות עסקנו בכך בהרחבה.