לחיות עם פרשת השבוע – כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם
מבחינת אירועי השעה, הפרשה שהעולם נתון בה השבוע, היא הסערה הגדולה שהתחוללה בארה"ב. המפגש עם העוצמה הזו של איתני הטבע, עוררה אותי לכמה מחשבות.
ראשית, נראה כי המבט על אירועים כאלו, מחולק לשניים. מבחינה אחת, אנו מתוודעים לאפסיות האדם לעומת כוחו האדיר של הטבע. נחיתות האדם, מתבטאת הן בנזק לתשתיות והן באבדות בנפש. אומנם מצד אחר, אנו נפגשים עם עוצמתו של האדם. על אף שגורדי השחקים נסדקו, הם עדיין עומדים על תילם. אנו עדים להתפתחותו הגדולה של המין האנושי. בעבר, כשחיו באוהלים, סופה כזו הייתה גורמת להרס עצום שאין לו תקנה. כיום, אנו מסוגלים לחזור אחרי סופה כזו לשגרה. האדם הצליח לבצר את עצמו, ולעמוד בסופות כאלו ולהמשיך לחיות.
מחד, אנו פוגשים את הבחינה של: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ישעיה ב, כב), ומצד שני אנו נפגשים עם בחינת "ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו" (תהלים ח, ו).
גם בעולם התורה, היו בקרב תנועות המוסר מי שיותר הדגישו את שפלות האדם (דוגמה קיצונית לכך היא תנועת נובהרדוק). מצד שני, היו תנועות מוסר שהדגישו יותר את תפארת האדם וקומתו, כמו ישיבת סלובודקה. ברור ששני הדברים נכונים ולכל תנועה יש מה ללמוד ולקבל מחברתה.
ננסה לבחון את אירועי השעה, אף בהקשר לפרשיות השבוע. על הסופה הראשונה שבאה על העולם, קראנו לא מזמן בפרשת נח. כך דרשו חז"ל (בראשית רבה ל, א) :
כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה)
"כעבור סופה ואין רשע"- זה דור המבול. "וצדיק יסוד עולם"- זה נח.
הסופה, מגלה למעשה למי יש יסודות ולמי אין. ככל ששורשי העץ עמוקים וחזקים יותר, הסופה פחות תצליח לעקור אותו ולהניעו ממקומו. מנגד, מי שאחיזתו בקרקע רעועה, יעקר בנקל. במובן הזה, הסופה היא כמשל עבורנו, המלמד אותנו הדרכה בעבודת ה'. שכן, בסופו של דבר, כל אחד מאתנו עובר טלטלות בחייו. ישנן טלטלות הנוגעות יותר למימד האישי, וישנן הנוגעות יותר למימד הציבורי. עלינו להכות שורשים בקרקע, ולבסס את עמידתנו באופן איתן ויציב. מתוך זה, הטלטלות שנעבור, לא יעקרו אותנו ממקומנו.
הרב וולבה (שהיה איש חינוך, ומשגיח מפורסם בעולם הישיבות הליטאיות), בדבריו בחוברת "זריעה ובניין בחינוך", מבאר את משמעות הפתיחה לספר מסילת ישרים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה". הוא מדייק שישנן שתי בחינות בעבודת ה': יסודות ושורשים.
משמעות השורשים, היא צמיחה הנובעת מתוך הסביבה והאקלים הטוב ביותר. אך אין האדם אוחז בענפי העץ ומותח אותם כדי שיגדל. העץ הוא הצומח מעצמו, לאחר שניתנו לו התנאים המאפשרים זאת.
כך גם אצל האדם. הצמיחה היא מתוך הסביבה והחברה, ההורים, ואף בין האדם לעצמו. אלו נותנים את התנאים המאפשרים צמיחה בריאה מעצמיותו של האדם. זה בא לידי ביטוי, בחום ובאהבה שמקרינים הסביבה, הרגישות לזולת וכו'. זה נכון אף מצד מעשיו של האדם עצמו: לימוד במקום שליבו חפץ, לימוד של דברים שהאדם מתחבר אליהם באופן מיוחד – כל אלו נותנים מרחב לנפש האדם לצמוח. אך על הצמיחה עצמה איננו פועלים, העץ צומח ע"פ דרכו שלו מבלי שאנו נתערב בכך. אנחנו רק מכשירים זאת.
ביטוי לשורשים, מצינו בפרשתנו לגבי לוט. לוט, על אף שהיה בסדום – שאנשיה היו רחוקים בתכלית הריחוק מן הערכים הבסיסיים של בין אדם לחברו – לא איבד את הערך של הכנסת אורחים. את הערך הזה, הוא קיבל וספג מסביבתו של אחיו אברהם והוא נשאר קבוע בנפשו, על אף כל הטלטלות שהוא עבר. מסירות הנפש על ערכים מסוימים, קיימות בכמה וכמה עדות מישראל. ישנן עדות, שלא משנה לאן האדם יגיע, ערכים כמו כבוד בית הכנסת או כיבוד הורים, לעולם ישארו ערכי קודש שאין לחלל אותם בשום פנים ואופן. זה דוגמא לערכים שמחלחלים לנפש האדם, מתוך הסביבה והאווירה שבה הוא גדל.
היסודות לעומתן, הם הביטוי לגבולות ולמסגרת שאנו מעצבים ותוחמים. את היסודות אנחנו יוצרים ואנחנו מגדירים בעצמנו, בניגוד לצמיחה המתרחשת מעצמה באופן חופשי. אלו דברים הנוגעים יותר להטלת אחריות על האדם. היסודות, הן החוזק והאיתנות-שעליהם עומד הבניין.
היסודות הם בין השאר גם קניין ערכים, עליהם מושתת האדם, וחקיקתם בנפשו.
גם הרמב"ם, פותח את היד החזקה, בהלכות "יסודי התורה". אם נעיין בהלכות הללו, נראה שהרמב"ם כתב אותן כפונות לכל באי עולם. הרמב"ם, עוסק שם בגלגלים ובחכמת הטבע בארוכה. זאת משום שהוא בא לבאר שם את היסודות והתשתית במציאות עליהם התורה נשענת. זה מייצג דרך של בירור מתוך הטבע והמציאות. כך הייתה דרכו של אברהם אבינו, אשר מתוך הבירור הגיע ליסודות וביסס את אמונתו ודרכו (ראה רמב"ם, הל' ע"ז, פ"א שבאר עניין זה באריכות. לא בכדי קרא אותו הרמב"ם שם: "איתן" ו "עמודו של עולם").
ביטוי מיוחד לכך, שהלכות יסודי התורה פונות לכל העולם, הוא במצות יחוד ה', כפי שהגדיר אותה הרמב"ם שם (א,ז):
אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם… וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר: ה' אלקינו ה' אחד.
מדוע השמיט הרמב"ם את לשון "שמע ישראל"? איזה משמעות יש לסיפא של הפסוק בלי לשון הרישא של הפסוק? הרי זו לשון הציווי בפסוק! נראה שזה פשוט משום שאין דברי הרמב"ם מיועדים פה לעם ישראל דווקא. זו פניה אוניברסלית1. כאן הכוונה ליסודות הבסיסיים שעל גביהם באה תורת ישראל. לכן הם נקראים: "הלכות יסודי התורה". חיבור לקב"ה, מתוך יסודות חזקים במציאות, הוא דבר שעל כל אחד, להשקיע ולברר לעצמו.
לצד היסודות, ישנם את השורשים. השורשים, מתבטאים בחיזוק אהבת האומה וכלל ישראל. זה נוגע ביחוד למצות כיבוד אב ואם. זו מצוה שמבטאת את החיבור של האדם לשורשיו. כיבוד ההורים, חיוני מאוד לנפשו של האדם ונובע מצורך עמוק להתחבר לשורש חייו ולא להרגיש את עצמו תלוש ומנותק. חיבור לשורשים, פירוש הדבר גם חיבור של האדם לעצמיותו- באופן הלימוד, בסביבת החיים וכו'. לעשות את הדברים באופן שלב האדם חפץ בהם (לא מן הצד החיצוני של יצר הרע, אלא מתוך הקשבה פנימית ואמתית לעצמיותו).
אלו הדברים הנוטעים ובונים את הבסיס היציב והאיתן של נפש האדם. מתוך החיבור לערכים הללו, נוכל בע"ה לעמוד בכל סערה שהיא, הן ברמה הפרטית והן ברמה הכלל-ישראלית:
"וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".
1לכן במצוות יחוד ה' (סהמ"צ, ב), כתב את לשון הפסוק המלאה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (וכן בספר החינוך, מצוה תיז, כתב את הפסוק המלא).