לחיות עם פרשת השבוע – התמודדות עם בעיות
פרשת בהעלותך מתייחדת בכך שגם היא מחולקת באמצעה לשלושה חלקים, והחלוקה הזו באה לידי ביטוי אפילו בצורה החיצונית. פרשת "ויהי בנסוע" מוקפת לפניה ולאחריה באות נ הפוכה, וכך יוצרת הפסקה בין מה שנאמר לפניה ובין מה שנאמר אחריה.
לפניה – הסדר המיוחד של מחנה ישראל במדבר, "איש על דגלו", כל שבט במקומו ומחנה ישראל באמצע. התורה מתארת את הדרך שבה נסעו ישראל במדבר, כיצד הודיעו על המסע על ידי החצוצרות, ומה היה סדר הנסיעה. זהו תיאור מרומם מאוד של המחנה, בחנייתו ובנסיעתו, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי יִסָּעוּ" (במדבר ט', כ').
ומיד אחר פרשת "ויהי בנסוע" אנו קוראים על נפילות של העם במדבר – המתאוננים, בקשת השלו וקברות התאוה, חטא מרים, בפרשה הבאה – חטא המרגלים, ולאחר מכן – מחטאו של קורח.
יש להבין את התהליך שעובר על עם ישראל. אם המצב היה כל כך טוב במחנה ישראל, הכיצד הגיעו למצב כל כך גרוע?
משל יכול לבאר את הענין.
תינוק בחדשי חייו הראשונים איננו נופל, בדרך כלל. כשהוא בעגלה – חוגרים אותו, כשהוא במיטה – יש לו מעקה. הוא שמור ומוגן. מתי מתחיל התינוק ליפול? כאשר הוריו הנרגשים מחליטים כי הגיע הזמן ללמוד ללכת. עומד לו התינוק במרחק מהוריו, פוסע פסיעה ועוד אחת, ו… נופל. הכיצד? כל עוד היה קטן – מעולם לא נפל, וכאשר התחיל לגדול – הוא נופל?!
כך ברא הקב"ה את עולמו. בלתי אפשרי ללמוד ללכת בלי ליפול. הנפילה היא סימן שהילד כבר איננו צריך את הוריו שישאו אותו על ידיהם, והוא יכול ללכת בעצמו.
אם אנו רואים ילד מוטל על הרצפה – הרי זה סימן שהוא גדל, שניתן לסמוך עליו שהוא ילך בכוחות עצמו.
זה התהליך של עם ישראל במדבר. בשלב הראשון הקב"ה נותן לנו יד, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". אין נפילות, כיון שאנו נישאים על גבי ענני הכבוד.
ברגע שבו "התבגר" העם, והגיע זמנו לצעוד לבד כביכול – הוא נופל. גם כאן הנפילות הן סימן לבגרות, לכך שהעם יכול לקום מהנפילות וללמוד ללכת.
במאמר מוסגר נציין, שגם בדורנו ניתן לראות תהליך מעין זה. בראשית הדרך של שיבת עם ישראל לארצו היתה רוח גדולה של מסירות נפש ואידיאלים. האנשים נישאו על גבי רוח זו, כביכול לא בכוחות עצמם. היתה זו יד ה' שפעלה במציאות. אולם מגיע זמן שבו העם מתבגר, והוא מתחיל ללכת לבד. הדבר מתבטא בנפילה: הרוח הגדולה יורדת, האידיאלים מפנים את מקומם לאינדיבידואליזם, ואנו מופיעים בגודל טבעי. ירידה זו יוצרת משברים, אולם עלינו לזכרו כי משברים אלו הם סימן לבגרות, לכך שאנו יכולים ללכת "לבד".
נשוב לפרשת בהעלותך, ונתבונן מעט בחלקה השני של הפרשה (במדבר י"א, א'-י"א):
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה': וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:
ניתן לראות כאן שלוש קבוצות בעם, וכל אחת וטענתה בפיה.
א. "כמתאוננים רע". התורה לא מפרטת מהי טענת האנשים, הם טענו "רע באזני ה'", והתוצאה היתה שבערה אש ה'. חז"ל בגמרא דורשים על הפסוקים הללו (ברכות ל"ב ע"א):
ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ויתפלל משה אל ה'", אל תקרי "אל ה'", אלא 'על ה", שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.
שואל על כך המהרש"א:
יש לעיין בזה, דזה הלשון "ויתפלל אל ה'" נמצא בכמה נביאים והמקרא מלא מהם, ומי הכריח לרבי אלעזר לומר לגבי משה אל תקרי אל אלא על, ושהטיח דברים כו', וגם לא מצינו שום קרא "ויתפלל אל ה' וגו'" גבי משה, ואם נגיה "ויתפלל משה אל ה' וגו'", והיינו קרא דפרשת מתאוננים, לא ידענו מאי הטחת דברים איכא שם.
נראה, שכלפי חוץ לא היתה ניכרת טענת העם. היתה זו טענה באזני ה' בלבד. העם ומשה רואים שלפתע בוערת אש ה', ולכן צועקים כלפי משה – מה עשינו? במה חטאנו? אף משה פונה אל ה' בתמיהה – מדוע ולמה בוערת אש ה' במחנה? התמיהה הזו היא מעין הטחת דברים.
ב. הקבוצה השניה היא האספסוף, שרוצה בשר, "התאוו תאוה".
ג. הקבוצה השלישת הם העם הבוכה למשפחותיו, וכפי שמפרש רש"י:
ורבותינו אמרו: "למשפחותיו", על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.
יש כאן שלוש טענות, בשלוש מדרגות.
ברמה הראשונה מתלוננים על ענין מעשי קרוב – רוצים לאכול בשר.
ברמה השניה התלונה היא על משהו יותר עליון ומופשט – על המשפחה. זו תלונה חברתית.
ברמה השלישית יש כן תלונה שנובעת מגישה פסולה וממבט בעייתי על העולם. "מתאוננים" – זה האופי של אותם אנשים. על כל דבר הם מתלוננים, והאוירה שהם יוצרים היא אוירה של תלונה וחוסר סיפוק.
רש"י מביא את דברי חז"ל:
רע באזני ה' – תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך. ויחר אפו – אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד.
התואנה הזו מלמדת על גישה שלילית לחיים. גם דברים שנעשו לטובתם, הביאו אותם להתלונן. הבעיה היא בעצם היותם "מתאוננים", שרואים בכל דבר את השלילה שבו, ולא את הטוב.
הפתרונות שמציע הקב"ה אף הם באים בשלוש מערכות.
א. את הבעיה המעשית, של תאוות הבשר, פותר הקב"ה בצורה מעשית – "וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר".
ב. הבעיה השניה היא ברמה עמוקה יותר, בעיה משפחתית חברתית. הפתרון לבעיה זו אף הוא עמוק ומשמעותי יותר – "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". תפקיד שבעים הזקנים הוא לחנך את העם ולרומם אותו אל רמה גבוהה יותר של חיים.
ג. הפתרון לבעיה העמוקה ביותר, של גישה שלילית לחיים, איננו מופיע בצורה מפורשת, אך ניתן לדלות מדברי התורה דרך התייחסות לכך. בתוך פרשת שבעים הזקנים נמצאת פרשה נוספת – "אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה".
בצורה הפשוטה, מבלי להעמיק בענין זה, נראה כי אלדד ומידד לא חפצו להיות חלק משבעים הזקנים שנדרשים לעסוק בחינוך העם. הם אינם רוצים לעסוק בחינוך – רוצים הם חיים בלי להתמודד עם בעיות משמעת, בלי להתלכלך במפגש עם אנשים קטנים. הם רוצים להישאר בבית המדרש, ללמוד תורה ולהתנבא.
במאמר מוסגר:
כתגובה למעשה אלדד ומידד אומר יהושע: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם", ומפרש רש"י: "הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם". לאור דברינו יש לומר שיהושע מציע למשה להטיל עליהם משימה ציבורית, שתגרום להם להכיר את המציאות בשטח, ולהפסיק לדבר "גבוהה גבוהה". בבית המדרש קל לדבר על "גוג ומגוג", כפי שאלדד ומידד התנבאו, על כן מציע משה ליהושע להוריד אותם לשטח וכך לנפץ להם את צורת ההסתכלות התמימה שלהם על העולם.
פעמים, יש אנשים החשים בצורה דומה בעת היציאה מהישיבה. הם אומרים: "בישיבה חשבנו שנהיה ישרים גם בעסקים. כך לימדו אותנו בשיעורים. אבל כשירדנו לחיים, לשטח, הבנו שאין דבר כזה. בלי לרמות ולעגל פינות – לא תצליח בעסקים".
כך ניתן להבין את יהושע – בבית המדרש זה יפה לדבר על נבואה, אבל ברגע שתיתן להם צרכי ציבור והם ירדו לשטח – כל האמירות הגדולות נעלמות, ואנשים מתגלים בקטנותם, כמו כולם.
כנגד אמירה זו, יש להביא את דברי רש"ר הירש, העוסקים בפרשת נדרים (פירוש לבמדבר ל', ד'):
יסוד פסיכולוגי עמוק יש לאותה הלכה, שאין לה דוגמה בכל התורה כולה: תקופת הבגרות לענין נדרים קודמת לבגרות לענין שאר כל המצוות. שהרי זו ההלכה הנוהגת בשאר המצוות: הזכר נחשב גדול משעברו עליו שלוש עשרה שנה, והנקבה נחשבת גדולה משעברו עליה שתים עשרה שנה… אולם תקפו של נדר מתחיל שנה אחת קודם לכן: בתוך השנה השלוש עשרה לנער, בתוך השנה השתים עשרה לנערה… בשנים אלה הילד נעשה בחור והילדה נעשית בחורה, ויש משמעות גדולה לנדרים שהם נודרים באותה תקופה. הרי אלו נדרים הנאמרים בחשאי ורק ה' לבדו מכיר בהם, אך לא פעם נדרים אלה מכריעים לכל החיים. יש שכל עושר החיים של איש אציל ושל אשה אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שהם נדרו לה' בשחר נעוריהם. וכך תובן רצינות האהבה שה' מקבל בה את נדריהם של נערים ונערות המתבגרים לעבודתו.
הזמן לנדור נדרים משמעותיים הוא לפני הבגרות, והזמן לקבל החלטות על הצורה שבה אנו רוצים לחיות את חיינו הוא לפני שאנו יוצאים לחיים. הלומד בישיבה ורואה את העולם בצורה האידיאלית שלו, יכול להחליט בצורה נקיה כיצד הוא רוצה לחיות את חייו, וכל החיים יהיו פרי הילולים של אותה החלטה משמעותית שקיבל לפני שפגש את החיים על כיעורם וקטנותם. מי שמחליט כך בתורה אמיתית – יעמוד בכך עם כל אתגרי החיים, והדבר רק יוסיף חן ועושר לחייו.
נשוב לענייננו. אלדד ומידד הובאו כפתרון לבעיית ה"מתאוננים באזני ה'". הבעיה רוחנית וכך צריך להיות גם הפתרון. נבואתם של אלדד ומידד יש בה הצבת רף גבוה של שאיפות ושל יעד שאליו העם צועד. לאחר הפתרון המיידי והפתרון החינוכי, יש להבין לאן צועדים בעקבות הפתרונות הללו. מהו היעד שאליו אנו שואפים. יעד זה בא לידי ביטוי בנבואתם של אלדד ומידד (סנהדרין י"ז ע"א):
ומה נבואה נתנבאו, אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שליו הן מתנבאים: עלי שליו, עלי שליו. רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין.
שלוש האפשרויות של נבואתם מקבילות לשלוש הרמות של הבעיה ושל הפתרון שהצגנו לעיל.
"עלי שליו" – נבואה ביחס לבעיה המיידית והפתרון המיידי שנמצא לה.
"משה מת ויהושע מכניס" – נבואה ביחס להנהגת הדור.
"עסקי גוג ומגוג" – נבואה על העתיד הגבוה, על היעד שאליו צועד עם ישראל והעולם כולו.
שלוש המערכות הללו ביחס לחייו של האדם הפרטי עולות מדרשה של חכמים (סוטה כ"א ע"א):
את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: "כי נר מצוה ותורה אור", תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואומר: "בהתהלכך תנחה אותך וגו'", "בהתהלכך תנחה אותך", זה העולם הזה, "בשכבך תשמור עליך", זו מיתה, "והקיצות היא תשיחך", לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור – ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר – ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים – ניצל מכולם.
המשל עוסק באדם שמתמודד עם שלוש בעיות: א. קוצים ובורות בדרך. ב. חיות רעות וליסטים. ג. איננו יודע את הדרך. כנגד בעיות אלו, עוסק הכתוב בשלושה דברים (משלי ו', כ"ג):
כִּי נֵר מִצְוָה
וְתוֹרָה אוֹר
וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר.
שלושת הדברים הללו באים כנגד שלוש הבעיות.
הנר מאיר לאדם כאן ועכשיו, ומונע ממנו ליפול בבורות. הנר פותר את הבעיה שעלולה להיות לאדם בפסיעה הבא שיפסע.
האור בא בצורה כללית, והוא מאיר את העולם כולו, ולא רק את מקום הנחת הרגל. הוא פותר בעיה כללית יותר של חיות רעות, של התמודדות עם כוחות המתנגדים לאדם.
אך עדיין, גם אחר שפתר שתי בעיות אלו, אין האדם יודע באיזה דרך מהלך, ולשם כך עליו להגיע לפרשת דרכים. אז יודע הוא לאן הולך. אין די בהימנעות מקוצים ומבורות ואף לא מחיות רעות. יש צורך לדעת לאן צועדים, לאן רוצים להגיע.
כאשר אדם נכנס למהומת החיים, הוא נופל וקם, ומתמודד עם בעיות שונות. פרשת בהעלותך יכולה ללמד את האדם דרך בהתמודדות עם בעיות וקשיים.
א. יש לתת פתרון מיידי. לדעת מה אני עושה מחר בבוקר. ליצור לעצמי לו"ז, ולעשות את המעשים הנכונים. לא ליפול לבורות.
ב. השלב השני הוא בנין נכון של החיים. לא רק תגובות מיידיות, אלא בירור מי אני. לא רק "מה אני עושה", אלא "מה אני" – מהן המידות שלי, מהם חיי החברה שאני רוצה לחיות בהם, וכדומה.
ג. שני הדברים הללו הם אמצעי לשאלה הגדולה יותר – מהי המטרה? לאן אני רוצה להגיע בחיים.
אדם מגיע בע"ה לשנתו ה-120 ומתבונן אחורה על חייו – האם כך הוא רצה לראות אותם? האם הגיע לאם שרצה להגיע? מה יש לעשות כדי להגיע אל היעד?
הדבר נכון גם ברמה הלאומית.
יש בעיות שיש לפתור אותם ברמה המיידית – יש בעיות כלכליות וצריך לבנות תכנית כלכלית מתאימה וכדומה.
מעבר לכך, יש ערכים חינוכיים שיש לתת עליהם את הדעת – מהם הערכים שהחברה והמדינה בנויות עליהם. מדינה איננה רק פותרת בעיות, אלא יש ליצור חברה מתאימה. מהם הערכים שהמדינה היהודית קיימת עליהם?
מעבר לכל השאלות הללו, יש לשאול את השאלה הרוחנית האמונית – לשם מה באנו לכאן להקים מדינה? מה המגמה שאליה אנו צועדים?
בכל שלב בחיים עלינו לעסוק בשלושת המערכות הללו, ובעיקר עם עצמנו – מה עלינו לעשות כעת? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?
בצורה כזו חי האדם את חייו בשמחה, ומביט בעין טובה אל המציאות.