לחיות עם פרשת השבוע – תכלית השוני בעם
4ירושלמי בסנהדרין (פ"ד ה"ב) שאנו מזכירים בישיבה פעמים רבות:
אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, מה טעם "וידבר ה' אל משה". אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעיני היאך היא ההלכה. אמר לו: "אחרי רבים להטות", רבו המזכין – זכו, רבו המחייבין – חייבו, כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מנין ודגל"ו, וכן הוא אומר: "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים", ואומר: "מישרים אהבוך".
משמעות הדברים היא, שאין רק פן אחד בתורה. מי שמורה הוראה, או בוחר דרך בחיים על פי התורה – אין בתורה אמת אחת שהוא צריך לכוון אליה. החיים אינם משחק מתמשך של קליעה למטרה.
דבר זה נכון בתחומים רבים בחיים.
למשל, בחירת בת זוג. יש החושבים, כי יש אשה אחת המתאימה להם, שעליה הכריזו בשמים ארבעים יום קודם יצירתם. תקופת השידוכים היא תקופה של קליעה למטרה. זה מפחיד מאוד. כשאדם הולך לחופה הוא צריך להיות בפיק ברכיים – או שזוהי ההצלחה הגדולה של חייו, או שזהו הפספוס הגדול של חייו.
יש הרואים כך גם את בחירת המקצוע – בשמים קבעו לך במה אתה צריך לעסוק, והשאלה היא אם הצלחת לכוון לכך. יתכן שבשמים קבעו שתהיה רופא אזניים, ואתה, נעבעך, בחרת להיות רופא עיניים. פספסת!
הירושלמי מלמד אותנו שאין זה כך. אין אמת אחת, שאם הצלחת לכוון אליה – זכית, ואם לא – הפסדת. אם זה כך – "לא היתה לרגל עמידה".
התורה ניתנה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. עליך לבחור ולברר מבין הפנים השונות את הדרך שבה צריך ללכת. מצד אחד, זה מיקל מאוד. אתה לא חי בתחושה של קליעה למטרה בלי יכולת לדעת מה הכיוון. מצד שני, זה מטיל על האדם אחריות גדולה. "היאך היא ההלכה – אחרי רבים להטות". התורה נוטה לצד מסויים, שהרוב הולך בו. עליך לברר, בבירורים הלכתיים, רעיוניים, מקצועיים – מהי הדרך הנכונה. אין זה אומר שהצד השני איננו נכון לחלוטין. יש כאן נטיה לצד מסויים ולא אמת שלמה וסגורה שיש לכוון אליה.
כך ניתן לחיות, אך זה מפיל על האדם אחריות גדולה. אם אנו חיים בקליעה למטרה, הרי שאם פגענו במטרה – זכינו, ואין צורך להשקיע עוד מאמץ. אם איננו קולעים למטרה אלא בוחרים ומבררים – זו עבודה שנמשכת כל החיים. האחריות היא עלינו ולא על מישהו שבחר עבורנו, ועלינו לעמול יום יום כדי לבנות את האמת של החיים שלנו.
כיצד רעיון חשוב זה קשור לפרשה?
אחד המקורות שמהם לומד רבי ינאי בירושלמי את דבריו הוא הפסוק (שיר השירים ב', ד'): "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה". "ודגלו" בגימטריא 49 – מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור.
פרשת במדבר עוסקת בארגון עם ישראל במדבר על פי הדגלים (במדבר ב', ב'):
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.
לכל שבט היה מקום מיוחד, ובו הוא הניף את הדגל המיוחד לו. לכל שבט היה צבע מיוחד לדגל, ויתכן שגם שיר מיוחד והמנון וגאוות יחידה, וכשהלכו במדבר "עשו מורל"…
מהו הענין של הדגלים, ומדוע זה קשור למ"ט פנים?
מדוע התורה מקפידה על כך שלכל שבט יהיה דגל מיוחד, המבדל אותו משבטים אחרים? וכי בתנועת נוער עסקינן?
כך אמרו במדרש (במדבר רבה פרשה ב', ד'):
"איש על דגלו באותות", הדא הוא דכתיב (שיר השירים ו'): "מי זאת הנשקפה וגו'". קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים: "מי זאת הנשקפה וגו'". אומרים להם האומות: "שובי שובי השולמית", הדבקו לנו, בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין, "שובי שובי ונחזה בך", ואין "נחזה" אלא שררה, שכן אמר יתרו למשה (שמות י"ט): "ואתה תחזה וגו'". "שובי שובי ונחזה בך". וישראל אומר: "מה תחזו בשולמית", מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא "כמחולת המחנים", שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים, יכולים אתם לעשות לנו כך, "מה תחזו בשולמית", מה גדולה אתם נותנים לנו, שמא "כמחולת המחנים", שמא יכולים אתם ליתן לנו כגדולה שעשה לנו האלהים במדבר שהיינו חוטאים והוא מוחל לנו ואומר לנו "והיה מחניך קדוש", אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר (במדבר כ"ד): "וישא בלעם את עיניו", אלו הם הדגלים, התחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו, מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר (במדבר כ"ד): "שוכן לשבטיו", מיכן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל, לכך נאמר "איש על דגלו".
אומות העולם מתפעלות מהדגלים. גם בלעם רואה בדגלים עוצמה מיוחדת של עם ישראל. וישראל עצמם גם אומרים כך – יכולים אתם לעשות לנו דגלים כמו שעשה ה' במדבר? וכי קשה להכין דגלים, או להזמין דגלים מוכנים מסין?!…
הדגלים אינם רק גאוות יחידה חיצונית. "דגל מחנה יהודה" מוציא אל הפועל את האופי והתכונות המיוחדים לשבט יהודה. גם העובדה שלשבט דן יש דגל – "דגל מחנה דן" – אומרת שלשבט דן יש אופי ותכונות המיוחדים לו. הדגל אינו חיצוני, אלא קשור לתכונה הפנימית של השבט. צבע הדגל נקבע על פי האבן של השבט בחושן, והוא מבטא את הסגולה הפנימית הייחודית של השבט.
לכל שבט יש דגל משלו, אופי משלו והשקפת עולם משלו. אין רק דגל אחד שכולם צריכים להתאחד סביבו. יהודה עצמו, לא רצה שכל השבטים יהיו כמוהו. הוא הבין שיש דגלים נוספים שגם הם צריכים להתנופף.
זוהי משמעות האמירה שתורה ניתנה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, כמנין "ודגלו". הדגלים מבטאים את ריבוי הדרכים בעם ישראל. סידור עם ישראל לשבטיו ולדגליו מלמד את הצורך בהדגשת הייחודיות של כל שבט. התורה לא מצפה מאיתנו לטשטש את ההבדלים והשוני בין השבטים, אלא להיפך – להדגיש את הנקודה המיוחדת, את החלק של השבט בתורה, בעבודת ה', בארץ ישראל. חשוב שכל שבט יבנה את החלק שלו בעם ישראל.
"ודגלו עלי אהבה". הגימטריה של המילה "אהבה" שוה לגימטריה של המילה "אחד". ריבוי הדגלים מוביל לאחד ונובע מאחד. מדוע האומות אינן יכולות לעשות דגלים כמו ישראל? משום שריבוי הדגלים איננו חיצוני אלא מהותי. מ"ט הפנים השונות, כמו מ"ט הימים של ספירת העומר, שואבים את כוחם ממדרגת החמישים, שמעל למ"ט המדרגות הגלויות. שער החמישים, שנמצא מעל לשבע השביעיות של השערים הקודמים, הוא המאחד את כל הבחינות והדגלים להיות אחד.
אילולא שער החמישים, הפיצול היה גורם לפירוד ולריחוק ללא תקנה. רק מכח המציאות האלוקית העליונה שמעל למציאות המעשית, אנו יכולים לאחד את הבחינות השונות "והיו לאחדים בידך".
עלינו ללמוד לימוד גדול מן הצורה שבה מחנה ישראל היה מסודר במדבר, ומן העובדה שיש לתורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. גם במובן האישי וגם במובן הציבורי עלינו לדעת להכיל דעות אחרות, אנשים אחרים ואופי אחר. עלינו לדעת שהתורה לא ניתנה חתוכה, ויש יותר מדעה אחת ודרך אחת להבין את התורה.
על כל אחד לגבש לעצמו דעה, לברר אותה ולהיאבק על קיומה. אולם יחד עם זאת עלינו להבין שיש עוד דרכים, ויש להקשיב להן וללמוד מהן.
רבי ינאי לומד את דבריו משני פסוקים. הפסוק הראשון הוא "ודגלו עלי אהבה" בו עסקנו. הפסוק השני הוא: "מזוקק שבעתיים". שבעתיים הוא שבע פעמים שבע – מ"ט פנים. העובדה שיש דרכים שונות מזקקת את הדרך שלך. עליך להקשיב לדעות שונות, להכיר אותן וללמוד מהן, גם אם אינך בוחר ללכת בהן.
זו דרכה של תורת ארץ ישראל. היסוד לצורת החשיבה הזו היא ההבנה שאיננו מאויימים. יש מי אשר חש בכל עמדה שונה איום על דרכו, והוא מגיב בתוקפנות. התורה מלמדת אותנו לנהוג אחרת. לא לחוש איום. יש מ"ט פנים, וגם אם אינך סובר את כולם – הם לא מאיימים על הפנים שאתה מגלה בתורה. בספירת העומר, שהיא כנגד מ"ט הימים, אנו נדרשים להקפיד בצורה מיוחדת על כבוד הבריות. תלמידי רבי עקיבא מתו בימי הספירה כיון שלא נהגו כבוד זה בזה. ההכנה למתן תורה היא ההבנה שדעות שונות אינן מאיימות. גם לדעתך וגם לדעות אחרות יש זכות קיום. ממילא ההתמודדות עם דעות אחרות אינה נעשית בכעס ובפגיעה אלא בנעימות.
דבר זה נכון גם בחיים האישיים. בין אדם לחבירו, לאשתו, לילדיו.
עלינו לדעת להכיל דעות אחרות. לא לחיות במתח אלא בשלום עם מי ששונה מאיתנו. כל דגל נוסף, השונה ממני, משלים את התמונה הכוללת של מחנה ישראל. הדגל הוא גם גדר, כפי שמבואר במדרש. כל שבט בונה סביב עצמו גדר, והוא נדרש לשמור על אופיו ולא להתערבב. הדגלים שומרים גם על עם ישראל שלא יתערב באומות. יש לנו דרך ואנו הולכים בה. יחד עם זאת, בתוך עם ישראל אנו מכירים ושמחים בריבוי הדגלים.
נזכה בספירת העומר להתחזק באהבת ישראל, בשלום ובאחדות.