לחיות עם פרשת השבוע – מים עמוקים עצה בלב איש
פרשת "ויגש" מעוררת בנו בכל שנה מחדש חויה מיוחדת, של המפגש בין יהודה ויוסף. זהו השיא של סיפור יוסף ואחיו.
השבוע שאל אותי מישהו, על פי מה קבעו חכמים את חלוקת הפרשיות.
סיום פרשת מקץ, לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין (בראשית מ"ד, טז-יז):
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.
ומיד אחר כך, כהמשך לדברי יהודה, נאמר (שם, י"ח):
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
מדוע חולקו הדברים לשתי פרשיות? זו נראית חלוקה שרירותית, לכאורה.
אלא שכאן טמון סוד הענין. התורה רוצה ללמד שדבריו אלה של יהודה אינם המשך רציף של הסיפור, אלא יש בהם שיא, נקודה עליונה. בדברים אלו מתחיל שלב חדש בסיפור. כל הסיפור עד כאן הוא הכנה לרגע הזה, שכולם חיכו לו כל הזמן.
הדברים מתבארים בדברי חז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג, ג'):
דבר אחר, "ויגש אליו יהודה", כתיב (משלי כ"ה) "תפוחי זהב במשכיות כסף", תרגם עקילס הגר: חזורין דדהב בגו דיסקרין דכסף. "דבר דבור על אופניו", מה אופן זה מראה פנים מכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף.
חז"ל דורשים על דבריו של יהודה את הפסוק (משלי כ"ה, י"א):
תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו.
אנו רגילים להזכיר פסוק זה בקשר לדרך הלימוד של הגמרא. הרמב"ם מביא פסוק זה כמשל לגדלותם של דברי הנבואה (פתיחה למורה נבוכים, עמ' י' במהדורת הרב קפאח):
אמר החכם: "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אפניו". ושמע באור ענין זה אשר הזכיר. "משכיות" הם הפיתוחים המרושתים, כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שחוריהם דקים מאד, כמו מעשי הצורפים, ונקראו כך מפני שהראות עוברת בהם, תרגום "וישקף" – "ואסתכי". אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאד הוא הדבר הדבור על אפניו. התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם, לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים – כלומר, שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהיה פשטו נאה ככסף, וראוי שיהיו תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף, וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא זהב. וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם – חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תקון מצבי החברה האנושית, כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן – חכמה מועילה בהשגת הדעות האמתיות כפי אמיתתן.
משכית היא כלי כעין סלסלה. הפסוק מדבר על סלסלה מכסף, שיש בה פיתוחים וחורים דקים. המתבונן הרגיל רואה כלי מכסף, יפה ומקושט. אולם המעמיק להתבונן – רואה כי יש כאן חורים ודרכם ניתן לראות שיש בפנים כלי מזהב, שהוא גדול, עמוק וחשוב לאין ערוך מכלי הכסף.
השל"ה (הקדמה לתולדות אדם, ו') מבאר שדברים אלו נכונים לא רק ביחס לדברי הנביאים, אלא גם ביחס לדברי הגמרא.
ניתן ללמוד את הסוגיא, וזה דבר יפה – להעמיד את שיטות הראשונים ב"מסדר", לעמוד על החקירות שבסוגיא וכדומה. אולם המתבונן רואה שנשארו בסוגיא "חורים", דברים לא מובנים, שדרכם ניתן לראות את העומק הפנימי של הסוגיא, את הזהב. "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" (בראשית ב', י"ב). כיון שחז"ל כתבו את דבריהם על פי ההבנה הפנימית של התורה, לא יתכן שאדם ילמד את הסוגיא מבלי להתחשב בעומק הפנימי ולא יהיו לו קושיות. הלומד ואין לו כלל קושיות, צריך לבדוק את עצמו אם אין הוא כשיכור, שהכל דומה עליו כמישור. אם למדת את פשט הסוגיא כמו שצריך – ישארו לך קושיות שילמדו אותך על העומק שיש בסוגיא.
פסוק זה נדרש, כפי שראינו, גם על דבריו של יהודה. גם בדבריו של יהודה יש מישורים שונים, זויות שונות שניתן להתבונן עליהם.
משמעות הדברים תתבאר לאור דרשות נוספות של חכמים, על פסוק נוסף במשלי (משלי כ', ה'):
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה.
פסוק זה נדרש בשלוש צורות על סיפור יוסף ואחיו.
א. בראשית רבה פרשה צ"ג, ד':
דבר אחר, "ויגש אליו יהודה וגו'", כתיב (משלי כ'): "מים עמוקים עצה בלב איש וגו'", (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
יוסף הוא כבאר שמימיה עמוקים, ויהודה בדבריו מצליח לדלות את המים העמוקים מלבו של יהודה.
ב. זוה"ק ח"א מקץ, ר"א ע"ב, בתרגום:
"מים עמוקים עצה בלב איש", זה יהודה, והרי העמידוה, בשעה שהתקרב ליוסף על עסקו של בנימין, "ואיש תבונה ידלנה", זה יוסף.
ג. שם:
רבי אבא פתח: "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". "מים עמוקים עצה בלב איש" זה הקב"ה, משום שהוא עשה עצות שהביא טעמים לגלגל גלגולים על העולם על ידי יוסף, לקיים אותה גזרה שגזר רעב על הארץ. "ואיש תבונה ידלנה" זה יוסף, שגילה אותם דברים עמוקים שגזר הקב"ה על העולם.
שלוש הדרשות הללו מכוונות כנגד הפשט, הדרש והסוד, ובהמשך נוסיף גם רמז, להשלמת התמונה.
הפשט:
לבו של יוסף הוא כבאר שמימיה עמוקים. יהודה מבין, שהאדם שעומד מולם, שליט מצרים, רוצה מהם משהו. בתחילה הוא מאשים אותם בריגול ואוסר את שמעון, אך שם את כספם חזרה באמתחותיהם. בהמשך דורש להביא את בנימין, שמח בנוכחותו ומתייחס אליהם יפה, ופתאום – מעליל על בנימין שלקח את הגביע.
מה הוא רוצה? כיצד נעמוד על רצונו?
יהודה מחליט לחזור על כל הסיפור באזניו של יוסף, ולראות מתי הוא "זז על הכסא". איזה שלב בסיפור גורם לתגובה אצל יוסף. לאור זאת ניתן יהיה להבין מה רצונו.
יהודה מגיע למילים (בראשית מ"ד, ל"ב-ל"ד):
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.
כאן יוסף לא יכול להתאפק. לזה הוא חיכה. יהודה הצליח לגלות מה בלבו של יוסף, לשם מה הוא "משגע" אותם במהלך כל הסיפור.
הדרש:
לשם מה עשה יוסף את מה שעשה? הוא רצה לשמוע מיהודה שהוא מוכן למסור את נפשו על בנימין, בנה של רחל. הוא רצה לגלות שהמריבות הפנימיות במשפחה הסתיימו, וכולם משפחה אחת מלוכדת, שיכולה לרדת למצרים כיחידה אחת.
יוסף עשה ליהודה "פנים אל פנים". הוא גרם לו לגלות את הטוב והאמת שבו.
אנו מכירים את התופעה שבזמן מלחמה מתגלה כי כל ישראל אחים, וכולם אידיאליסטים ומוכנים למסור את הנפש למען העם והארץ. יוסף גרם ליהודה למצוקה שגילתה את העומק שלו – הוא ערב לבנימין ומוכן להישאר במקומו במצרים. הערבות הזו היתה קיימת בפנימיותו של יהודה, ויוסף גרם לו לחשוף אותה ולומר אותה בצורה גלויה.
הסוד:
הקב"ה מגלגל את העולם כולו למטרתו. בברית בין הבתרים הבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד):
יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
עם ישראל צריך לרדת למצרים, והקב"ה דואג שהם ירדו בצורה שתתאים לתפקיד שצריכה גלות מצרים למלא.
לוּ היתה משפחת יעקב יורדת למצרים בגלל הרעב, סתם כך, בלי מכירת יוסף ומה שהתגלגל בעקבותיה – היה זה קשה מאוד. כל המחלוקות בין יוסף לאחים היו מתעוררות במצרים, וזה היה יכול להיות הסוף של עם ישראל. אי אפשר לשרוד בגלות עם כאלו מחלוקות. רבים היו מתבוללים ולא היה נשאר מאומה, חלילה, מהאומה.
על כן סידר הקב"ה את מכירת יוסף, וכך ירדו ישראל למצרים כשיוסף מושל במצרים. כל התנאים – המשפחתיים והסביבתיים – התאימו לקבל את משפחת יעקב בגלות מצרים.
יוסף הוא זה שזכה לדלות את העומק האלוקי שבמציאות.
במה זכה לכך יוסף? הדבר מתבאר בדברים שקדמו לדברי הזוה"ק שהובאו לעיל:
דבר אחר, "אל תאמר אשלמה רע", כמו שכתוב: "ומשלמי רעה תחת טובה", למי שעשה לו טובה לא ישלם לו רע, משום שכתוב: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". ואפילו למי שעשה לו רעות – אין לשלם לו רעה תחת הרעה שעשה לו, אלא "קוה לה' ויושע לך". פסוק זה העמידוהו ביוסף הצדיק, שלא רצה לשלם רעה לאחיו בשעה שנפלו לידו. "קוה לה' ויושע לך", משום שהוא היה ירא את הקב"ה, שכתוב: "זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא", והוא היה תמיד מחכה לקב"ה.
בכל מצב ובכל שלב, יוסף היה מחכה לקב"ה. גם כשהליכו אותו האחים לבור, חיכה יוסף לראות מה הקב"ה רוצה ממנו במצב זה. גם כשפוטיפר השליך אותו לבור בשנית – יוסף מחכה לראות איך הקב"ה מגלגל את המציאות, ומה רצונו של הקב"ה ממנו.
דבר זה עונה על שאלה בענין יוסף. נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ט, ג'):
(תהלים מ') "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים", על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני" ניתוסף לו שתי שנים.
ושואל ה"שם משמואל" (שנת תרע"ב ועוד), שהרי לכאורה זה הפוך. יוסף פנה אל שר המשקים, ולכאורה לא בטח בה', ונענש על כך בשנתיים נוספות בכלא. כיצד דורשים עליו "אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים"?
אלא שיוסף היה מחכה לקב"ה תמיד. בכל ענין ובכל מצב. פעם אחת יוסף מעד, ופנה אל שר המשקים. לוּ היה שר המשקים זוכר את יוסף – מה היה קורה? יוסף היה יוצא מן הבור, והופך לעבד של שר המשקים, או לאדם רגיל במצרים.
כיון שיוסף בטח תמיד בה', עזר לו הקב"ה שגם בפעם היחידה שבה טעה, ופנה אל רהבים – זה לא גרם לנפילה מוחלטת, ושר המשקים שכח אותו. הקב"ה השאיר אותו שנתיים נוספות לטובתו, כדי שיצא על ידי פרעה ויהיה מלך במצרים.
על כן אמרו על יוסף "אשרי הגבר אשר… לא פנה אל רהבים" – כדרך חיים, אלא חיכה תמיד לקב"ה. לכן גם כשפנה פעם אחת אל רהבים, לא היתה לכך השפעה, והקב"ה הוציא אותו מהכלא ולא שר המשקים.
לכן נבחר יוסף להיות האיש שידלה את המים העמוקים שבלבו של הקב"ה. הוא דלה את רצון ה' מעומק המציאות והשקה את המציאות מן המים העמוקים. הוא הוביל את המהלך של ירידת ישראל למצרים, שנאמר כבר לאברהם אבינו.
ניתן להוסיף על דרך הרמז, ש"יוסף" בגימטריא (יחזקאל ל"ז, י"ז): "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". יוסף איחד את עץ יהודה ועץ יוסף, והפך אותם לעץ אחד, כמתואר בנבואת יחזקאל.
הדברים הללו יכולים להיות משמעותיים עבורנו בחיים שלנו. אנו חיים בתקופה שבה הדברים הללו הם בעלי משמעות מעשית.
הפשט:
לפעמים הצד הגלוי של המציאות, לא משקף את האמת. אדם אומר שהוא רוצה משהו, אך אין זה הרצון האמיתי והעמוק שלו.
כשם שליוסף היה רצון פנימי שיהודה ניסה לחשוף, כך הם הדברים במציאות החיים הרגילה.
הדבר מצוי בעיקר אצל ילדים. ילד שמתנהג בצורה שלילית, איננו ילד רע. הוא לא רוצה לעשות רע. הרי אתה אדם טוב, אשתך אשה טובה – איך יצא מכם ילד רע? הוא ילד טוב, אלא שהוא רוצה לומר משהו. עליך לנסות להבין מה חסר לו, מה הוא רוצה באמת. לרצון הזה צריך להתייחס.
הדרש:
כבר הזכרנו שמה שיוסף עשה ליהודה אנו מנסים לעשות ב"פנים אל פנים". אחת המטרות המרכזיות של "פנים אל פנים" היא לעורר את הטוב והאמת שיש באנשים.
יש בעומק האישיות של אנשים רבים הרבה טוב – ערבות הדדית, מסירות נפש, אידיאלים. אלא שאין להם הזדמנות לדבר על כך. המציאות הרגילה היא שכולם מקטרים. בטלויזיה רואים תמיד כמה רע. היכן יוציאו את הטוב שיש בהם? כשאנו באים לדבר איתם על ערכים – זה מגלה את הערכים שיש בהם, והם מגלים – גם לעצמם – את מה שחבוי כבר בעומק חייהם.
כשעשינו "פנים אל פנים" לקראת משאל המתפקדים של הליכוד בזמן ההתנתקות, פגשנו יהודי עולה מרוסיה, שחי לבדו. תוך כדי השיחה הוא נזכר פתאום שהוא כהן. הוא כבר כמה שנים בארץ, אלא שלא היתה לו הזדמנות להיזכר בזה ולומר את זה. כשהוא ראה אותנו, הוא נזכר בזה ומאוד התרגש – עד דמעות – מהיותו כהן.
המפגש שלנו עם אנשים צריך להוציא מהאנשים את העומק שיש בהם, את אהבת העם, אהבת הארץ ואהבת התורה, את הקשר למסורת ואת הנכונות למסור נפש למען הערכים הללו.
האפשרות להוציא מאנשים את הטוב והיופי שיש בהם – זהו אחד הדברים הנפלאים שיש ב"פנים אל פנים".
הסוד:
עלינו לראות את הנוכחות האלוקית במציאות. לחכות תדיר לקב"ה וכך לזכות להיות מי שדולה את המים העמוקים ומשקה בהם את העולם.
הדבר הזה נכון בחיים הפרטיים שלנו – לראות בכל דבר את הקב"ה. במיוחד ביחסים בין אדם לחברו. כשמישהו פגע בך – דע שהקב"ה הביא זאת עליך. אל תקפיד, אל תכעס. נסה להבין מה הקב"ה רוצה ממך.
הדבר נכון גם ברמה הלאומית. אנו בתקופת בחירות, ויכולים לשקוע בסקרים והערכות כאלו ואחרות. עלינו להירגע. הקב"ה מנהיג את העולם. עלינו לעשות מה שצריך, ולהשתדל להצליח, אך יחד עם זאת לזכור ש"עם ישראל חי", וימשיך לחיות.
אנו עלולים לשקוע בפטפוטי סרק ולכלות על כך זמן וכוחות רבים. זה מיותר. עלינו לזכור שהקב"ה מנהיג את העולם. ככל שהקב"ה יהיה נוכח בחיינו יותר והעיתונאים פחות – כך נהיה ראויים לדלות את המים העמוקים שבמציאות.
כבר למדנו על בשרנו, שהמציאות מתנהגת הפוך ממה שאנשים חושבים. הממשלות שחשבנו שיהיו הטובות ביותר לעם ישראל ולארץ ישראל – היו ההרסניות ביותר.
על כן תחת התעסקות בסקרים ובהקמת ממשלות קודם שנולדו, צריך לראות את דבר ה' שבמציאות, וללמוד את דבר ה' שבתורה. עלינו להביט אל ההשגחה האלוקית, ולדעת שהקב"ה מגלגל גלגולים ומסדר את המציאות. עלינו להיות אנשים טובים, כדי שהקב"ה ינהיג אותנו בחסד וברחמים.
במיוחד בארץ ישראל – שעיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, עלינו לדעת כי אין דבר שהוא מחוץ לרצונו יתברך. על כן עלינו להשתדל בהשתדלות מועילה – וכבר הזכרנו את "פנים אל פנים", ומעבר לכך לחכות תמיד לקב"ה.
כך נזכה לדלות את המים העמוקים, ולזַכות בהם את עם ישראל.
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם (יחזקאל ל"ו, כ"ה).