פרשה יא – פסקה ד
המדרש:
ר"א בשם רבי יוסי אמר מפני איסטניסים ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול הביא לפניו תבשילין רותחין, א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבל אחד הן חסרין, א"ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום, אמר לו שבת הן חסרין אית לך שבת, רבי ישמעאל בר' יוסי שייליה לרבי, א"ל בני בבל בזכות מה הן חיים, א"ל בזכות התורה, ובני ארץ ישראל בזכות מה, א"ל בזכות מעשרות. ואנשי חוצה לארץ בזכות מה, א"ל בזכות שהן מכבדין את השבתות וימים טובים, א"ר חייא בר אבא פעם אחת זמנני אדם אחד בלודקיא והביא לפנינו דיוסקוס א' טעון בי"ו מוטות, ובו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק אחד היה יושב באמצעיתו, והיה מכריז ואומר (שם /תהלים/ כד) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כל כך למה שלא תזוח דעתו של בעל הבית עליו, אמרתי לו בני מהיכן זכית לכל הכבוד הזה, א"ל טבח הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי רואה כל ימות השבת הייתי מפרישה לשבת ואמרתי לו לא על מגן זכית, אמר ר' תנחומא עובדא הוה ברומי בערובת צומא רבה והוה תמן חד חייט ואזל דיזדבן ליה חד נון, אשתכח הוא וטליא דאיפרכוס קיימין עילויה, הוה הדין מסיק ליה בטימי והדין מסיק ליה בטימי, עד דמטיא לי"ב דנרין, ונסבא ההוא חייטא, בענתא דאריסטון אמר איפרכס לטלייה למה לא איתית לי נון, אמר ליה מרי מה לכפור מינך, אזלית ולא הוה תמן אלא חד נון, ואישתכחית אנא וחד יהודאי קיימין עילויה, והוה הוא מסיק ליה בטימי ואנא מסיק לה בטימי עד דמטא לשנים עשר דנרין, מה הוות בעא דנייתא לך נון בתרי עשר דנרין, אתמהא, אמר ליה מאן הוא אמר ליה בר נש פלן, שלח בתריה ואתא לגביה אמר ליה מה חמית חייט יהודאי דאכלת נון בתרי עשר דנרין, א"ל מרי אית לן חד יום, בכל חובין דאנן עבדין כל יומי שתא, הוא מכפר עלינן, וכד הוא אתא לית אנן צריכין ליקורי יתיה, אמר כיון שהבאת ראיה לדבריך הרי אתה פטור, מה פרע לו הקדוש ב"ה, הלך וקרע אותה וזימן לו בתוכה מרגליות טובה, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו.