לחיות עם פרשת השבוע – הנהגה של נעם
https://www.youtube.com/watch?v=dixe6CVv2rU
בפרשת חוקת עם ישראל עומד בפני הכניסה לארץ ישראל.
אחר שלושים ושמונה שנה של הנהגה אלוקית, ביציאת מצרים ובהליכה במדבר, עומד עם ישראל בפתח כניסתו לארץ. עכשיו מתחיל עם ישראל להיות מונהג בהנהגה שמתאימה לארץ ישראל.
ההנהגה החדשה מתחילה עם מותה של מרים (במדבר כ', א'-ב'):
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
מות מרים, הראשונה מבין שלושת מנהיגי עם ישראל במדבר, מבטא את תום תקופת המדבר ותחילת התקופה החדשה, של הכניסה לארץ ישראל.
בעקבות מות מרים עומד עם ישראל בפני מציאות חדשה, שדומה לחיים בארץ ישראל – "ולא היה מים לעדה". הבאר שליוותה את עם ישראל בצורה ניסית במדבר נעלמה, ועכשיו כדי שיבואו מים צריך לעשות משהו. זה לא בא לבד.
זהו המבחן הראשון של עם ישראל לקראת הכניסה לארץ ישראל. הנסיון קשה מאוד. בעקבות תלונת העם משה מכה בסלע, וה' מודיע לו (במדבר כ', י"ב):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
הרבה דנים המפרשים, מה היה חטאו של משה שבעבורו נמנעה ממנו הכניסה לארץ ישראל.
קודם שנעמוד על הדבר, נקדים מדרש נוסף, המתייחס לראשית מנהיגותו של משה. בעקבות שליחותו הראשונה של משה אל פרעה, מחמיר פרעה את תנאי העבודה של בני ישראל, ומשה פונה לקב"ה (שמות ה', כ"ב-כ"ג):
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
וה' עונה לו (שמות ו', א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.
דרשו על כך חכמים (שמות רבה פרשה ה', כ"ב):
מהו "והצל לא הצלת"… ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין. באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין. "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה", במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמות של ל"א מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ.
כבר בראשית שליחותו נטל משה את הדין שלא יכנס לארץ. מהי משמעות הדברים? מה אנו צריכים ללמוד מכך?
נקדים ונאמר שאין אנו ראויים כלל ואין אנו מנסים לדון בחטאו של משה רבינו. מי אנו ומה אנו שנעסוק בכך. אין לנו אלא דברי התורה ודברי חז"ל שדברו על כך. ננסה לקחת מהם מסרים לחיינו ולדרכנו.
הדברים מתבארים לאור מדרש, שהבנתי את משמעותו בעקבות הפעם הראשונה שפגשתי בו.
במלחמת לבנון הראשונה, שנת תשמ"ב, גוייסתי כמו רבים ל-40 ימי מילואים. כמובן שאין זה קל. לאחר המילואים, חזרתי לישיבת הגולן בה הייתי ר"מ, אך כל התלמידים גוייסו למלחמה, ולא היה עם מי ללמוד.
החלטנו, אפוא, להעביר את הישיבה לחזית – לנסוע ללבנון ולהיות שם עם חיילי הישיבה.
כך יצא, שאחרי 40 ימי מילואים נסעתי שוב לשלושה ימים. הגענו אל החיילים ששהו מול בירות, במציאות לא קלה, לאחר קרבות קשים, בהם נהרג אחד מתלמידי הישיבה.
כמובן, התלמידים שמחו מאוד לקראתנו. אמרתי: בואו נלמד, ונכנסנו לאוהל בית הכנסת ללמוד. כולם באו בהתלהבות והיתה צפיפות גדולה. כך למדנו במשך כל היום, וגם למחרת המשכנו בלימוד. לאט לאט, התחילו ספסלי בית הכנסת להתרוקן. התלמידים נשמטו מהלימוד.
הם התחילו לשחק כדורגל, במקום נסתר, שלא נראה אותם. אולם לאט לאט הם התקרבו עוד ועוד, ופתאום אני מוצא את עצמי יושב עם שני תלמידים ולומד, והשאר משחקים כדורגל בחוץ, ליד אוהל בית הכנסת.
התעצבנתי עליהם בלבי – אני עוזב את אשתי ואת הילדים אחרי 40 ימי מילואים כדי ללמוד איתכם – ואתם משחקים כדורגל.
למדנו מדרש על פרשת השבוע, שהיתה פרשת ואתחנן, והגענו למדרש הבא (דברים רבה פרשה ב', ב'):
דבר אחר, "ואתחנן אל ה'", זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט): "בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם". מהו "בתוכחות על עון", על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך, ואמר להם (במדבר כ'): "שמעו נא המורים", יסרת אותו והוכחת אותו. ואין איש אלא משה, שנאמר (במדבר י"ב): "והאיש משה עניו מאד". מהו "ותמס כעש חמודו", כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן. ואין "חמודו" אלא ארץ ישראל, כענין שנאמר (ירמיה ג'): "ואתן לך ארץ חמדה וגו'". ואם כך הגיע למשה הצדיק, על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתוקנין להבל ומתוקנין ליום הדין, "אך הבל כל אדם".
חטא אחד היה בידי משה, והוא: שהוכיח את ישראל. המדרש מתאים לדבריו של הרמב"ם (שמונה פרקים, פ"ד), שמשה חטא בכך שכעס על בני ישראל.
הסברתי לתלמידים בלבנון את דברי המדרש: משה רבינו היה בקשר תמידי עם השכינה. כולו אפוף ברוחניות. הוא נגע במטרת החיים האמיתית, הקב"ה נוכח בחייו בכל רגע ורגע, ופתאום באים בני ישראל ומבקשים מים. משה לא מבין – מה פתאום מים? אני מדבר אתכם על דבר ה', ואתם תקועים במים? המים יסתדרו, אבל לא זו הנקודה. אתם לא שומעים את דבר ה'? לא רואים את הנהגת ה' אותנו?
משה לא עומד בזה. הוא חי את האמת הגדולה של המציאות, ובני ישראל בשביל מים רוצים לחזור למצרים. לכן הוא כועס. על כך אומר לו הקב"ה – אתה לא יכול להיכנס לארץ ישראל. מדוע?
כי בארץ ישראל צריכים סבלנות. עם ישראל עומד להיכנס לארץ, ובארץ יש מלחמות, ובעיות פרנסה ועוד קשיים – וצריכים סבלנות.
אז התחלתי לומר לעצמי: אתה לא יכול לבוא מבית המדרש אל החיילים בצבא, ולהתעצבן עליהם שהם לא באים ללמוד תורה. מי שכועס כך – אינו יכול להנהיג את הציבור בארץ ישראל. בארץ ישראל יש מצבים קשים, שצריך לדעת איך לנהוג בהם. מי אמר שהחיילים צריכים לשבת ללמוד איתך כל היום? איך אתה יכול לבוא אליהם בטענות? אתה יודע מה עבר עליהם, באיזה מתח מתמיד הם נמצאים? תן להם לזרום, בנחת.
המדרש מסיים: אם משה כך, כל אדם על אחת כמה וכמה. המדרש פונה אלינו שנלמד ממשה.
הנהגת עם ישראל בארץ ישראל איננה דומה כלל להנהגת המדבר.
במדבר היתה הנהגה של ענני הכבוד, עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה, דבר ה' מנהיג את האומה, כל בעיה נפתרת בצורה מיידית: קורח חולק – ונבלע מיד באדמה. הכל בהנהגה אלוקית ניסית.
עכשיו עומדים להיכנס לארץ, ועוברים להנהגה טבעית. עכשיו צריך להתעניין בשאלה איך שותים מים. כבר אין הם מגיעים בדרך נס, ויש נסיונות: מה עושים כשאין מים?
משה נדרש לקחת את המטה ולדבר אל הסלע. אין זה מקל חובלים, אלא מקל נעם1. צריך מקל, אבל אין להכות בו. צריך לדבר ולהסביר, בנועם.
כיון שמשה המשיך את הנהגת מקל החובלים של המדבר, הוא לא נכנס לארץ ישראל.
בארץ ישראל זו הנהגה אחרת. האור האלוקי העצום מגיע כשהוא מלובש בלבושים שונים – באנשים טובים יותר וטובים פחות, בקשיים, במלחמות, במלחמת תרבות. ומתוך כל אלה מבצבץ ועולה האור של ארץ ישראל. זהו אור כל כך גדול, שאין אנו יכולים לראותו אלא כשהוא מלובש בלבושים רבים.
המדרש בשמות רבה מבאר שכבר בראשית הדרך נגזר על משה שלא יכנס לארץ, בעקבות דבריו: "למה הרעות לעם הזה".
הקב"ה אומר למשה שתהיה גאולה. אולם, אין זה אומר שלא תהיינה נסיגות, של אנשים, של מנהיגים, של פרעה. אולם גם הנסיגות – הן חלק מתהליך הגאולה. לכן אין זה נכון לומר: "למה הרעות לעם הזה". אין זו הרעה, אלא חלק מהטובה, חלק מהגאולה. אולי לא רואים את זה עכשיו, אך זהו תהליך הגאולה. אמנם, מידת הדין לא פגעה במשה, כיון שדיבר לטובת עם ישראל ולא יכול היה לראות את הסבל הגדול של הנתונים תחת הבנין. אך נגזר עליו שלא יכנס לארץ. המבט הזה איננו מבט שמתאים להנהגת ארץ ישראל.
בארץ ישראל ההנהגה היא של סבלנות. לא מעמידים את עם ישראל בפני עובדות, לא כופים על עם ישראל, ולא כועסים. עם ישראל סובל הרבה, גם כעת, ובמיוחד במבט על מאה השנים האחרונות. הרבה צרות עבר עם ישראל, ועלינו להבין זאת ולנהוג בדרכי נעם.
ההנהגה של ארץ ישראל שייכת גם לתוכן של לימוד התורה.
בתיקוני זוהר (תיקון כ' כ"א, מ"ד ע"א, בתרגום) דרשו:
ובגללם "ויך משה את הסלע במטהו פעמים", שאם לא שֶׁמחה בה, לא היו טורחים ישראל ותנאים ואמוראים בתורה שבעל פה שהיא "סלע", אלא נאמר בו: "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו", בלא טורח, והיה מתקיים בהם: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". והיו יוצאים מים בלי קושיא ומחלוקת ופסק…
הכניסה לארץ היא הזדמנות נוספת לקבל את התורה בצורה טובה.
בגן עדן היתה ההזדמנות הראשונה של אדם הראשון לאכול מעץ החיים, אך הוא חטא ואכל מעץ הדעת וההזדמנות הוחמצה.
במעמד הר סיני שוב הגיע עם ישראל למדרגה עליונה של חירות מהשעבוד וממלאך המוות, אך חטא בחטא העגל, וההזדמנות הוחמצה שוב.
בפרשתנו זו הזדמנות נוספת. עם ישראל עומד בפני הכניסה לארץ, והוא יכול לקבל את התורה מחדש, בלא טורח. הכל יכול להיות מובן בקלות, מי התורה זורמים. אך שוב – עם ישראל מתלונן, משה מכה בסלע וההזדמנות מוחמצת.
אילולא הכאת משה בסלע היינו זוכים לתורה בנחת ובלי טרחה. היינו מבינים למה אנו לומדים, מבינים מה שאנו לומדים, הכל היה זורם, "ומלאה הארץ דעה את ה'".
אמנם לא זכינו לכך, אבל אנו יכולים לחזור למציאות הזו. גם עכשיו, בדורנו זה, אנו בפתחה של תקופה חדשה.
עלינו לדעת שתפקידנו הוא לדבר אל הסלע, ללכת במקל נועם, בהסברה, מתוך אהבה לעם ישראל והבנת המציאות שעם ישראל נמצא בה.
עלינו להופיע את התורה בעומקה הרוחני. ככל שהתורה מופיעה בצורה יותר עמוקה ויותר רוחנית, היא באה יותר בנחת.
אמנם בלימודנו היום יש מחלוקות וקושיות ופסק הלכה. עלינו לעשות את המוטל עלינו בלימוד התורה. אך הכל צריך להיות מתוך הבנה שככל שנפעל יותר בנעימות, ככל שנדבר יותר, נבין יותר ונכעס פחות – כך הדברים יזרמו יותר ויתקרבו יותר לתורה הנעימה והשמחה.
עלינו להימנע מלכעוס – על עצמנו ועל עם ישראל. עלינו להימנע מלקטר ולהוכיח בכל עת את המנהיגים ואת הציבור.
נכון, לא צריך לקבל את המציאות כפי שהיא ולהשלים איתה, אך צריך לדעת שהדרך לשינוי היא בנועם, בדיבור ובהסברה, ולא במחלוקות ובעימותים, בשרפת צמיגים ומחסימת כבישים.
נכון, בכל יום יש לנו דוגמאות חדשות על מי ועל מה אפשר לכעוס, ומה צריך לשפר. אולם הדרך איננה בכעס אלא בהסתכלות חיובית, בעין טובה, ב"פנים אל פנים", בקשר טוב עם הציבור.
זוהי דרכה של ארץ ישראל, הדרך של "מקל נועם". זו הדרך להביא את הגאולה בנעימות ובשלמות.
1 סנהדרין כ"ד ע"א: "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (זכריה י"א): 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים', 'נועם', אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, 'חובלים', אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה".