שיר השירים רבה א, כד

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ורבנן. ר' יוחנן אמר: ממה שהכנסתנו לארץ טובה ורחבה, "אחריך נרוצה" לארעא טבתא דאתקריאת משכנותא. ור' יהושע בן לוי אמר: ממה שנתת לנו ארעא טבתא רבתא דאיתקריאת משכנותא, "אחריך נרוצה". ורבנן אמרין: ממה שהשרית שכינתך בתוכנו, כדכתיב "ועשו לי מקדש", "אחריך נרוצה". ורבנן אמרין חורי: על שסלקת שכינתך מתוכנו "אחריך נרוצה". תדע לך שהוא כן, שכל צרות שבאו עליהן במעשה העגל לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה: "כי לא אעלה בקרבך", מיד "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו". תני ר' שמעון בן יוחאי: זין שנתן להם לישראל בחורב ושם המפורש היה חקוק עליו, וכשחטאו במעשה העגל נוטל מהם. כיצד נוטל מהם, ר' איבו ורבנן, ר' איבו אמר: מאליו היה נקלף, ורבנן אמרי: מלאך היה יורד ומקלפו. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה. אמר רבי יהושע בן לוי: להוטים היו ישראל אחרי שכינה, כמה דאת אמר "יבא דודי לגנו", לגינונו.

פירוש המדרש

ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ורבנן דרשו בצורות שונות את הפסוק: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו". ר' יוחנן אמר: ממה שהכנסתנו לארץ טובה ורחבה – היא ארץ ישראל, "אחריך נרוצה" לארעא טבתא דאתקריאת משכנותא – לארץ טובה שנקראת משכן¹, כלומר, לבנין בית המקדש. ור' יהושע בן לוי אמר: ממה שנתת לנו ארעא טבתא רבתא דאיתקריאת משכנותא – ארץ טובה וגדולה שנקראת משכן, כלומר ממה שהשרית שכינתך במשכן ובמקדש – "אחריך נרוצה", אנו נוסיף ונתקרב אליך. ורבנן אמרין – וחכמים אומרים: ממה שהשרית שכינתך בתוכנו, כדכתיב (שמות כ"ה, ח'): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", "אחריך נרוצה", השראת השכינה בתוכנו מביאה אותנו להתקרב אליך. ורבנן אמרין חורי – וחכמים אומרים דרשה אחרת: על שסלקת שכינתך מתוכנו "אחריך נרוצה", סילוק השכינה והסתר הפנים גורמים לנו לחפש את קרבת הבורא ולשוב אליו. תדע לך שהוא כן, ראיה לכך שסילוק השכינה גורם לישראל להתקרב לה', שכל צרות שבאו עליהן לאחר שחטאו במעשה העגל לא נתאבלו, כיון שאמר להם משה את דברי ה' (שמות ל"ג, ב'-ג'): "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶך", כיון ששמעו ישראל שה' ישלח מלאך ולא ינהיגם בהנהגה אלוקית עליונה, מיד (שם, ד'): "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" – היו ישראל מתאבלים ומסירים את תכשיטיהם. על מה שנאמר בהמשך הפסוקים (שם, ו'): "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב", תני ר' שמעון בן יוחאי: מהו אותו עדי שהסירו מעליהם ישראל? זהו זין – נשק – שנתן להם לישראל בחורב במעמד הר סיני, ושם המפורש היה חקוק עליו והיה מגן על ישראל מפני אויביהם, וכשחטאו במעשה העגל נוטל מהם – נלקח מהם אותו עדי. כיצד נוטל מהם? נחלקו בדבר ר' איבו ורבנן. ר' איבו אמר: מאליו היה נקלף, כיון שלא היו ישראל ראויים למדרגה זו, סר מעליהם העדי ושם המפורש שעליו. ורבנן אמרי: מלאך היה יורד ומקלפו – לא מאליו סר, אלא המלאך הסירו מהם, כיון שחטאו. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה, אף אנו, איננו מתקשטים אלא לכבודך, וכיון שסרה השכינה מישראל, ובישרם משה שמלאך ינהיגם אל הארץ – הסירו את העדי, את תכשיטיהם. אמר רבי יהושע בן לוי: להוטים היו ישראל אחרי שכינה, כמה דאת אמר – כנאמר (שיר השירים ד', ט"ז): "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ", ודרשו: "לגינונו" לחופתו, שהיו ישראל מתאוים לקב"ה שיבוא לחופתו, וישרה שכינתו עליהם.

נושאי השיעור: א. "מוקדם ומאוחר שהוא בענין" – ביאור המידה. ב. שתי דרכים לבית המקדש – ברצוננו או על ידי שמים. ג. שתי דרכים לקרבת אלוקים – מתוך השראת השכינה או מתוך הסתר פנים.

ביאור הדרשות
בחלקו הראשון של המדרש מובאות ארבע דרשות על הפסוק: "משכני אחריך נרוצה", ונראה שהן מחולקות לשתי קבוצות: דרשותיהם של ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי מתייחסות לענין אחד, ושתי הדרשות של רבנן מתייחסות לענין נוסף.
ר' יוחנן דרש: "ממה שהכנסתנו לארץ טובה ורחבה 'אחריך נרוצה' לארעא טבתא דאתקריאת משכנותא", כלומר שתוצאת הקשר של הקב"ה וישראל הוא בנין בית המקדש. ריב"ל דרש: "ממה שנתת לנו ארעא טבתא רבתא דאיתקריאת משכנותא 'אחריך נרוצה'", כלומר שבית המקדש הוא הגורם לקשר בין ישראל לקב"ה.
כיצד דרשו את הפסוק? מהרז"ו מבאר מהן המידות שבהן השתמש ר' יוחנן בדרשתו:

הוקשה לחז"ל שאמר "משכני", משמע שצריך למשוך, ואם לא ימשוך – לא אלך, ואחר כך אמר "אחריך נרוצה". והם בכ"מ מידה ט"ו, והכריע על פי מידה ל"א: "מוקדם שמאוחר בענין", ועל פי מידה "ממעל", כאילו כתוב: "הביאני המלך חדריו", בארץ ישראל, "אחריך נרוצה", למקום משכן כבודי – במקדש גלגל ושילה ובית עולמים…

בפסוק ישנה סתירה פנימית: "משכני", משמע בעל כרחי, שלא ברצוני, "אחריך נרוצה", משמע מעצמי, ברצוני ומדעתי. הכיצד, הרי אלו שני כתובים המכחישים זה את זה, והפתרון הוא (על פי מידה ט"ו² מל"ב מידות שהאגדה נדרשת בהן) בכתוב השלישי המכריע ביניהם. הכתוב השלישי הוא המשך הפסוק: "הביאני המלך חדריו", שיש להקדימו ולקוראו כאילו נכתב בתחילת הפסוק (על פי מידה ל"א³): "הביאני המלך חדריו משכני אחריך נרוצה", כלומר, מתוך שהביאני המלך חדריו אני רצה אחריו, ו"משכני" הוא מלשון "שכינה" (על פי מידה כ"ז, "ממעל"⁴).
על פי מהרז"ו, יש לשנות את סדר הפסוק, והוא נדרש שלא על פי סדרו. בכל מקום בו דורשים חז"ל כך, יש להבין מדוע נכתב הפסוק שלא על פי הסדר ה"נכון", ומדוע יש לשנות את סדר המילים כדי להבין את הפסוק.
יסוד הענין הוא, שיש סדר כרונולוגי, המתאר את סדר התרחשות המאורעות, ויש סדר רעיוני, המתאר את השתלשלות הדברים במהותם. מבחינת רצף האירועים, עליו עומד המדרש, קדמה הכניסה לארץ לבנין בית המקדש. "הביאני המלך חדריו" קרה לפני "משכני אחריך נרוצה". אלא שמבחינה מהותית, המגמה הקודמת לכל היא בנין המקדש והשראת השכינה בישראל, ובעבורה נכנס עם ישראל לארץ ישראל. על כן מקדים הכתוב את המגמה המהותית, אף שהיא התגלתה במציאות רק לבסוף, ולכן נכתב: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו".
דומה הדבר לגוף ונשמה. הגוף מופיע בעולם לפני הנשמה, ורק כשהאדם גדל והוא מקיים מצוות ולומד תורה – מופיעה נשמתו בצורה גלויה. כך אנו נפגשים עם הדברים בעולם. אולם האמת היא, כי המגמה של יצירת האדם היא הופעת הנשמה, והנשמה היא היורדת לעולם ומחיה את הגוף, והיא הקודמת מבחינת המהות.
מידת "מוקדם שהוא מאוחר בענין" מעמידה אותנו על שתי הסתכלויות על המציאות: ההסתכלות החיצונית, הרואה את סדר ההתרחשויות בפועל, וההסתכלות הפנימית, העומדת על מהותם ומגמתם של האירועים הנראים לעינינו.
על פי מהרז"ו, גם ריב"ל דורש על פי מידה ל"א, ומשנה את סדר המילים בפסוק. אולם, נראה שדבריו של ריב"ל מובנים גם ללא מידה זו, ולשון המדרש מסייעת להבנה זו. בדברי ר' יוחנן נאמר: "ממה שהכנסתנו…", ובדברי ריב"ל נאמר: "ממה שנתת לנו…". "הכנסתנו" מקביל ל"הביאני המלך", ועל כן נראה שר' יוחנן מקדים ביטוי זה, שכן על פי שיטתו, יש שלב הקודם להשראת השכינה, והוא הכניסה לארץ, הנלמדת מן המילים "הביאני המלך". לריב"ל אין צורך לומר זאת, שכן אין כל שלב הקודם להשראת השכינה, ועל כן הפסוק מתחיל כסדרו: "משכני" – השראת השכינה – מביאה לכך ש"אחריך נרוצה".

שתי דרכים לירושלים ולבית המקדש
הן ר' יוחנן והן ריב"ל סוברים, שיש דברים שעליהם נאמר "משכני" – שהם באים מכח עליון, שלא מדעתנו ומרצוננו, ויש דברים שעליהם נאמר: "אחריך נרוצה", שאנו רצים ויוזמים את עשיית הדבר. ביחס למקדש הם חלוקים. לר' יוחנן המקדש נרמז במילים "אחריך נרוצה", ולריב"ל במילה "משכני". זוהי מחלוקת יסודית, האם בית המקדש נבנה בידי שמים, שלא מתוך דרישה ופעולה מצידנו (כדברי ריב"ל), או שאנו צריכים להיות היוזמים והפועלים בענין המקדש (כדברי ר' יוחנן).
ההסטוריה של הדורות האחרונים מתנהלת, לכאורה, שלא על פי שיטתו של ר' יוחנן. ביחס לארץ ישראל היתה התעוררות של כלל האומה, לא מתוך דבר ה', אלא מתוך שאיפות של חולין, כהגדרה לאומית, מקלט בטוח לעם ישראל וכדומה. התעוררות זו "נעצרה" בשערי הר הבית. אין שאיפה לאומית לבניין בית המקדש ואין יוזמה של עם ישראל בענין זה. אנו מצפים לכך שעם ישראל יהיה ראוי למדרגה של בנין המקדש, ציפיה שלא היתה קיימת ביחס לארץ ישראל⁵.
אולם, נראה שיש להעמיק בדברי ר' יוחנן, ובהבנה מעמיקה של דבריו תעלה בידינו הבנה מעמיקה של התהליכים העוברים על עם ישראל בדורות האחרונים.
יש להבין את ההבדל בין "משכני" ל"אחריך נרוצה", בדרך שונה. "משכני" פירושו, שהקב"ה מושך את עם ישראל בכפיה, כביכול. אין זה מתוך שעם ישראל ראוי למעלה זו, אלא מתוך התעוררות עליונה, המושכת את ישראל לתהליך מסוים. "אחריך נרוצה", לעומת זאת, מבטא את ההיפך. הריצה נובעת מן הרצון של האדם⁶, ומבטאת את המדרגה שבה הוא נמצא. אין הקב"ה כופה מדרגה זו על עם ישראל, אלא להיפך. העשיה נובעת מתוך רצון ומתוך הבנת חשיבות הדבר.
על פי הבנה זו, תהליך השיבה לארץ ישראל ובנייתה היה בבחינת "משכני". לא היה זה תהליך שהתאים למדרגת עם ישראל באותם ימים. הדבר נעשה מתוך רצון ל"הגדרה לאומית", להיותנו "עם ככל העמים", ולא מתוך קישור לתורה ולקב"ה. ניתן לומר, אם כן, שהקב"ה "כפה" על עם ישראל לשוב לארץ ישראל⁷.
בית המקדש, לעומת זאת, לא נבנה בצורה כזו. על בית המקדש אין כפיה אלוקית, ויש לצפות ל"אחריך נרוצה", להתעוררות רצונם של ישראל לדבר זה, מתוך הבנת חשיבותו של המקדש, ודלותם של חיינו בלעדיו.

סיכום: ר' יוחנן סובר שהמקדש הוא תוצאה של הבנת ערכו ושל מדרגה עליונה של עם ישראל. ריב"ל סובר, שהמקדש מביא למדרגה עליונה וקרבה לה'.

שתי דרכים לקרבת אלוקים
בהמשך המדרש מובאות שתי דרשות בשם רבנן:

ורבנן אמרין: ממה שהשרית שכינתך בתוכנו כדכתיב "ועשו לי מקדש", "אחריך נרוצה". ורבנן אמרין חורי: על שסלקת שכינתך מתוכנו "אחריך נרוצה".

המילה "משכני" נדרשת בשתי צורות הפוכות: השראת שכינה וסילוק השכינה, ושתיהן מביאות ל"אחריך נרוצה". נראה, ששתי הדרשות נאמרו על ידי אותם דרשנים, ושתיהן נכונות, והן מייצגות שתי דרכים בהן ניתן להגיע לקרבת אלוקים.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – לא נאמר "בתוכו", אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד⁸. הדרך בה שורה השכינה על האומה, ובה האומה מתקרבת לקב"ה, דומה לדרך בה כל יחיד מתקרב אל אלוקיו, בהתעוררות נשמתו.
יש, שמתוך השראת השכינה מתקרבים לה'. זו הדרך הסלולה והישרה, בה נשמה יורדת לעולם, מתלבשת בגוף, ומדריכה אותו בדרך ישרה. ההולך בדרך זו מגלה כבר בקטנותו גדלות מיוחדת של הופעת נשמתו. על הרב קוק זצ"ל, למשל, מספרים כי מיום שקיבל במתנה כיפה לברית המילה שלו, לא הסירה מעל ראשו, ואף היה מתעורר משנתו אם הכיפה היתה נשמטת מראשו. זוהי דוגמא אחת מני רבות להופעת נשמה המתגלה בכל מעשיו של האדם, המתקרב לה' מתוך שנשמתו השורה בקרבו מתגעגעת למקורה.
אולם, יש גם דרך אחרת. הנשמה מתלבשת בגוף ואיננה מופיעה, אלא מסתתרת, והגוף הוא השולט והמוביל. זהו סילוק שכינה והסתר פנים. בצורה החיצונית של העולם אין האדם רואה את אלוקיו, והוא חי את חייו ללא השראת השכינה. אלא שדרך זו מובילה לבדידות, לתחושה של אובדן דרך וזהות, והיא מעוררת את האדם לחיפוש דרכו. חיפושיו אלה מוליכים אותו אל הכרת האמת ואל קרבת אלוקים. דוקא מתוך שהיה רחוק, ומתוך שחי בהסתר פנים, גרם לו הדבר לחיפוש ותהיה, עד שמצא את מקום מנוחתו באלוקים. מזכירים הדברים את דברי הרב קוק זצ"ל (אורות עמ' קי"ט):

אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלהי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו. אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף.

מקום מנוחתנו הוא רק באלהים.
שתי הדרכים קיימות בעולם, ושתיהן מובילות לאותו מקום. האחת היא הדרך הישרה, והשניה דרך מעקשים, דרך של יסורים וקשיים, שסופה אף הוא בקרבת אלוקים ובהשראת השכינה.
כך כותב בענין זה בספר "לשם שבו ואחלמה" (הקדמות ושערים שער ו' פ"ח):

"מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו. כיון דכתיב 'וירא אלקים את האור כי טוב' הוי אומר במעשיהן של צדיקים ואינו חפץ במעשיהם של רשעים" (בראשית רבה פרשה ב', ה'). וע' במפרשים שטרחו מאד בדברי המדרש הזה… והנה הוא מובן על פי דברינו כי מאחר שתכלית הבריאה שהוא בשביל התיקון דלעתיד אשר לימות המשיח ולחיי העולם הבא, הנה הוא יעשה על כל פנים שיתוקן הכל על ידי העונשים גם כן, כי על ידי כל התלאות שבהעולם הזה והעונשים אשר לאחר מיתה יתבטל הרע כולו ויכלה כל הטומאה והזוהמא ויהיו כל העונשים גופה גם כן לסיבה גדולה להתיקון העתיד ולהגילוי דטוב הצפון וכנ"ל. אם כן שמא יאמר אדם שילך באיזה דרך שירצה כי אין רצונו של הקב"ה בזה יותר מבזה מאחר שתכלית הכוונה הרי יעשה על כל פנים. לכן אמרה התורה "ובחרת בחיים", כי רצונו של הקב"ה הוא רק שיעשה התיקון אשר בתכלית כוונתו ית"ש על ידי קיום התורה והמצוה דוקא.

שתי דרכים נתן בפנינו הקב"ה – דרך הטוב ודרך הרע, ושתיהן מובילות לאותו יעד: תיקונו השלם של העולם. הבחירה בטוב – בתורה ובמצוות – מובילה אל התיקון בדרך של חיים וברכה, והבחירה ברע מובילה אל אותו יעד, בדרך של יסורים ועונשים.
התורה מצוה אותנו לבחור בחיים, כי רצונו יתברך הוא שהתיקון יֵעשה בדרך הטוב ולא בדרך הרע, אך אל לו לאדם לחשוב כי בחירה ברע תעכב את התיקון, ח"ו.
התיקון בוא יבוא, ואנו מצווים להביאו בדרך הטוב.

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *