אני ומעמד הר סיני

במוקד הפרשה עומדת ההתגלות האלוקית לעם ישראל – מעמד הר סיני ומתן תורה.
מעמד הר סיני הוא מיסודי האמונה, וכפי שמביא הרמב"ם¹:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת.

ביטוי דומה מופיע בספר הכוזרי בתוך דברי החבר המסביר למלך כוזר מדוע פתח את הצגת אמונתו במעמד הר סיני²:

וכן פתחתי אני בהשיבי לך, שר הכוזרים, כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מהו הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל, דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עיניים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה, הדומה לראיית עיניים.

מדוע דומה הקבלה למראה עיניים? מה משמעות "עינינו ראו ולא זר"?
משמעות הדבר היא, כי האומה החיה הרי היא כאדם חי, ודברים האצורים בזכרונותיה של האומה עוברים מדור
לדור כדברים חיים, ולא כהסטוריה.כשם שבאדם, התאים בגופו מתחלפים אך אישיותו, זכרונותיו ומחשבותיו נשארים, כך גם באומה – האישים מתחלפים, אך הזכרונות נשארים, ואנו – עם ישראל כולו – ראינו את מעמד הר סיני. על כן הנבואה דומה היא למראה עיניים, כי הגוף החי של האומה ראה, והקבלה היא הדרך להעביר ראיה זו לכל הפרטים.
היסוד שיש ללמוד מכאן הוא חשוב מאוד.
התורה ניתנה לעם ישראל. לא לאדם זה או אחר, ואף לא להרבה אנשים פרטיים, אלא לכלל ישראל, ורק כך יש להבין את התורה ואת משמעות הופעתה בעם ישראל.
כך כותב הרמב"ם³:

אין בתורתנו חילוק, תורה צוה לנו משה, כולה ממשה מה', כל מה שיש בה ממה שקדם לזולתו, כמו שבע מצוות לנח ומילה לאברהם, לא נאמין בו אנחנו מפני שהדבר הזה מוקדם, אלא מפני הציווי האחרון המיוחד בנו, אנחנו קהילת יעקב.

החיוב של התורה מתחיל מעת היותנו צבור, והוא מקיף גם את מה שקדם לו, כגון ברית המילה. רק ציווי לציבור הוא המחייב את האומה לדורותיה.
המפגש שלנו עם התורה, גם כיחידים, נובע מכח הציבור, מכח האומה בכללה, שהיא שקבלה את התורה וממנה
מתפשט הדבר אח"כ אל הפרטים.כך כותב הרב זצ"ל בתשובה⁴:

מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות צבור צריכין להיות של ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו.

בעם ישראל המפגש עם הפרטים מתחיל לעולם מן הצד הכללי. אין ערך לפרטים שלא מתוך הקשר לכלל.

ענין זה, שהחל במתן תורה, צריך לעמוד לנגד עינינו בכל עת.
בדור האחרון, ישנה מגמה להפרטה ולאינדיבידואליזם, להינתקות מהתפיסה הכללית של עם ישראל.
עלינו להבין כי כחו של כל פרט, הופעת נשמתו וכוחות החיים שלו, רק מכח הכלל הם נובעים. הן בלימוד התורה והן בשאר המישורים, אין אנו עומדים כפרטים אלא תמיד ניזונים מכח האומה בכללה, ומתוך כך באים לבנות את חייו של כל פרט בצורה הטובה ביותר.
כך תתקיים הבטחתו של הקב"ה קודם מתן תורה:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.