עניין הערכין

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
פרשת הערכין

פרשת בחוקותי קשורה ישירות לפרשת בהר1. שתי הפרשיות הללו נאמרו יחד בהר סיני וזהו ספר הברית הגדול. על דעת זה מקבלים את הארץ ואם לא עושים זאת כראוי מאבדים את הארץ וגולים ממנה.

המסגרת כאן היא בפריסה יותר רחבה, כולל הפרק האחרון בספר ויקרא, פרק כ"ז, אשר הקשרו לא ברור, אך המסגרת שלו מראה לנו משהו, בסיומו נאמר (כ"ז,ל"ד):

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

טבלת הערכין

יש כאן מן מסגרת כפולה, ופרק כ"ז נכנס במעין סוגריים. פרק זה עוסק בפרשת ערכין וחרמין (כ"ז,א'-ו'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה':
וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלשִׁים שָׁקֶל:
וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים:
וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף:

יש כאן כעין טבלה: כמה שווה בן אדם, מה הערך שלו. זה תלוי במספר שנות האדם, הזכר יקר יותר מהנקבה וכו'. זאת פרשה מוזרה מאוד, אם אתה רוצה לתת כסף לבית המקדש – תן כסף. מדוע צריך לעשות יותר מזה? מה רוצים להגיד בדבר הזה?

איש ואשה זה ערך. אנו יודעים איך מודדים אדם, אדם יכול לומר: "דמי פלוני עלי" – הערך הכספי שלו עלי, וזה כלל לא קשור לטבלה הזאת. מודדים זאת כעבד הנמכר בשוק, לפי מצבו הבריאותי של האדם. אבל יש כאן הנחתה כזאת שיכול להיות שלא יהיה הבדל בין שני אנשים שהפער הבריאותי ביניהם הוא אדיר. מה ההיגיון שבטבלה הזאת בכלל?

קרבן בהמה

לאחר מכן עוברים לקרבן בהמה טהורה ובהמה טמאה (כ"ז,ט'-י'):

וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:
לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ:

רואים שיש כאן קשר לסיפור של היובל, וזה מקשר אותנו לפרשת בהר. ברגע שצריך לפדות כתוב (כ"ז,ט"ו-כ"ד):

וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ:
וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:
אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:
וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:
וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד:
וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:
וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַה':
וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה':
בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:

זה לכאורה הקשר ליובל. נשארו כמה שאריות הלכתיות שהן נפקא מינה לכל מיני דברים. אפשר לצייר שפרשה זו הופיעה כי יש דין של שדות שאדם מקדיש אותן ואז עושים חשבון לכמה שנים, וזה תלוי ביסוד היובל. יש כאן השתלשלות עניינים שלא רחוקה מהדעת.

המעשרות

לאחר מכן מופיע גם עניין המעשרות (כ"ז,ל'):

וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה':

בניגוד למקומות אחרים, המעשרות כאן הם קודש לה', ולא לבעלים או לכהן2. כאן התורה מציגה את המעשר בהקשר הזה, שגם הוא הולך מתוך השדות שלך, אתה יכול להקדיש ומה שאתה לא מקדיש ניתן לקב"ה, וניתן גם לפדות אותו כמו שפודים כל דבר ששייך להקדש. יש הבדל תמיד בין אם הבעלים הוא זה שפודה ואז הוא צריך להוסיף חמישית, או שבן אדם אחר פודה. לאחר מכן כיוון שעברנו למעשר שבשדה, יש גם את מעשר הבהמה שגם הוא קודש לה'. את הדבר הזה נותנים לקב"ה ואסור להמיר ולהחליף אותו, כמו קרבן בהמה. אם אדם מקדיש קרבן בהמה, כיוון שאפשר להקדיש אותו, לא ניתן כבר להמיר אותו. ואם אדם ממיר אותו – הוא ותמורתו יהיו קודש. אם זאת בהמה טמאה, מראש זה ניתן לבית המקדש רק בתור השווי הכספי שלו. יש מקומות שכתוב שמעשר בקר האדם אוכל בעצמו, אך כאן הרושם הוא שזה יהיה קודש לה'. בפרשה הזאת זה הנושא, יש דברים שאתה נותן לבית המקדש, לגבי חלקם היובל הוא משמעותי וכיוון שזה הנושא שנספח לנושא השמיטה והיובל אז הוא כמו כל הדברים שאתה יכול להקדיש לקב"ה כולל ערך האדם.

זהו הסבר טוב, אך הוא עדיין אינו עונה על השאלה מדוע לקבוע ערך על האדם? בצורה הפשוטה כשאדם מקריב את אשתו לבית המקדש, אין כוונתו להעלותה לעולה.

ארבע הדיברות הראשונות בפרשת בהר

שלושת הפסוקים האחרונים בפרשת בהר הם תוספת לא מובנת. כל הפרשה עוסקת בשמיטה ויובל ואז באים הפסוקים האחרונים (כ"ו,א'-ג'):

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה':
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

הרב מדן מסביר שיש כאן את תחילת עשרת הדיברות, החל מהפסוק האחרון של פרק כ"ה (כ"ה,נ"ה):

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

בעצם פרשת בהר היא מסגרת, החל מהפסוק הראשון ועד הפסוקים הללו. זה מחדד את השאלה מדוע נכנסה פרשת שמיטה ויובל באמצע? צריך להבין מדוע נבחרו כאן דווקא ארבע הדיברות הראשונות?

ישנם עוד מקומות בהם התורה נותנת בתמצות חלק מעשרת הדיברות. דוגמא לכך מופיעה בסוף פרשת יתרו (שמות,כ',ט"ו-י"ח):

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים:

זהו התיאור של הרושם שעשה מעמד הר סיני. מיד לאחר מכן באה פרשת משפטים, שהיא פירוט של שפע מצוות והלכות, ואלו דברים המופיעים בעשרת הדיברות. השאלה היא מדוע פרשת משפטים פותחת תחילה בעבד עברי? העבד יוצא בשביעית, וזו לא שמיטה כי כל עבד סופר לעצמו את השנים שלו, אך ברור שזה במתכונת של שמיטה. הראיה לכך היא שיש גם יובל לאחר השמיטה הזאת והעבד יוצא גם ביובל. זאת בחינה של שמיטה ולאחר מכן יש כאן יובל. מה עניין שמיטה אצל הר סיני אם כך? מדוע פתחו דווקא בעניין הזה?

יש שאמרו שמתחילים כאן לפתח את עשרת הדיברות, ועבד עברי הוא הפיתוח של הדיבר הראשון. אך זה לא מספיק מדויק כי כל ההמשך לא מסתדר ע"פ הסדר של עשרת הדיברות.

האמת היא שבסוף פרשת יתרו מתחיל הפירוט:

הדיברות הפסוק בספר שמות
דיבר הראשון – אנכי ה' אלוקיך וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות,כ',י"ט)
הדיבר השני לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם (שם,כ')
הדיבר השלישי מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: (שם,כ"א)
הדיבר הרביעי, ההמשך של מצות השבת וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (שם,כ"א,א'-ב')

גם כאן יש את ארבע הדיברות הראשונות, שלושת הדיברות הראשונים הם פתיחה ואז יש סיפור נפרד שעובר הלאה. זה מסביר מדוע אצלנו בחרו לתת לנו טעימה של ארבע הדיברות הראשונות. החלוקה היא מאוד בולטת: שלושת הדיברות הראשונים הם ודאי קבוצה אחת, משהו שקשור כל כולו למשהו עליון. אח"כ ההשלכות הן בשאר תחומי החיים. אצלנו התורה הכניסה גם את השבת פנימה. אצלנו הרעיון בשמיטה ויובל הוא שהיסוד הוא "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זה כל העניין של שמיטה ויובל – אתם שלי וזה משליך על כל הדברים. אני הוצאתי אתכם מארץ מצרים בשביל להביא לכם את הארץ, הארץ היא שלי! זה מודגש במה שאומר הקב"ה: "כי לי הארץ" – לא ניתן למכור את הארץ. כשקונים שדה זה לא לעולם ועד, זה חוזר, "כי גרים ותושבים אתם עמדי". ההשתלשלות כאן נובעת מ"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לכן בפרשת בהר מופיע גם עניין העבד (כ"ה,ל"ט-מ"ב):

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:
כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:
וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:
כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

פרשת העבד מופיעה גם במקומות אחרים, ושם הנימוק הוא שהעבדים יוצאים כדי שתזכור שגם אתה (האדון) היית עבד בארץ מצרים. פונים אל האדון ואומרים לו: במצרים התנהגתי אליך יפה, לכן תתנהג לעבד שלך בצורה יפה.
אצלנו נאמר משהו אחר, שאי אפשר לקנות אותם לעבדים לגמרי משום שהם העבדים שלי. כל הרעיון כאן נובע מ"אנכי ה' אלוקיך". בעצם התורה אומרת כאן שכל ארבע הדיברות הראשונות קשורים לאותו עניין בהקשר הזה, וכאן זה בהקשר של השבת. חלק מהשביתה שהאדם שובת, היא בגלל הקב"ה, הוא זה שהוציא אותך מארץ מצרים. השבת מזכירה לך שלא תעבוד יותר מידי.

השבת – השמיטה, המקדש – היובל

האבן עזרא אומר על הפסוק "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (כ"ו,ב'):

את שבתותי תשמרו – שנות השמיטה:
ומקדשי תיראו – שנת היובל.

התורה אומרת שהשמיטה זה השבת. פרשת העבד מחברת את "אנכי ה' אלוקיך" למצות השבת. אל תעבוד כי הוצאתי אותך מבית עבדים. כל ארבע הדיברות הראשונות באות לומר בהקשר הזה שהקב"ה הוציא אותך והכל שלו – גם הארץ וגם העבדים. כיצד "מקדשי תיראו" זה היובל? משום שכתוב "וקדשתם את שנת החמישים שנה". זאת השנה המקודשת. זה בדיוק הרעיון של הדיבר השלישי והדיבר הרביעי הקשורים לשמיטה וליובל. שנת היובל קשורה למקדש כי בעצם הקב"ה אומר: כל הארץ היא שלי. בדיוק כמו שלוקחים עבד, כך לוקחים את הארץ. הכל זה אותו הקשר וזה נלמד ממורא מקדש. במקדש כולם מבינים שזאת קרקע של הקב"ה, ובעצם מתברר שארץ ישראל ביובל, כולה של הקב"ה והיא הופכת להיות מקדש.

נראה שגם רש"י הרגיש את זה. בפרשת בהר יש סמיכות פרשיות. אומר רש"י (כ"ו,א'):

ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר בתחלה הזהיר על השביעית ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו סוף מוכר אחוזתו לא חזר בו סוף מוכר את ביתו לא חזר בו סוף לוה ברבית כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות לא חזר בו סוף מוכר את עצמו לא חזר בו לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי:

רש"י צריך להביא זאת בפרשה הראשונה או בפרשה האחרונה. אבל לא, רש"י מביא זאת על הפסוק: "לא תעשו לכם אלילים". כיצד זה קשור לשם? בתחילה שם הוא אומר:

לא תעשו לכם אלילם – (ת"כ) כנגד זה הנמכר לנכרי שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי עובד ע"א אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות הללו.

מיד לאחר מכן הוא מביא את כל הסדר. רש"י מבין שהפסוקים האחרונים הללו נאמרו בהקשר של מי שנמכר ורואה אצל הגוי את כל הדברים הללו. לכן רש"י מביא זאת כאן, הוא רואה את כל התהליך הזה כסיבוב אחד גדול. השבת הרביעית נותנת כאן את הנקודה. השבת כאן היא כזמן בו אנו לא עובדים, כי הכל בעירבון מוגבל אצלנו ואנחנו לא קובעים – לא את הפרנסה ולא את השעבוד.

יש לנו ערך!

מבחינה מסוימת זה קצת מוציא את הרוח מן המפרשים – מה אנחנו?! ספר ויקרא מבטא שאנו אורחים – "כי גרים ותושבים אתם עמדי". הקב"ה הביא את עם ישראל לארץ, וגם אם הם לא יתנהגו יפה, הארץ הזאת תהיה ארץ קדושה. היו כאן עמים לפני כן שעשו תועבה, והארץ תקיא את יושביה. כאן מגיעים לארץ שכולה של הקב"ה, הכל כאן בקדושה. אדם מסתובב במקדש והוא צריך להסתובב כמו שצריך – "את מקדשי תיראו". ספר ויקרא אומר שארץ ישראל כולה היא ארץ מקודשת ואתה כאן אורח. יש כאן תחושה של קטנות האדם, מה יש לנו?

פרשת ערכין באה לאחר פרשת הקללות, לאחר שעם ישראל נבהל. אומרת התורה: אל תחשבו שאתם לא חשובים בעיני, אתם חשובים בעיני מאוד! הנה יש ערך. לאחר חטא העגל כל אחד נתן מחצית שקל לכפר. ערך האדם הוא 50 שקלים והקב"ה ביקש מכם מאית. אתם חשובים בעיניו, אל תדאגו. זה ודאי דבר נכון אך צריך לומר אותו בצורה יותר חזקה.

התורה אומרת כאן דבר נפלא: אתם באמת נמצאים בארץ כגרים ותושבים, אבל מבחינה מסוימת זה ההיפך. יש כאן סיכוי וסיכון. אתם יכולים לבוא ולהיות שותפים בעסק הזה. מתחדש כאן שהאדם יכול לבוא גם הוא ולהכיל קדושה. יש דברים שהקב"ה לא קידש, למשל אם יש לך פרה בדיר, אתה יכול להיות שותף בעניין הזה ולהכיל קדושה, אפילו בהמה טמאה אתה יכול להקדיש לבדק הבית! אתה משתתף בדבר הזה! גם אתה יכול! אבל דע לך שברגע שהצטרפת, אין לך אפשרות לחזור אחורה, אתה לא יכול להמיר את זה בחזרה, אין משחקים! הכל קיים, בשדה שלך יש קדושה, המעשר הוא של הקב"ה. הקדושה קיימת אצלך בהכל ואתה יכול להיות שותף בזה עכשיו, עד כדי כך שקדושה זו ניתן להכיל גם באדם! היית חושב: "מהו האדם? הכל משחקים ואני לא שייך בעסק, אני לא קובע שום דבר". אבל האם זה כך? אתה קובע בדבר הכי חשוב! אומר הקב"ה: זה נמדד אחרת לגמרי ממה שאתה חושב! כיצד בני אדם מודדים את ערך האדם? בעזרת השאלה בכמה הוא נמכר בתור עבד. אבל כאן הטבלה היא שונה לגמרי, וכלל לא בטוח שנבין אותה. זאת לא טבלה שקשורה להבנה שאדם נמדד כמו שמודדים עבדים בארץ מצרים. זה נמדד בקדושה!

מצות ההערכה

פרשת ערכין נתפסת כדבר שהוא בדיעבד, הרי אין מצוה לידור נדרים של ערכים. אם אדם אמר "ערכי עלי" יש דבר כזה. במסכת ביצה (דף ל"ו ע"ב) נאמר:

משנה: כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב.

המשנה אומרת שיש דברים שאסור לעשותם בשבת – או משום שזה שבות, או משום רשות, או משום מצוה ממש, וזה נאסר גם ביום טוב. המשנה גם מפרטת (שם):

ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

כיצד "מעריכין" הפך למצוה? אלא שיש שני שלבים: יש את השלב בו אדם אומר: "הרי ערך פלוני" או "הרי פלוני עלי", זה ודאי דבר שהוא רק בדיעבד. אבל ברגע שעשית את זה יש מצוה לשלם, והתשלום הזה הוא פדיון, כמו שלאורך כל הפרשה אתה פודה. באמת גם ברש"י זה מדויק (שם)

מעריכין – ערכך עלי ונותן כפי שנים, כמו שכתוב בפרשת ערכין (ויקרא כז):

מדוע רש"י כותב "ונותן כפי שנים"? "משום מצוה" זה החלק השני, משום פדייה, וזה יהיה מותר. מגדירים את זה גם כמצוה, יש כאן כבר מצוה. מדוע אדם אומר דבר כזה? הוא יכול גם להגיד "דמי עלי" וכו'. מדוע לומר "הרי ערכי עלי"? כי זה אומר שיש לאדם ערך, ערך של מקודש. אני רואה באדם הזה קדושה. אני יכול לתת סתם נדבה למקדש ואני יכול להשתתף בזה כי אני מבין שהקדושה חלה גם עלינו. בעצם יש כאן דבר מדהים: חלה כאן קדושה ובעצם צריך לפדות אותה. הפדיון נעשה בתשלום. כל עוד לא פדית יש קדושה, אבל אין איזושהי נפקא מינה. אין שום איסור, יש קדושה שאין בה שום משמעות הלכתית, הכל כרגיל חוץ מזה שאתה צריך לשלם את הפדיה. איזו מן קדושה זאת? זאת הקדושה שהיא הכי בעצם! אתה גילית את זה, זאת מצוה שכאילו יצרת, אתה יכול להתחבר לזה.
ניתן לומר שהכל מלמעלה: אני ה', לי הארץ ולי הטבע – הכל מקודש, מן פחד שכזה ועל כך כורתים בריתות ושבועות, וזה המצב כאן.
אומרת התורה: אתה יכול להתרומם ולהיות שותף בדבר הזה, בצורה שאנו עבדי הקב"ה והוא נתן גם לנו את הכוח להכניס אף את עצמנו לעולם הזה של הקדושה. זאת תוספת שבאה אחרי הכל ומיד לאחר מכן בא שוב הפסוק שמסכם הכל (כ"ז,ל"ד):

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:


1 עיין בשיעור על פרשת בהר – ה'תשס"ח על סיפור המסגרת.
2 עיין בשיעור על פרשת בהר-בחוקותי – ה'תשס"ז המרחיב בעניין זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן