פרק ח' – מעמד המזבח בהר עיבל

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
פרק ח' – מעמד המזבח בהר עיבל

ל אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר, עֵיבָל. לא כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה–מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, אֲשֶׁר לֹא-הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל; וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה', וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים. לב וַיִּכְתָּב-שָׁם, עַל-הָאֲבָנִים–אֵת, מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר כָּתַב, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לג וְכָל-יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה', כַּגֵּר כָּאֶזְרָח–חֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-גְּרִזִים, וְהַחֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-עֵיבָל: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם יִשְׂרָאֵל–בָּרִאשֹׁנָה. לד וְאַחֲרֵי-כֵן, קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה, וְהַקְּלָלָה–כְּכָל-הַכָּתוּב, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה. לה לֹא-הָיָה דָבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה--אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ, נֶגֶד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְהַגֵּר, הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם.

מודגש יותר מפעם אחת שמעמד הר עיבל בא לקיים את מה שכתוב בתורת משה. (2) מודגש בצורה מאוד חזקה. כל ספר יהושע בא להראות שיהושע צועד בעקבות משה. מה המשמעות של ההדגשה פה?
שאלה גדולה על המילה הראשונה של הפסקה "אז", מתי זה היה? הרצף הכרונולוגי שזה מופיע כאן לאחר מלחמת העי. מחלוקת תנאים בסנהדרין מופיע. יש פה דיון גדול בעניין, אולי ניכנס אליו ביתר שאת אולי בסוף ספר יהושע. המעמד בהר עיבל, תראו מה מופיע בסוף ספר יהושע בפרק כ"ג: מעמד מיוחד דומה בקהל שיש שם.

א וַיְהִי, מִיָּמִים רַבִּים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר-הֵנִיחַ ה' לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל-אֹיְבֵיהֶם, מִסָּבִיב; וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים. בוַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ, לְכָל-יִשְׂרָאֵל–לִזְקֵנָיו וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם–אֲנִי זָקַנְתִּי, בָּאתִי בַּיָּמִים. ג וְאַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְכָל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה–מִפְּנֵיכֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.

ביטויים דומים למה שקורה אצלנו, זה מעורר תשומת לב, אבל ברור מתי הוא. והפרק הבא, פרק כ"ד שוב מעמד נוסף, יהושע אוסף את העם שכמה,

א וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁכֶמָה; וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו, וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו, וַיִּתְיַצְּבוּ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים. (5:40)

מן הסתם יש קשר, יש דימיון גדול. כשנגיע לשם נדבר על התיארוך. בצורה פשוטה, אז זה לפי סדר, מה פתאום נפרש אחרת. אלא שיש חיסרון בתוספת אז, אילו לא היה כתוב אז, היינו מבינים שזה ממש צמוד, לא היה לכאורה עולה בדעתנו לחלק. למה כתוב אז?
יתכן שזה לא קרה ברצף אלא בזמן אחר, אך כרגע נתייחס לזה כאילו זה קרה ברצף. בכל אופן במה דברים אמורים? (7) למה בכלל נרצה לומר שזה קרה בפעם אחרת, בזמן אחר?
הציווי הזה בא מספר תורת משה, נעיין בספר דברים כ"ז:

א וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. ב וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בְּעָבְרֶךָ: לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי-אֲבֹתֶיךָ, לָךְ. ד וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. הוּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַה' אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַה' אֱלֹהֶיךָ. ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. ח וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בַּאֵר הֵיטֵב. {ס}ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַה' אֱלֹהֶיךָ. י וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְו?ֹתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. {ס} יא וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. יב אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם, עַל-הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם, אֶת-הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. יג וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. יד וְעָנוּ הַלְוִיִּם, וְאָמְרוּ אֶל-כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל–קוֹל רָם. {ס}

כתוב במפורש ביום שתעברו את הירדן. אם כן אולי יש לומר שהסיפור כתוב פה, אך התרחש מוקדם יותר. (9) כשעברו את הירדן. כשעברו את הירדן אנחנו זוכרים שעברו את הירדן והציבו אבנים, אז אולי הייתה הפרשייה שלנו, והציבו אבנים. אבל אולי יהושע לא עושה מה שהתורה ציוותה. אולי חיכה עם זה עד שהגענו לפרק ח' לסיומה של מלחמת העי. אבל קשה לומר שיהושע לא עשה מה שציוה משה, כי כתוב כמה פעמים שעשה לפי תורת משה. ובסיום כתוב. לה לֹא-הָיָה דָבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר-צִוָּה מֹשֶׁה--אֲשֶׁר לֹא-קָרָא יְהוֹשֻׁעַ…
קשה לומר שהכל עשה כפי שצריך, רק לא בזמן שהיה צריך. קשה לקבל זאת. אם עשה ביום שעבר את הירדן, צריך על כורחנו להעביר את כל הפרשה לפרק ד'. ואז אין בעיה. אך השאלה למה זה נכתב כאן. נלך עם הפירוש העקרוני במלבי"ם, לא אכנס למחלוקת אמוראים מי צודק יותר ומי פחות. המלבים רוצה להשאיר את האירוע במקומו ולומר שיהושע לא שינה מכל אשר ציווה משה. קצת קשה לעשות זאת. (11:30) הפירוש בדברים פרק כ"ז. המלבים מדייק יפה ונכון בפסוק ב':.

ב וְהָיָה, בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת—בְּעָבְרֶךָ

למה בעברך? בפסוק ד'

ד וְהָיָה, בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן, תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה…

למה מודגש? יש פה הבדל. בפסוק הראשון כתוב ביום אשר תעברו,,, בפסוק הבא כתוב משהו אחר לגמרי, בעברך. לא בהכרח ביום שעוברים את הירדן, לכן והיה בעברכם… יש ביום אשר תעברו.. זה שלב א',
שלב א': והקמת לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד
זה התקיים בימי יהושע. (13) זה הסיפור שלפרק ד'. שנים עשר אנשים עם שתים עשרה אבנים לירדן ו12 למלון. זה מה שקורה ביום מעבר הירדן. אבל בהמשך המעבר אז צריך לקחת אבנים ולכתוב עליהם את דברי התורה ואותם לקחת להר עיבל, ושם לבנות מזבח ולהקריב קרבנות.
צריך להבין מדוע פעמיים שמים אבנים ופעמיים… זה מסביר את הפסוקים היטב. יהושע עשה בדיוק כפי שמשה אמר, הפרשה נשארת במקומה, עדיין נמצאים במציאות כזאת שעברנו את הירדן ואז מגיעים להר עיבל ושם עושים את כל הטקס הזה.
אם אומרים שהכול קרה בו ביום, מלבד הצד הטכני, מלבד הפלא שהספיקו את כל זה ביום הזה, והלכו שוב ולקחו אבנים למלון. מלבד הקושי הזה שהוא קושי מאוד ברור, שאפשר ליישב אותו על נקלה ולומר שזה נס. מלבד זה איך שלא נסביר יש קושי גדול. האם אין מלחמות, אין אויבים אין שום דבר בשכם? נכנסו ויצאו חזרה? אף אחד לא נלחם בהם? אחר כך נלחמים ביריחו, בעי, וכו', איפה שכם?
בוודאי שיותר קל להגיד שקודם כבשו את הארץ, ואז אפשר לומר שנוצרה הרתעה, וייתכן שעכשיו אפשר להגיע לשם, וכל המלכים מסתגרים בעריהם. ומה עם מלך שכם? אולי היה רק טיול, ולכן לא נלחם בהם מלך שכם. גם בהמשך ספר יהושע, עם ישראל נמצא בשכם, וכונס אותם בשכם עצמה, ולא כתוב באף מקום שכבשו את שכם או לא כבשו אותה. מה הסיפור שלשכם נדבר.
יותר נוח להביא את הסיפור לאחר הניצחונות על יריחו ועל העי. והדבר הזה יש לו עדיפות. בכל אופן נלמד את זה כאן בסדר הזה.
מה משמעות המעמד, למה צריך לקחת אבנים שלמות ולכתוב עליהן את התורה?
ראינו את ההקבלות הרבות בין ספר יהושע לבין יציאת מצרים. הסברנו מה ההאעניין. יציא"מ הייתה אמורה להביא את עם ישראל לארץ ישראל, אך הכל נדחה בארבעים שנה. עכשיו חוזרים ומתחברים למה שהיה ביציאת מצרים. ראינו את ההקבלות המדויקות במעבר הירדן, ההקבלה בקריעת ים סוף. ראינו שרחב אומרת את הדברים הללו. ממשיכים ומתנהלים כאן באותה צורה. מקבילה מדויקת. איפה כיבוש יריחו בהקבלה?
נפילת חומות יריחו הוא סיום מעבר הירדן. בים סוף הדברים קרו במכה אחת, גם קריעת ים סוף וגם חומות המים שנפלו על הצבא המצרי. בכניסה לארץ התחלק לשניים. שלב ראשון, מעבר הירדן ושלב שני בשביעי של פסח: והחומות של יריחו שנפלו. (20) מבחינה זו סיפור נפלת יריחו הוא השלמה מעבר הירדן.
הפסח מקביל ליציאת מצרים. התורה מיציאת מצרים בשלב הזה שעם שיראל יצא ממצרים ומתחיל ללכת, התורה מתחלקת. הדאגה לאוכל של עם ישראל, המן. מה קרוה בספר יהושע? אחרי שגמרנו לדון בעניין ברית המילה והפסח, פרק ה' פסוק ט'

ט וַיֹּאמֶר ה', אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, גִּלְגָּל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. יא וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח–מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. יב וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא.

מקביל לסיפורים של ספר שמות, שהתורה עוסקת באוכל, במן.

שמות בשלח ט"ז
לב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'–מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה', לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶל-מֹשֶׁה; וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת, לְמִשְׁמָרֶת. לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה–עַד-בֹּאָם, אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת-הַמָּן, אָכְלוּ–עַד-בֹּאָם, אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.

המן הוא הלחם שהעם אוכל במדבר, אך הוא רק זמני, כל עוד אין לנו את תבואת הארץ. וזה רואים בספר יהושע. (23:20) עם ישראל יכול לאכול מתבואת ארץ כנען. המשך לכל המהלך הזה.
מה אחרי פרשת האוכל?
לאחר מכן, למה מגיעים בסדר הפרשיות בספר שמות? רגע לפני מעמד הר סיני, מי מגיע? ויבוא עמלק. אחד הדברים היותר קשים בעמלק זו ההבנה שהוא מגיע רגע לפני מעמד הר סיני, ובאותו המקום. בתחילת מה שקורה בתחילת המגילה "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" כשה' רוצה לכרות ברית עם ישראל, עמלק מגיע רגע לפני. איפה המקבילה ביהושע? (24) כמובן שאין פה שום ספק היא שהמקבילה שקורית כאן היא המלחמה בעי, והיא מקבילה למלחמה בעמלק. בתחילת המלחמה עם עמלק יש הצלחה לעמלק. ויזנב בך… ולא ירא אלקים. עמלק מגיע ומצליח להכות. זה מה שגם קורה כאן, ושומעים את הביטויים ממלחמת עמלק.
יד במלחמת עמלק ובמלחמת העי
והיה כאשר יניח ידו וגבר עמלק… לכאורה הייתה מלחמה מאוד לא פשוטה. ואת המלחמה מנהל יהושע. גם כאן בעי. צינון ההתלהבות כפי שחז"ל אומרי ם ורש"י מביא. אשר קרך בדרך… לצנן חומה של האמבטיה. כל העמים שמעו מה שמתואר בשירת הים ופחדו, ועמלק מגיע ומצנן את הפחד. יש כבר קרירות בלב. (26) זוכרים את הפחד שקרה לעם ישראל אחרי המערכה הראשונה בעי. וימס לבב העם ויהי למים. ואז יהושע אומר אולי נוותר על כל המהלך. וה' אומר לו קום… על פניך. ומחזיר אותו למה שהיה במלחמת עמלק, שה' אומר ליהושע "קום בחר לך אנשים… והתיאור שיהושע מרים את הכידון, עד אשר החרים את כל יושבי העי, כמו הסיפור של מלחמת עמלק, וכן לשון ההחרמה שנופלת מעמלק, והשלל, שהשאלה האם מותר או לא.
הדבר שלא אגע בו, אחד הדברים הבולטים הוא עניין היד במלחמת עמלק… הרמת היד, וכי יד על כס יה. גם כאן הדבר מאוד בולט. הכידון אשר בידך… ברור שביד. לשם מה מזכיר את היד. ושוב הכידון אשר בידו…לשם מה ההדגשה אשר בידך.. אשר בידו. הדגש על היד. והאורב… כנטות ידו. ואחר כך כשבורחים, לא היו בהם ידיים לנוס הנה והנה. ביטוי מעניין שלא שמענו אף פעם. האם נסו על ידיהם? ביטוי מוזר. (29) מה פירוש הביטוי המוזר? ואחר כך יהושע לא השיב ידו. הדגש הזה מחזיר אותנו לספר שמות בצורה מובהקת לסיפור מלחמת עמלק. כל סדרת האירועים ביהושע הולכת לפי ספר שמות בצורה בולטת, וממילא עכשיו כל זה אני מבין מה עניין של אז יבנה… בהר עיבל.
מה המעמד של הר עיבל?
מעמד הר עיבל עומד בהקבלה למעמד הר סיני. ואכן רואים את הדגש על הכתוב בספר התורה, בספר תורת משה, דברי התורה, בספר התורה וכו.. וקהל ישראל והנשים והטף והגר.. מעמד של כל ישראל מן מעמד הקהל כזה שמשחזר את מעמד סיני.
כותבים את התורה על האבנים. מדוע?
עשרת הדברות היו כתובים על הלוחות מאבן. לא נבין כרגע את משמעות תורה על האבן, אך ברור שיש הקבלה גדולה למעמד סיני. הארון נמצא וכולם כורתים מחדש את הברית, כותבים מחדש את התורה על האבנים, ברכה וקללה, כלומר כורתים ברית.
מה המשמעות של הדבר הזה?
אמנם נראה בפשט כמלבים שיש שני שלבים. יש יום מעבר הירדן ויש יום של מעמד הר עיבל, ואף על פי כן זה כתוב ביחד. (31:21) ביום אשר תעברו… וגם בעברכם… יש פה חיבור. זה מחזיר אותנו לסיפור של יציאת מצרים. אמרנו לא פעם בסיפור יציאת מצרים, ישראל יוצאים ממצרים במטרה כפולה. יש פסוקים שמדברים על כך שעמ"י יוצא ממרים כדי להגיע לארץ ישראל. כך ארבע לשונות גאולה, וגאלתי… והבאתי. אין שם תורה, אלא רק כניסה לאץר ישראל. יש אולי אנשים שכך מפרשים את התורה. שלא צריך ללמוד תורה בשביל גאולה. לעומת זאת במעמד הסנה אנחנו מתרשמים אחרת. בהוציאך ממצרים תעבדו את האלקים על ההר הזה. הסנה היה בסיני. סנה לשון סיני. כשתוציא את בנ"י ממצרים כדי להביאם לכאן לקבל את התורה, ויציאת מצרים לשם כניסה לארץ ישראל. שני הדברים נכונים. (33) ואחר כך זה מתחלק בתורה לשני חומשים. בספר שמות בגדול מתואר המסע של בני ישראל בשנה הראשונה במדבר, שם הוא מסתיים בהר סיני, ושם מקבל את התורה ומקבל את הציווי לבנות משכן. המשכן בפשוטו הוא מקום לשים את התורה. במידה מסוימת אילו היו נכנסים מיד לארץ לא היה צריך את המשכן, אלא היה צריך לבנות תיכף בית. משכן פירושו אוהל. אוהל מתאים למציאות שאין לעם שיראל בית משלו, ולכן צריך אוהל כדי לשים את התורה. בספר במדבר, עוברים למסע השני הגדול. שהוא גם עומד בהקבלה למסע הראשון, ושם עם ישראל נוסע לארץ ישראל. עם ישראל נוסע גם לקבל את התורה ואחר כך ליישם אותה ולעשות אותה בארץ ישראל. ומכאן כל ההקבלה בין ארץ ישראל לבין תורת ישראל, הרעיון (34) מתחיל בתורה, בני ישראל יוצאים מצרים ואחר כך יוצאים לארץ ישראל לקבל תורה.שני הדברים.
בין חטא העגל לחטא המרגלים – וספר יהושע
לכן מבינים גם את שני החטאים הגדולים שהיו שם. החטא הראשון שהוא חטא העגל, במהותו פוגע בתורת ישראל, והחטא השני הגדול הקורה בשנה השנייה, פוגע בארץ ישראל. הדברים דומים, גם העונשים דומים. משה נשלח לעלות להר 40 יום ובאופן דומה גם המרגלים נשלחים לארבעים יום להביא את פרות הארץ. (36) צריכים להביא את הפירות לומר זאת הארץ, וכולם צריכים לומר עלה נעלה כי יכול נוכל לה. לצערנו לא אמרו את הדבר הזה.
עכשיו עומדים להיכנס לארץ ישראל, ועושים את שני הדברים הללו. ביום שעוברים את הירדן מעבירים את האבנים, מעמידים אותם בגלגל, ובכך באים לבטא את המשמעות של קיבלנו את הארץ. ביום שעברו את הירדן, קיבלנו את הארץ. במושגים של לא הרבה שנים כל כך, אלו שירדו מהמטוס נישקו את אדמת הארץ. השלב השני הוא קיום התורה בארץ ישראל. חזרה למעמד הר סיני. ולכן באמת הם כתובים כביכול בכריכה אחת. אמנם בהפסקה. יש דברים שעושים מיד באותו היום, וחלק בזמן אחר. אף על פי כן הספר כורך את שני הדברים הללו יחד. תורה וארץ.
חסרים כאן התייחסות לדברי חזל, אך נדחה ותם.
יש עוד משהו שחסר בהקבלה הכל כך מדויקת, מי חסר? יתרו. נמצא גם אותו.
יהושע ט

א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה, וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל, הַלְּבָנוֹן–הַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ב וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו, לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל–פֶּה, אֶחָד. {פ}
ג וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ–וְלָעָי. ד וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה, וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ; וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים, לַחֲמוֹרֵיהֶם, וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים, וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם; וְכֹל לֶחֶם צֵידָם, יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. ו וַיֵּלְכוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, הַגִּלְגָּל; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, וְעַתָּה, כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית. ז ויאמרו (וַיֹּאמֶר) אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַחִוִּי: אוּלַי, בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, וְאֵיךְ, אכרות- (אֶכְרָת-) לְךָ בְרִית. ח וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם, וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ, לְשֵׁם, ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי-שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם. י וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן–לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, וּלְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת. יא וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל-יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר, קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ, וּלְכוּ, לִקְרָאתָם; וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ, וְעַתָּה כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית. יב זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ, בְּיוֹם צֵאתֵנוּ, לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם; וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ, וְהָיָה נִקֻּדִים. יג וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים, וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ; וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ, וּנְעָלֵינוּ, בָּלוּ, מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד. יד וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים, מִצֵּידָם; וְאֶת-פִּי ה', לֹא שָׁאָלוּ. טו וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם; וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם, נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. טז וַיְהִי, מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַחֲרֵי, אֲשֶׁר-כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית; וַיִּשְׁמְעוּ, כִּי-קְרֹבִים הֵם אֵלָיו, וּבְקִרְבּוֹ, הֵם יֹשְׁבִים. יז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ אֶל-עָרֵיהֶם–בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה, וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. יח וְלֹא הִכּוּם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי-נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלֹּנוּ כָל-הָעֵדָה, עַל-הַנְּשִׂיאִים. יט וַיֹּאמְרוּ כָל-הַנְּשִׂיאִים, אֶל-כָּל-הָעֵדָה, אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם, בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה, לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. כ זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם, וְהַחֲיֵה אוֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף, עַל-הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים, יִחְיוּ; וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי-מַיִם, לְכָל-הָעֵדָה, כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם, הַנְּשִׂיאִים. כב וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר, רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד, וְאַתֶּם, בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. כג וְעַתָּה, אֲרוּרִים אַתֶּם; וְלֹא-יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד, וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי-מַיִם–לְבֵית אֱלֹהָי. כד וַיַּעֲנוּ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ, כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, לָתֵת לָכֶם אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, וּלְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם; וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם, וַנַּעֲשֵׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. כה וְעַתָּה, הִנְנוּ בְיָדֶךָ: כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ, עֲשֵׂה. כו וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן; וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הֲרָגוּם. כז וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם–לָעֵדָה; וּלְמִזְבַּח ה' עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר. {פ}

יהושע ט
הסיפור הזה של פרשת הגבעונים מעורר הרבה מאוד שאלות.
שאלה 1
הסיום מוזר. המקום שאשר יבחר. מי? מה הצנזורה הזאת? עצרו את הפסוק באמצע. היכן זה. המקום אשר יבחר ה' צריך להיות. מי יבחר, יהושע? הגבעונים? הביטוי אשר יבחר ה' הוא ביטוי ידוע שחוזר הרבה. אך כאן ללא ה'?
שאלה 2:
לא היו מודעים לעוצמת הרעב שבו היה שרוי מחנה ישראל. רואים מה הולך שם? מה זה האוכל יבש ניקודים. לא מעורר תיאבון. גם לא נאדות היין שנתבקעו. ויקחו האנשים מצידם ופי ה' לא שאלו. מה הם בכלל לוקחים מזה? למה מתנפלים על הצידה שלהם? כל מה שניסו להראות שבאו מרחוק והכול מעופש ויבש. למה הם רצים ולוקחים מזה? האם נגמר המן ואין אוכל? זה לא ככה.
שאלה 3
האם מישהו מאמין לסיפור הזה? (45) מחפשים משהו להתחפש עם משהו מתקופת ימי הביניים. ופתאום יש משהו שרואים שהוא לא ישן. האם זה ככה? איך ישראל נופלים בפח בצורה כזאת? האם התחפשו כמו שצריך?
שאלה 4
מה חשבו הגבעונים? בואו נאמר שההצגה תצליח, ואז מה יקרה? במוקדם או במאוחר יגלו את התרמית. והנה כך קרה. מה חשבו, שלא יגלו את האמת? שלא יעשו להם שום דבר? הם רימו אותם. האם חשבו שעם ישראל לא יגיב? רואים שרימו אותם יהרגו את כולם. הבטחנו, אבל אף אחד לא יכול לבוא בטענה, הם רימו. ברגע שחתמו ועשו בערמה. האם לא חשבו צעד אחד קדימה? מה חשבו שיקרה?
שאלה 5
קיבלו עונש. חוטבי עצים ושואבי מים, זה לא סימפטי אבל יכלו לקבל עונש יותר קשה…
שאלה 6
דבר נוסף שלא מובן. זה סימפטום הש"ג.
ולא… וילונו על הנשיאים…
למה מלינים על הנשיאים ולא על יהושע, הוא האדם שכרת להם ברית. למה על הנשיאים? עם ישראל לא מתרגש יותר מידי מהמנהיגים שלו. משה נאלץ לומר עוד מעט וסקלוני. עם ישראל לא מתרגש יותר מידיי ממנהיגים. אז למה אין ביקורת על יהושע, הוא זה שלא בסדר? הוא כרת להם ברית ועשה איתם שלום.
שאלה 7
האמת היא שיש בעיה קשה עם המתורגמן. המו"מ קצת קשה להבנה. פסוק ו':
תשובתם אינה תשובה. מי אמר שאתם מארץ רחוקה, והם אומרים אנחנו עבדיך. והוא שואל, והם לא עונים לעניין. מהר מאוד שוכחים מה שאלו. לא מתחבר התשובות לשאלות. ברקע עומדת שאלה אחרת. האם מה שהם אומרים זה נכון? הם זה שהם באמת נמצאים בתוך ארץ ישראל, האם זה חתם את גזר דינם? האם לא הייתה להם שום אפשרות?
שאלה 8
מה דינם של שבעת העממים שרוצים לבוא ולהשלים עם ישראל? האם יכולים להשלים?
זה דיון מעניין בין הראשונים. במוקד השאלה היא סיפור הגבעונים, איך כל צד יפרש. וזה תלוי בפירוש הפסוקים בפרשת שופטים. הראב"ד מצד אחד ורוב הראשונים מהצד השני. האם הגבעונים טעו בכך שעושים את כל ההצגה, הרי לכאורה עולה מכאן שמי שבא משבעת העממים לא יכול להשלים. האם הדבר הזה נכון? לכאורה מהפסוקים נראה שאי אפשר, אך אולי הם טועים, ואז ישראל היו צריכים להעמיד אותם על טעותם, ואומרים שאפשר לעשות שלום. אבל לכאורה לא כך. הם אומרים רימיתם אותנו, אתם יושבים בתוכנו. אז אתם לא יכולים לעשות שלום. איך הסיפור מתיישב, נצטרך לראות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן