תשעה באב – חיבור מול חורבן

ערך: יעקב קופל.

קמצא ובר קמצא

הגמרא בגיטין (נה: – נו.) מביאה באריכות את הסיפור על קמצא ובר קמצא:

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי כ"ח, י"ד)? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים… דההוא גברא דרחמיה (= אוהבו) קמצא ובעל דבביה (= ושונאו) בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה (לשמשו) זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא.
אתא אשכחיה דהוה יתיב (מצאו יושב בסעודה) אמר ליה: מכדי 'ההוא גברא' (אתה) בעל דבבא ד'ההוא גברא' הוא (מכיוון ואתה שונא שלי) מאי בעית הכא? קום פוק! (קום צא) אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא (מאחר והגעתי, תן לי להשאר ואתן לך דמי מה שוכל ואשתה).
אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך (אתן לך דמי חצי בסעודה) אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך (דמי כל הסעודה). אמר ליה: לא.
נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה (לקחו בידו והוציאו). אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו, איזיל 'איכול בהו קורצא בי מלכא' (אלך אלשין למלכות). אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אמר ליה: מי יימר? (מי יוכיח שכך הוא) אמר ליה: שדר (שלח) להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא.
בהדי דקאתי שדא ביה מומא (בדרך הטיל בה מום) בניב שפתים ואמרי לה בדוקין שבעין (בעפעפיים), דוכתא (מקום( דלדידן הוה מומא ולדידהו (לאומות העולם) לאו מומא הוא.
סבור רבנן לקרוביה (להקריבו) משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג!
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו…

הסיפור על קמצא ובר קמצא רווי בפרטים רבים. כידוע, בדרך הלימוד שלנו את האגדתות עלינו לשים לב על כל פרט שנכתב לנו. על כל פנים כעת נתמקד במספר עניינים:

המשפט הפותח של ר' יוחנן טוען שבגלל קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, אולם בסוף הסיפור מופיעה מימרא אחרת של ר' יוחנן שטוענת שדוקא ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את הבית. מאחר ומדובר כאן על שתי סיבות שונות לכאורה, יש למצוא את הקשר ביניהם.

הדיון בין בעל הבית לבר קמצא היה דיון סוער, שכן אם הדיון נעשה בלחישה כיצד בר קמצא רצה שימחו בו חכמים, הרי הם לא יכלו לשים לב שהם מתווכחים בלחש.
מכיוון והדיון היה סוער, אי הנעימות נגרמה כבר בשלב זה ולא ברור מה הניע את בר קמצא להישאר?

הביקורת הקשה כלפי החכמים מצריכה בירור חשוב, מדוע באמת החכמים לא התערבו בויכוח?

ר' יוחנן מדבר על ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס, אולם אין הדבר מזכיר מעשה ענווה. אם המקרה היה שהקהל היו פונים אל ר' זכריה ומבקשים ממנו לפסוק ואז אמירתו היתה 'איני ראוי' – מובן שמדובר כאן על ענווה. אולם, לא מצוין שפנו אל ר' זכריה ונראה שהוא קם מעצמו ואמר את פסק ההלכה. אם כן, מהי הענווה שמופיעה בסיפור? הרי הוא הביע את דעתו בצורה נחרצת, ואף נראה שקיבלו את דעתו!

הגמרא מציינת שבר קמצא הטיל מום בקרבן שהוא פסול לישראל וכשר לאומות העולם. במקרה והגמרא היתה מסתפקת בתיאור שכזה ניחא, אולם הגמרא מנסה לברר איזה מום בדיוק הוטל בקרבן. לשם מה פרט זה חשוב? מה גם שאין מסורת בדבר ויש מחלוקת איזה מום הוטל בדיוק.

הענווה האמיתית

ברור לעין כל שהדילמה של ר' זכריה לא היתה במישור ההלכתי. לא היה צורך בר' זכריה שיאיר את עיני העם בכך שמום בקרבן פוסל אותו מהקרבה. ההתמודדות היתה קשורה ביחס העם לשלטון. המתח הגדול שהיה נבע מהחשש מיחס השלטון, ור' זכריה החליט להתעלם משיקול מרכזי זה וטען שאין הוא מסוגל לפסוק בסוגיא מהיבט כלל ישראלי כי לכך הוא לא ראוי, והוא מסוגל לפסוק רק בשאלה המקומית המצומצמת, האם מום שכזה פוסל בקרבן.
כנגד אי לקיחת האחריות של ר' זכריה יצא ר' יוחנן, שכן לא יתכן שר' זכריה בורח בזמן שהוא צריך להנהיג את העם.
הגמרא בסוטה (מט:) מביאה דיון בנושא הענוה:

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא – אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה דאיכא אנא…

במבט ראשון נראה תמוה שר' יוסף מכריז לעין כל שהוא עניו, מה שנראה סותר את היותו עניו באמת.
מובא בשם הגר"א שכוונת רב יוסף להלל את ענוותנותו של אמורא בשם "אנא"¹. אולם נראה שישנו גם הסבר בפשט.
ענווה אינה אי הכרת ערך עצמך. עניינה האמיתי של הענווה היא לדעת שאם לאדם אחר היו את הכלים שלך וההזדמנויות שלך, הוא היה מצליח הרבה יותר ממך. כך ניתן לתפוס כיצד משה רבינו היה העניו מכל האדם, למרות שבודאי הוא היה מודע לעובדה שדוקא אליו ה' מסר את כל התורה.
לכן, ר' זכריה היה מחוייב לסייע לעם בכלים שהיו לו. כמובן שעם זאת היה עליו לדעת שמעמדו מחייב אותו ולאו דווקא האישיות שלו. אולם, ההתחמקות שנעשתה על ידו זוהתה לבסוף על ידי ר' יוחנן כענווה פסולה.

הסעודה

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, אולם בסיפור שלנו ניתן למצוא גם קבוצות של רעים. קבוצת הרעים המובהקת היא בעל הסעודה, קמצא ותלמידי החכמים שכיבדו את בעל הסעודה בהגעתם. הבעייתיות בחבורת הרעים הזו מתבטאת בשם קמצא = קומץ. בקמיצה, מה שבפנים מחובר ומהודק היטב, אולם כלפי מה שבחוץ מופנה האגרוף. מאחר וזו היתה קבוצה אליטיסטית ייחודית היה לבר קמצא מניע להשאר, אולם הם מצידם לא איפשרו לו זאת.
הסלידה של החברה מבר קמצא יתכן והיתה מוצדקת. קשה להאמין שאדם רגיל שהיה נעלב מיד היה רץ לשלטונות בצורה שכזו. ניתן להניח שעוד בילדותו בלטו אצלו התכונות הרעות, יתכן וכבר היו לו הלשנות קודמות. אולם, אין הדבר מחפה על התנהגותם הכוללת והמצב החברתי אליו הגיעו.

הגמרא בחולין (סג:) מספרת על מקור השם "חסידה"

אמר רב יהודה: החסידה זו 'דיה לבנה'. למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה.

התכונה המיוחדת של מעשה חסד עם חברותיה נראה תכונה טובה, אולם העובדה שחסידה היא חיה טמאה מערערת הבנה זו. דוקא מעשה החסד עם חברותיה בלבד הוא המעשה הפסול. מעשה שגורם ליותר שנאת חינם וכיתתיות.

כוחו של הדיבור

הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה מביאה דרשה מעניינת:

דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רב שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא ( = הרי מי למד תורה אם לא הם?)… [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה… אף אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבונו של עולם הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" כלום יש בכם מגיד זאת?

כיצד אומות העולם חשבו שהם יצליחו "לעבוד" על ריבנו של עולם? הנסיון שלהם נראה לא רציני מלכתחילה.
אולם נראה שמאחורי הטענה שלהם מסתתרת השקפת עולם שלמה. לדעתם, אין חשיבות למחשבה שהתרוצצה בראשם בזמן שהם בנו את השווקים שכן למעשה השווקים איפשרו לישראל לעסוק בתורה. רומי שהגיעו בטענה הזו לפני הקב"ה הם צאצאים של עשיו, ששמו רומז על תכונתו, העשיה.
מנגד לאמות העולם עומדים ישראל שבתפיסת עולמם המעשה אינו עומד בפני עצמון אלא הינו הביטוי המעשי של המחשבה. הנקודה שמדגישה חיבור זה הוא הדיבור, שהינו הכלי הישיר לביטוי המחשבה. סימוך לעניין זה ניתן לראות בבריאת האדם הראשון (בראשית ב', ז'):

וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.

בפסוק זה מתוארים במדוייק שלושת החלקים המרכיבים את האדם, העפר הוא החומר (המעשה), הנשמה (המחשבה), נפש חיה – מפרש התרגום "לרוח ממללא" – הדיבור.

הדעה הראשונה לגבי המום שהטיל בר קמצא טוענת שמדובר על ניב השפתיים של העגל. בנקודה הזו ישנה מחלוקת תהומית בין ישראל לאומות העולם, שכן רק לישראל זהו מום. לאומות העולם איבר זה אינו העיקרי אלא העיקר נמדד על פי המעשים בפועל.

עין טובה

נאמר בתורה (דברים י"ז, י"א):

על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

ישנו ייתור בפסוק שבולט לעין. מאחר ונאמר "לא תסור", ברור שהכוונה לא לפנות ימין ושמאל. מה הפירוט הזה מוסיף לנו?
חז"ל דרשו את המילים הללו בספרי (שופטים סוף פסקא י"א):

אפי' מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם.

מדוע בחרו חז"ל בדוגמא של ימין ושמאל, מדוע לא לאמר "שחור שהוא לבן" או שמא "שולחן שהוא כסא"?
רעיון שעובר בתורה שבעל פה מפי הרב קוק זצ"ל מסביר את הנקודה היסודית שבאמירה זו. כאשר ישנם שתי דעות שאחד טוען לבן ואחד טוען שחור, ברור שרק טענה אחת היא הצודקת. אולם כאשר שני אנשים מתווכחים על צדדים של ימין ושמאל, ניתן לענות שהכל תלוי בזווית הראיה (אם נתהפך אזי השמאל והימין יתהפכו גם כן).
כך היא דרכם של חז"ל, להראות לנו את ההסתכלות הנכונה על המציאות. על כן הסנהדרין נקראים "עיני העדה", ולכך יש עוד דוגמאות רבות.
לענייננו, ר' זכריה ראה לפניו את העם מחולק לכיתים כיתים, ובמצב שכזה אמר כיצד הוא יקבע מה על כל העם לעשות? הראיה הזו היתה פסולה, היתה חסרה בנקודה הזו עין טובה. דוקא ראית הציבור כיחידה אחת ונטילת האחריות עליו היתה חסרה באותו הזמן. עין טובה אינה אומרת לא לבקר את המומים שבאדם, אך היא אומרת שבסופו של דבר צריך לראות את הצד החיובי שבאדם, שמאחד אותנו.
בדעה השניה לגבי המום שנתן בר קמצא מתייחסת לנקודה הזו, שכן לדעתה המום היה בעין של העגל.

אז והיום

חז"ל (סוטה פרק ט' משנה ט"ו) דיברו על דורנו, עקבתא דמשיחא, וציינו שבדור זה לא יהיה מנהיג. מאחר וזהו המצב, המשימה החשובה מוטלת על כתפינו. החיבור של העם יכול להעשות בדורנו רק בעבודה הקשה של כולנו, ודוגמא טובה לכך הוא ארגון "פנים אל פנים". יש צורך בעין טובה, ראיית כלל ישראל והאחריות שיש לנו כלפי כל יהודי ויהודי, גם אם הוא לא בדיוק שייך ל"קומץ" שלנו, והדבר יבוא לידי ביטוי בדיבור, בקעשור ובהתחברות ברמה האישית של שיחה פתחה וגלויה, פנים אל פנים. העובדה שהקב"ה ברא את דורנו במרקם חברתי שכזה, מחייבת שיש פתרון למצב. כל אחד יכול להיות עניו ולומר באמת שאינו מתאים למשימה, אך הגענו למצב שבו הענוה הזו לא שייכת ועלינו לעבוד ביחד כדי להגיע לחיבור ולא לחורבן. יהי רצון ויבטלו מעל עם ישראל כל גזירות רעות ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו.

---

¹ מופיע לדוגמא בירושלמי יבמות פרק ג' תחילת הלכה י"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *