שילוב נשים בצה"ל כמודל ל"מלחמת תרבות" 2 כללי י"ג בחשון ה'תשס"ה

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
סיכום דיון שנערך בישיבה. ערך: מנחם ויצמן.



שילוב נשים בצה"ל כמודל ל"מלחמת תרבות" 2


בפעם הקודמת ביררנו, כי צה"ל מקדם בקרבו את הפנמת הערכים הפוסט-מודרניים, וביניהם המעבר מערכים של כלל לערכים של פרט, מאחווה לאינדיבידואליזם וכדומה.
יש לברר, מהו היסוד לכל התופעות האלה? מהי הנקודה הבסיסית שממנה נובעות כל התופעות של הפוסט-מודרניזם?
נראה שיסוד הכל הוא פריצת המסגרות. הן מסגרות התנהגותיות, והן מסגרות של חשיבה - הכל נפרץ ונהרס. על פי החשיבה הפוס מודרנית, "מסורת", כגון מסגרת של התנהגות, דרכי חשיבה וכדומה, היא "נגע" שיש בתוכנו כאלה שעדיין נגועים בו...
כל מסגרת המצמצמת, ולו במעט, את החופש המוחלט של האדם - סופה להינתץ, שכן האדם חופשי לעשות ולחשוב ככל שהוא רוצה, ואין להגבילו בכך. אין להגדיר מה טוב ומה רע, מה חשוב ומה לא חשוב, מה נכון ומה לא נכון. כל אדם קובע לעצמו ומחליט לעצמו, ואין כל הגדרה המחייבת את כלל האנשים. זהו יסודו של העולם הפוסט-מודרני, המעלה על נס את שאיפת החופש המוחלט.
על אף השלילה, הקליפות והסיגים הרבים, יש בדבר זה נקודה פנימית חיובית. אף אנו שואפים לחופש. אין אנו רוצים לקיים מצוות היום רק מפני שעשינו כך אתמול, אלא מפני שאנו מבינים ומרגישים כי זהו הביטוי הפנימי ביותר והחופשי ביותר שלנו. איננו חפצים בקיום המצוות מצד המסגרת שבכך, אלא מצד שאנו בוחרים בכך מתוך חופש מוחלט.
זוהי נקודת האמת שיש בכך, והיא הנותנת קיום וכח משיכה לרעיונות אלה, המופיעים בצורה קשה ושוברת - שאיתה יש להתמודד.
כיצד? מהי הדרך להתמודד עם כיוון החשיבה הפוסט-מודרני?
נראה, שאין טעם במאבק חזיתי - כנגד הטענה שאין כלל ערכים של טוב ורע, נכריז אנו כי יש טוב ורע מוחלטים. אין זו הדרך, ובמיוחד מתוך שראינו שיש בגישה זו נקודת אמת, שאותה עלינו לחזק, ולא להילחם נגדה.
על כן הדרך היא לקלוט אל קרבנו את נקודת האמת העומדת בבסיס הדברים, וממילא לא יהיה ערך לקיום הגישה הזו, והיא תיבטל מאליה.

לביאור העניין, נקדים דוגמא מעניין אחר. הרב בדבריו על יראת שמים כותב1, שבשלב הראשון היראה גורמת לכיפוף ולהגבלה, מונעת שמחת חיים וחופש. זהו הצד הראשוני בו נתקל האדם בהיפגשו עם יראת שמים, הגורמת לאדם לחשוב על דרכיו ולגדור את מעשיו. אולם, חלילה לאדם מלעצור בשלב זה, ולהסתפק בדרגה הנמוכה של יראת שמים. עליו להתרומם למדרגה שבה היראה מביאה את האדם לרוממות, לשמחה ולחופש. יראת שמים מחברת את האדם אל העולם האינסופי, ומתוך כך נותנת לאדם חופש ומרחב שאיננו יכול להגיע אליהם מבלעדי היראה. העובדה שאנשים רבים עוצרים בשלב הראשון, ומבינים כי עניינה של היראה הוא הצמצום וההגבלה, גורמת לכך שיראת שמים נתפסת בעיני אנשים כדבר מפחיד, ועל כן הם מתרחקים מיראת שמים ומתנגדים לה.
כאשר מצליח האדם להתגבר על הרושם הראשוני של היראה, הוא מגלה שהאמת הפוכה ממה שחשב בתחילה. העולם שללא יראת שמים הוא עולם שאין בו חופש, עולם בו האדם משועבד לתאוותיו, לטרדותיו ולעולם החומר.
השמחה האמיתית נובעת מהיותנו חיים בעולמו של הקב"ה, ודבר זה נותן חופש ואהבת החיים, ולא צמצומם.

כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה, וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.
אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית2.

אדם המבין את ערכם של החיים, את ערכה של נשמתו ותפקידה בעולם, הרי שהוא אוהב את החיים מצד מעלתם, ואהבה זו מעניקה לו תחושת חופש, מרחב ושחרור, ולא צמצום והגבלה.

ומכאן לעניין שפתחנו בו - היחס למושג הכלל.
אף ביחס לעניין זה ישנם שני שלבים. בשלב הראשון נראה הקישור לכלל כעניין מגביל. האדם נדרש להיות כפוף לחברה ולחוקיה ולסדר את חייו על פיהם, ואיננו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
האמת היא הפוכה. מושג הכלל בעומקו ובמשמעותו הרוחנית - כנסת ישראל - הוא המרומם את האדם אל החופש היותר עליון. בתור פרט נתון האדם בעולם קטן ומצומצם, וקישורו לכלל מרומם אותו למדרגת חיים עליונה יותר. כפרט יכול האדם להגיע למדרגה נמוכה ביותר, ורק קישורו לכלל נותן לו יכולת להתרומם ולהתעלות.
כשם שאיברי האדם מקבלים כוחות ועוצמות מתוך קישורם אל הכלל - אל המוח ואל הלב, כך מקבל הפרט תעצומות נפש ורוח מקישורו אל הכלל.
אורייתא, ישראל וקוב"ה חד הוא3, ועל כן הנקשר לכנסת ישראל - נקשר לקב"ה, ושואב מכך כוחות חיים גדולים ועצומים. האדם לבדו הרי הוא איבר מדולדל, חסר חיות וכח, ורק קישורו אל שורש חייו - אל הכלל - נותן לו חיים.
אם מסתכל האדם על הכלל ועל הלאומיות כדבר מגביל, כהצטמצמות בעם אחד בִּמְקום בעולם כולו - הרי שהכלל הוא מושג מפחיד. מדוע לצמצם את הקישור לחברה מסוימת, ולא להיפתח לעולם כולו, ובמיוחד בעידן "הכפר הגלובלי"?!
ואמנם, יש במחשבה זו ניצוץ של אמת. הרי התחלקות האנושות לעמים שונים היא תוצאה של חטא דור הפלגה, וכשיתוקן חטא זה ישוב העולם למצב בו כל האנושות "שפה אחת ודברים אחדים"4. אולם, גם במצב זה ישנן מדרגות שונות, כשם שבעם ישראל יש מדרגות - כהנים ולויים וכדו'. ישראל הם ממלכת הכהנים של העולם כולו.
יש לרומם את ההבנה בעניין הכלל. הקישור אל כלל האומה הוא צורה של קשר עם העולם כולו. האדם לבדו יכול להגיע לקשר נמוך אל העולם, והלאומיות היא צורה עליונה של קישור עם העולם ושל אוניברסליות.
הסתירה בין היחיד לכלל האומה איננה סתירה אמיתית. חיזוק עולמו של היחיד מקושר עם הכלל, וחיזוק מושג הכלל מרומם גם את היחיד.

הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה5.

כיון שבנשמתו קשור האדם אל הכלל, הרי שהעמקה בעולמו של היחיד מגיעה אל מושג הכלל.
בספר התניא מובא6 שישראל הם נשמה אחת בגופים מחולקים. הרי זה כגוף האדם, שנשמתו אחת ואיבריו מחולקים זה מזה. כשם שאין היד דורשת "אינדיבידואליזם" וניתוק מכלל הגוף, כך אין זה שייך לדבר על אינדיבידואליזם של היחיד מישראל המנוגד לקישורו אל הכלל.
מי שמבין את מושג הכלל כאדם אחד, וקישורו אל האומה הוא קישורו אל מרכז החיים שלו, כקישור היד אל הלב, מבין שאין סתירה בין היחיד והחופש ובין הכלל.
תפקודה של היד נקבע על פי פקודות המגיעות מן המוח. האם משום כך נפגם החופש של היד, או שיכולתה לפעול במסגרת הגוף היא החופש והשחרור המלאים של היד?!
פעולתו של היחיד במנותק מן הכלל משולה לפעולתה של היד בזמן השינה, בהיותה מנותקת מן המוח. האם אלה החיים שהאדם רוצה לחיות?

נראה, שזו הדרך להתמודד עם הערכים הפוסט-מודרניים. לא מלחמה נגד, אלא הבנה מרוממת של אותם ערכים.
היחיד עומד במרכז. אף אנו מסכימים לכך, מתוך הבנה שהיחיד איננו לבדו, אלא הוא מקושר אל הלב - אל האומה בכללה, ורק מתוך כך יש ערך ומשמעות לחייו.
השאיפה הגדולה לחופש העומדת בבסיס הפוסט-מודרניזם יש בה נקודת אמת שאנו צריכים לקלוט אותה בצורה נכונה.
האם אין אנו מחזקים את הצד ההפוך יתר על המידה? האם אין המסגרות כשלעצמם מהוות מרכיב מרכזי בחיי התורה והמצוות שלנו?
אנו מקפידים, וטוב שכך, על ההלכה, על שמירת המסגרת ההלכתית. האם אנו עושים כך כי אנו מבינים שזו האמת, או שמא מצד המסגרת כשלעצמה - מצד החשש מפריצת המסגרת ולא מצד המעשים הטובים עצמם.
אדם המקיים את המצוות רק משום שנולד במשפחה כזו, חי ברמה נמוכה. כאשר הוא מגיע אל האמונה מחדש, מתוך בחירה חופשית הנובעת מהעמקה ובירור אמיתיים - זוהי עוצמה גדולה ביותר של חיים ושל קיום מצוות.
העולם הפוסט מודרני טופח על פנינו, וקורא לנו: גדל! תהיה אמיתי! תברר! אל תסתפק באמונה שטחית ורדודה!
הביטוי המעשי של הפוסט מודרניזם הוא בעייתי, מתוך שנושאי הדגל הם אנשים חסרי אמונה ומעוף, והשגתם מצומצמת. אך הם נישאים על רוח התקופה שאותה עלינו לקלוט אל קרבנו בצורה נכונה, ועל ידה להתגדל ולהתעלות.




1 מידות הראי"ה, יראה, ד', ח'.
2 אורות הקודש ח"ב עמ' שפ"ב, עיי"ש בכל הפסקא.
3 עי' בזוה"ק ח"ג ע"ג ע"א.
4 בראשית י"א, א'.
5 אורות הקודש ח"ג עמ' י"ג.
6 פרק ל"ב.




-------------------------------------------------------------------------------------------