|
| מועדים | פורים | הרב יהושע ויצמן | אדר ה'תשס"ד |
כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.
פתיחה
מלימוד הסוגיות העוסקות בעניני מצוות היום בפורים עולות כמה שאלות, דרכן נבין בע"ה יסוד במהותה של שמחת פורים, ובהבדל בין שמחה זו לשמחת יום טוב.
שאלות
א. בשני מקומות במסכת מגילה דנה הגמ' בנושא זמן קריאת המגילה.
האחד בדף ד' ע"א:
ופירש רש"י:אמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהילים כ"ב) "אלוהי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי". סבור מינה, למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא. אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשי: אעבור פרשתא דא ואתנייה. איתמר נמי, אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהילים ל') "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלוהי לעולם אודך".
- זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה. אקרא - במזמור למנצח על אילת השחר הוא, שנאמר על אסתר, כדאמרינן במסכת יומא: למה נמשלה אסתר כאילת כו'. סבור מינה - בני הישיבה, ששמעו שמועה זו בלשון הקודש ולשנותה ביום, היו סבורין דהאי ולשנותה - לשון שונה משנה הוא. למיתני מתניתין דידה - משניות של מסכת מגילה. אעבור פרשתא הדא ואתניה - אסיים פרשה זו ואשנה אותה פעם שניה. ביראה - דמן בירי. יזמרך כבוד - ביום, ולא ידום בלילה, והאי קרא במזמור ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר והמן ואחשורוש, וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס, והכל מקלסין להקדוש ברוך הוא. והשני בדף כ' ע"א:ולשנותה ביום
ופירש רש"י:מתני': אין קורין את המגילה... עד שתנץ החמה.
גמרא: מנלן, דאמר קרא, "והימים האלה נזכרים ונעשים", ביום אין, בלילה לא. לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, כי קתני אדיום.
- עד שתהא הנץ החמה. אדיום - אקרייה שניה, וקאמר שיהא של יום ביום. לימוד הסוגיא מעלה כמה שאלות:כי קתני
1. כיצד הבינו בני הישיבה את דברי ר' יהושע בן לוי שחיוב קריאת מגילה הוא דוקא בלילה ולא ביום, הרי יש משנה מפורשת (בדף כ') שאומרת שיש חיוב קריאת מגילה ביום?
2. תרוץ הגמ' "כי קתני אדיום" אינו מתרץ לגמרי את הקושיא, כיון שמפשט לשון המשנה משמע שקריאת מגילה דווקא ביום ולא בלילה, שכן אם יש חיוב גם בלילה היה צריך לומר "אין קורין את קריאת היום אלא...", ואם כן לכאורה עדיין קשה המשנה לשיטת ר' יהושע בן לוי.
3. ר' יהושע בן לוי הביא מקור לקריאת מגילה ביום ובלילה מפסוק בספר תהילים, ובגמ' בדף כ' הובא מקור אחר לקריאת היום, מן המגילה.
לאור שאלות אלו יש להבין את היחס בין דברי ר' יהושע בן לוי למשנה.
ב. התוס' על הגמ' בדף ד' (ד"ה "חייב") כתבו:
והקשה בספר "שולי האדרת":אומר ר"י, דאף על גב דמברך זמן בלילה חוזר ומברך אותו ביום, דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא, וקרא נמי משמע כן, דכתיב: "ולילה ולא דומיה לי". כלומר, אף על גב שקורא ביום חייב לקרות בלילה, והעיקר הוי ביממא, כיון שהזכירו הכתוב תחילה, וגם עיקר הסעודה ביממא הוא כדאמר לקמן דאם אכלה בלילה לא יצא ידי חובה, והכי נמי משמע מדכתיב "נזכרים ונעשים", ואיתקש זכירה לעשיה מה עיקר עשיה ביממא אף זכירה כן.
כלומר, כיצד מביא התוס' ראיה מדין סעודת פורים, שחיובה רק ביום, לקריאת המגילה שחיובה בלילה וביום?והדברים צריכים ביאור, דמה ראיה מסעודה? דהתם ילפינן מ"ימי משתה ושמחה", שאם אכלה בלילה - לא יצא ידי חובתו, אבל מגילה כיוון שחייב לקרות בלילה - אם כן הוי עיקר חיוב כמו ביום, וכיוון שאמר זמן בלילה - שוב אין צריך לומר ביום, דהוי כסוכה, שאומר בלילה על הגעת זמן ושוב אינו חוזר ואומר.
ג. הריטב"א (ז' ע"א) כתב:
ודבריו קשים להבנה, שכן מה הראיה מעשירים, שנותנים להם מדין "משלוח מנות", לעניים, שנותנים להם דין "מתנות לאביונים"?וקתני עלה בתוספתא: ומגבת העיר - לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. פירשו בירושלמי, שכל הפושט ידו ליטול - יתנו לו. לומר שנותנין לכל אדם, ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו, שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות.
ד. בירושלמי (פ"א ה"ד) דנו מדוע לא עושים סעודת פורים בשבת:
יש מהאחרונים1 שפרשו, שכוונת הירושלמי היא שאין עושים סעודת פורים בשבת משום שאין מערבין שמחה בשמחה, וקשה הסבר זה בפשט המילים בירושלמי, שכן משמע שלומדים מן המילה "לעשות" ששמחה זו מיוחדת בכך שנעשית על ידי בית דין, ועוד, לפי טעם זה לא משנה במה השמחה תלויה אלא האם יש כבר שמחה ביום זה או לא, ואם כן אין קשר לדין "אין מערבין שמחה בשמחה".ר' זעירה בעא קומי ר' אבהו: ויעשו אותן בשבת. אמר ליה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", את ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים.
ה. כתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הי"ז):
הרמב"ם חידש בהלכה זו, שמוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בשאר מצוות השמחה, וקשה, מה מקור הרמב"ם לדין זה. ה"כסף משנה" כתב: "דברי רבינו ראויים אליו", וכוונתו, שאין לכך מקור, אלא שזהו חידוש של הרמב"ם, אלא שעדיין קשה, כפי שהקשה בספר "הר המלך" (ח"ב עמ' קצ"ז, מאמרו של הרב נתן צבי פרידמן), שאם כן הרי דרכו של הרמב"ם לכתוב בדינים ללא מקור "יראה לי".מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
שמחת היום בפורים וביום טוב
בענין שמחת פורים, נאמר במגילה (ט', כ'-כ"ב):
ובתורה, בענין שמחת יום טוב, נאמר (דברים ט"ז, י"ד):ויכתב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. מן הפסוקים עולה הבדל בין שמחת פורים לשמחת יום טוב. ביום טוב המצוה על האדם להיות שמח, ובפורים המצוה על הימים, לעשותם ימי שמחה. ביאור הדברים הוא, שביום טוב היום מצד עצמו הוא יום שמחה, ומצוה על האדם לשאוב משמחת היום ולשמוח. בפורים, לעומת זאת, אין שמחה ביום מצד עצמו, אלא מצוה על האדם ליצור את השמחה, בעשותו את מצוות היום.ושמחת בחגך
הגדרה זאת מדוקדקת היטב בדברי הרמב"ם. בהל' יום טוב (פ"ו הי"ז) כתב:
ובהל' מגילה (פ"ב הי"ד) כתב:שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר: "ושמחת בחגך".
הרי שבמפורש כתב הרמב"ם שביום טוב חייב האדם להיות בהן שמח, ולעומת זאת בפורים המצוה היא שהיום יהיה יום שמחה. נמצא שבפורים אין שמחה ביום מצד עצמו אלא מצוה עלינו ליצור את השמחה, "לעשות אותם ימי משתה ושמחה". מצוה זו מקיימים אנו על ידי מצוות היום, שעל ידיהן אנו עושים את שמחת היום. את שמחת היום בפורים, יוצר עם ישראל בכל שנה ושנה מחדש על ידי קיום מצוות היום.מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות ויום ט"ו לבני כרכים להיותן יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים.
נראה שיש להוסיף ביאור במהות עשיית השמחה בפורים, על פי דברי התנחומא (פרשת נח, ג'):
ובגמ' (שבת פ"ח ע"א) מובא, שבפורים קיבלו את התורה מרצון:ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, שנאמר: "ויתיצבו בתחתית ההר", ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כולם ואמרו "נעשה ונשמע", מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה.
בפורים תיקן עם ישראל את הצורך בכפיה שהיה במעמד הר סיני, וחזר וקיבל את התורה מרצון. מכיון שהכפיה היתה על התורה שבעל פה, הרי שהקבלה המחודשת היתה אף היא על התורה שבעל פה. שמחת יום הפורים, המיוחדת בכך שעם ישראל יוצר אותה בכל שנה ושנה מחדש, מתאימה לענינה המיוחד של התורה שבעל פה, שמתחדשת על ידי המפגש של עם ישראל עם החיים המתחדשים בכל יום תמיד2, כדברי הטור (או"ח סי' קל"ט):"ויתיצבו בתחתית ההר" - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר.
יסוד לדברים יש לראות בדברים המובאים בשם האר"י3:וחיי עולם נטע בתוכינו היא תורה שבעל פה.
בכל שנה מחדש נעשים אותם עניינים שנעשו בפעם הראשונה, כתוצאה ממעשי עם ישראל שזוכר את הימים. קיום מצוות היום, הנעשה לזכר הנס, מחדש בעולם את אותם עניינים עליונים שהיו באותו דור."והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", שעל ידי זכירת היום חוזרים ונעשים כל הענינים כמו בפעם הראשונה.
ישוב השאלות
הבנה זו במהותה של שמחת פורים פותחת פתח ליישוב השאלות ששאלנו בתחילת הדברים.
בארנו, שאת שמחת פורים יוצרים עם ישראל על ידי עשיית מצוות היום. על פי זה מובן היטב הדין שמובא בירושלמי, שאין לעשות סעודת פורים בשבת, כיון שבפורים צריך ליצור את השמחה על ידי מצוות היום, ובשבת השמחה כבר קיימת ועומדת בידי שמים ואינה תלויה במעשי האדם. סעודת פורים יכולה להתקיים רק ביום "ששמחתו תלויה בבית דין, יצא זה (שבת) ששמחתו תלויה בידי שמים".
נראה שכאן המקור לדברי הרמב"ם בהל' מגילה, שמצוה להרבות במתנות לאביונים יותר ממשלוח מנות. הרמב"ם למד מהירושלמי ששמחת פורים תלויה במעשיהם של ישראל, וקיום מצוות היום הוא היצור את השמחה4, ואם כן כיון "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים", הרי שבמצות מתנות לאביונים יש להרבות יותר ממשלוח מנות, כיון שהיא שעושה שמחה יותר מכל. דברי הירושלמי הם המקור להלכה זו ברמב"ם.
לאור האמור לעיל מובנים היטב דברי הריטב"א, שהוכיח ממשלוח מנות למתנות לאביונים, שכן כל מצוות היום ענינם אחד - לעשות את שמחת היום, ולכן גם מתנות לאביונים אינן כצדקה רגילה, אלא צדקה לשם שמחה5, ומבוארים הדברים היטב בגירסת השיטה מקובצת בבבא מציעא (ע"ח ע"ב), שהביא את הריטב"א בלשון זו:
וכיון שמתנות לאביונים עניינם לשמח את שחסרה לו השמחה, בשונה מצדקה רגילה שענינה לתת כסף למי שחסר לו כסף, לכן כאשר אדם פושט ידו ליטול, אין מדקדקין בדבר, ואף אם לא חסר לו כסף, חסרה לו השמחה, ולענין מתנות לאביונים הוא אביון, ועל ידי שנותנים לו מתנות ממלאים לו את החסר.שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות.
שני פנים במקרא מגילה
נראה, שיש שני פנים במקרא מגילה. האחד הוא מיוחד למקרא מגילה - הודאה ופרסומי ניסא, והשני הוא עשיית השמחה יחד עם כל מצוות היום, "לעשות אותם ימי משתה ושמחה".
ר' יהושע בן לוי ועולא6 דנים במקרא מגילה מצד ההודאה ופרסום הנס, וחידושם הוא שצריך לפרסם ולהודות ביום ובלילה, בעת שמחה ובעת צרה, כעין "מזכירין יציאת מצרים בלילות", וזו סיבת קריאת המגילה בלילה, ועל זה מברכים בלילה ברכת הזמן.
המשנה, לעומת זאת, דנה במקרא מגילה מצד "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", "והימים האלה נזכרים ונעשים", שקריאת המגילה שביום עם שאר מצוות היום - עושים את היום ליום שמחה, וזה גדר מיוחד לימי הפורים, שהימים אינם ימי שמחה מצד עצמם, אלא אנו עושים את השמחה.
נמצא, שענינה של קריאת המגילה בלילה הוא פרסומי ניסא בלבד, ובקריאת המגילה ביום מצטרפים שני הפנים, פרסומי ניסא ועשיית השמחה.
המשנה, שדנה בקריאת המגילה מצד עשיית השמחה, לא מתייחסת לקריאת הלילה כלל, כיון שעשיית השמחה אינה שייכת בקריאת הלילה. מובן, אם כן, מדוע המקור לקריאת המגילה שונה בדברי ר' יהושע בן לוי ובמשנה, שכן ר' יהושע בן לוי הביא מקור לכך שמודים לה' ומפרסמים את הנס ביום ובלילה, ואילו המשנה עוסקת בעשיית השמחה, שאינה שייכת אלא ביום. ומה שהבינו בני הישיבה שחיוב קריאת המגילה הוא דווקא בלילה, אין הכוונה שהבינו שאין מקרא מגילה ביום, אלא כוונתם היתה שאין בקריאת היום דין של פרסומי ניסא אלא רק בלילה, וביום מקיימים מצוות פרסום הנס בלימוד המשנה.
מעתה מובנים דברי התוס', שהביאו ראיה מכך שעיקר העשיה והסעודה הוא ביום, לכך שאף מקרא מגילה עיקרה ביום, שכן התוס' דנים בדין שמתחדש בקריאת היום, ולכן דין קריאת המגילה והסעודה שוה, ששניהם באים לעשות את היום ליום שמחה, ולכן ניתן ללמוד מזה על זה.
1 ה"פרי חדש" (או"ח סי' תרפ"ח סעיף ו') כתב: "דמשמע לי דההיא דירושלמי איתא כמאן דאמר בפרק קמא דמועד קטן דאין מערבין שמחה בשמחה". ועיין בתוס' מו"ק ח' ע"ב ד"ה "מפני" שכתב שקיימא לן שמותר לערב שמחה בשמחה: "ונראה לי דקיימא לן כרב אשי דדריש בחגיגה בפרק קמא (ח' ע"ב) בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה, ועוד יש לומר דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נישואין לבד". ועיין בשו"ת "ציץ אליעזר" חי"ב תש' נ"א שדן בביאור הירושלמי.
2 ועי' אורות התורה א', א'.
3 הביאו הרבי מליובביץ' ב"לקט חידושי תורה על הרמב"ם", עמ' 25, בשם החיד"א בספרו "לב דוד" פרק כ"ט, וע"ש שלא הביאו החיד"א בלשון זו.
4 נראה שהרמב"ם למד מהירושלמי שצריך "לעשות אותם", היינו שאין השמחה באה מצד היום בעצמו אלא צריך "לעשות אותם", ועל פי זה פסק את ההלכה בעניין מתנות לאביונים, אבל לענין שמחה בשבת משמע מדבריו בהל' יום טוב שפסק שבשבת אין מצוה לשמוח, ולכן לדעתו אפשר לעשות סעודה ושאר מצוות בשבת פרט למקרא מגילה משום גזירה, ולכן לא הביא את הירושלמי להלכה, אף שלמד ממנו את היסוד לדין. ומה שפסק (פ"ב הי"ד): "בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו", היינו שאם חילקו מתנות לאביונים ביום הכניסה יצאו רק בדיעבד, מפני שגם מתנות לאביונים ענינם לכתחילה לעשות את שמחת היום, וע"ש ב"מגיד משנה" ובשו"ת מהרלב"ח סי' ל"ב.
5 ונראה שמקורו ברמב"ן על בבא מציעא (ע"ח ע"ב): "ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהיו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, דימי משתה ושמחה כתיב, ומשלוח מנות נמי כתיב".
6 עיין ברש"י שדקדק בהבדל בין ר' יהושע בן לוי לעולא, על פי ענינו של הפרק בתהילים ממנו הביאו האמוראים מקור. בדברי ר' יהושע בן לוי שהביא את מקורו מפרק כ"ב בתהילים שעוסק בזעקה לה' בעת צרה, כתב רש"י: "זכר לנס, שהיו זועקין בימי צרתן יום ולילה". והיינו שבכל שנה ושנה, בזמן הנס, צריך לזכור שהיו זועקין ביום ובלילה, והזעקה היא חלק מהנס, שכן היא שהביאה לנס, ובזמן שמחה יש לזכור את הצרות ואף את הזעקה עליהן. ובדברי עולא שהביא מקור מפרק ל' בתהילים שעוסק בשבח והודיה לה', כתב: "וקריאת מגילה שבח הוא, שמפרסמין את הנס והכל מקלסין להקב"ה", ולפי זה זכירת הסיום של סיפור המגילה הוא עיקר, ומקרא מגילה אינו זכר לזעקה אלא שבח על ההצלה. ועוד יש לומר בדברי עולא, שהביא את הפסוק "לעולם אודך", ובמדרש ויקרא רבה פרשה כ"ח ובפסיקתא בפרשת העומר דרשו מכאן שמרדכי היה עסוק בקריאת שמע כאשר בא אליו המן להרכיבו על הסוס, ולא הפסיק בקריאה. וביאור הדברים הוא, שאצל מרדכי לא חל שינוי ביחוד ה' בין זמן הצרה הגדולה לבין תחילת גאולתו, ולא הפסיק בקריאת שמע לאומרה בכוונה אחרת, אלא הכל מהלך אחד הוא, היום והלילה, הטובה והצרה.
-------------------------------------------------------------------------------------------