צו האחריות
נכתב על פי סיכום שיעור של אליחי גלידאי.
עם ישראל ניצב לפני ה' לצורך כריתת ברית. בפסוקים מתואר שלמעמד זה הגיעו "כל איש ישראל". אולם, בתוך תיאור זה מופיע ביטוי תמוה (כ"ט, ט'-י'):
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך.
מה פירוש הביטוי "ראשיכם שבטיכם", לכאורה צריך להיות 'ראשי שבטיכם'?
אבן עזרא:
ראשיכם – כמו "האהלה שרה אמו" "והנבואה עודד הנביא", וכן הוא ראשיכם שהם ראשי שבטיכם כמו ונירם. והטעם כי הנשיאים סמוכים ואחריהם הזקנים ואחריהם השוטרים ואחריהם כל איש ישראל הזכרים ואחריהם הטף בזכרים ואחריהם הנשים ואחריהם הגרים.
האבן עזרא מפרש שהביטוי העיקרי הוא ראשיכם, ולאחר מכן הפסוק ממשיך ומפרט שהכוונה לראשי השבט, במקומות אחרים הוא קורא לכך "מושך עצמו ואחר עמו". על כל פנים, התיאור המופיע בפסוק הוא של סדר העמידה של העם אחד מאחורי השני.
הרמב"ן מביא את דעת האבן עזרא, ומסביר זאת בצורה אחרת של כלל ופרט:
וטעם ראשיכם שבטיכם – … ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט, והכלל "ראשיכם וכל שבטיכם", וחזר ופרט "זקניכם ושטריכם" שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש… כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש… וחזר ואמר "כל איש ישראל" שהם שבטיכם.
לדעת הרמב"ן, "ראשיכם" זהו תיאור כולל של ההנהגה, דהיינו הזקנים והשופטים, ואילו "שבטיכם" מכוון ל"כל איש ישראל".
רש"י מציג גישה שונה:
ראשיכם שבטיכם – ראשיכם לשבטיכם.
זקניכם ושטריכם – החשוב חשוב קודם ואח"כ כל איש ישראל.
רש"י יוצא מנקודת הנחה שיש פה הדרגה, ולכן אם "ראשיכם" אלו המכובדים, אזי "שבטיכם" לא יכל לבוא אחריו מפני שהם מדרגה פחותה מהמשך הפסוק, "זקניכם". בעקבות זאת, רש"י מפרש זאת כביטוי אחד, "ראשיכם לשבטיכם". אך כעת יש לברר מדוע נכתב ביטוי מסובך שכזה?
רש"י מביא שלושה פירושים על "אתם ניצבים" ואנו נתמקד בפירוש השלישי (פסוק י"ב):
היום – … ד"א "אתם נצבים", לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, וכן עשה יהושע. וכן שמואל "התיצבו ואשפטה אתכם", כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול.
לפני החלפת ההנהגה, שבו עם ישראל "יוצאין מפרנס לפרנס", יש צורך בכינוס הזה. רש"י משתמש בביטוי שצריך ביאור והוא "עשה אותם מצבה", מה כוונתו בכך?
כאשר רש"י מזכיר את ההתייצבות אצל משה ושמואל הוא מביא פסוק. מדוע אצל יהושע הוא לא מביא? הרי יש פסוק שמתאים לכך כאשר יהושע מכנס את העם לפני מותו (יהושע כ"ד, א'):
ויאסף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה ויקרא לזקני ישראל ולראשיו ולשפטיו ולשטריו ויתיצבו לפני האלקים.
המקור של רש"י הוא בתנחומא (א', א'):
… ד"א מפני מה עשאן משה מצבה מפני שמשתמשין מדעת לדעת מדעת משה לדעת יהושע מדעת יהושע לדעת הזקנים ואף יהושע עשאן מצבה שנאמר (יהושע כ"ד, א') "ויאסוף יהושע את כל זקני ישראל שכמה". ואף שמואל שמשתמשין מדעתו לדעת מלכים עשאן מצבה שנאמר (שמואל א' י"ב) "ועתה התיצבו ואשפטה אתכם"…
במדרש המקורי מופיע הפסוק של יהושע, ומכיוון שרש"י בודאי ראה מקור זה גדלה התמיהה עליו, מדוע השמיט פסוק זה?
ישנו הבדל נוסף בין רש"י למדרש תנחומא, הדורש ביאור. רש"י משתמש בביטוי "יוצאין מפרנס לפרנס", ובמדרש תנחומא הביטוי מופיע בשינוי קל – "מדעת לדעת". כמו כן, רש"י שינה את הביטוי "לדעת מלכים" המופיע במדרש תנחומא וכתב "לידו של שאול".
מצבה ומזבח
בפרשת שופטים (דברים ט"ז, כ"ב) נאמר: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך". על כן, לא ברור כיצד רש"י מייחס למשה בניית מצבה?
הפסוק הזה מעלה קושי בפני עצמו, הרי האבות עשו מצבה לפני ה', וכיצד אפשר לומר שזהו מעשה שנוא?
רש"י על אותו הפסוק מתרץ את הבעיה:
אשר שנא – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא, כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים.
תשובה זו קשה מכמה צדדים. מן הסתם, גם בימי האבות עובדי הכוכבים עשו את עבודתם במצבות, ומה השתנה מאז? כמו כן, גם מזבחות שימשו לעבודה זרה על ידי עובדי הכוכבים, ומדוע הם לא נאסרו?
עם ישראל מקים מצבות גם בהר סיני, תקופה מאוחרת יחסית לימי האבות, ואין שם שום ביקורת. כמו כן, לא מתקבל על הדעת שבדיוק באותו רגע של מעמד הר סיני עשאום האומות חוק לעבודתם.
רש"י (ט"ז, כ"ב) מסביר שמצבה זו אבן אחת לעומת "מזבח אבנים". מצבה זו אבן יחידה שמציבים אותה לבד ומזבח בתורה בדרך כלל מורכב משנים עשר אבנים.
יעקב אבינו שגם הוא הקים מצבה, יוצא מבאר שבע לכיוון חרן. יציאה זו זוכה להיות מוזכרת בפסוק (בראשית כ"ח, י') – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", למה נכתבה יציאתו?
רש"י:
ויצא – … ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א', ז') "ותצא מן המקום" האמור בנעמי ורות.
פירושו של רש"י קשה מאד, איך פנה הודה של באר שבע, והרי יצחק אבינו נשאר שם?
תקופת האבות מיוחדת בכך שהנהגת הקב"ה היא של יחידים, והסיבה לכך מפני שזהו עולם של יחידים, לכל אחד מהאבות יש את מידתו והוא פועל בה בצורה הכי ברורה שיש. בתורה, האבות הם אנשים בעלי עוצמות אדירות ואנו לא רואים בהם כמעט חטאים.
לעומת זאת, אצל בניו של יעקב, השבטים, אנו כמעט לא מוצאים מעשים טובים. כל מה שמסופר זה תקלות וחטאים.
המשמעות של הדבר היא שהתופעה של צדיק מיוחד שכזה, מיוחדת בכך שהקב"ה מנהיג אותו בצורה פרטית. הקב"ה לא מתגלה לאחד מהאבות כאשר אביו עדיין קיים. רק כאשר אברהם נפטר, ה' הנהיג את יצחק. מקרה יוצא דופן ארע אצל יעקב, מפני שעיני יצחק כהו ולכן הוא היה חשוב כמת, בעקבות זאת השכינה עברה ליעקב. הביטויים הוד, זיו והדר אלו ביטויים של שכינה. כעת נבין מדוע השכינה פנתה מבאר שבע, על אף שיצחק עדיין שהה בתוכה. בצורה דומה, ניתן לראות שהשכינה הייתה אצל יוסף לאחר שהיא נסתלקה מיעקב אבינו כשהצטער על בנו.
אם כן, ההנהגה בתקופת האבות היא של יחידים ואת זאת מבטאת המצבה – לכל אחד ואחד יש את ההנהגה המיוחדת שלו. לאחר מכן, כשעוברים לציבור- צדיקים, בינוניים ורשעים, ההנהגה משתנית. את המעבר להנהגת ציבור ניתן לראות אצל השבטים, שכקבוצה מתחילים להתעורר אצלם גם הצדדים הפחות טובים.
לכל שבט יש גוון מיוחד לעבודת ה' וכולם ביחד בונים מזבח. אם יש מצבה, זה בידוד של שבט וכך העם ככללו לא יגיע ליעדו. ישנם תפקידים שונים בעם ישראל ועל כן צריך מזבח משותף.
אצל אומות העולם זה לא שייך, "קשר רשעים אינו מן המניין"- הם מפורדים, לכן לכל אחד יש מצבה.
בתיאור של מעמד הר סיני בספר שמות (כ"ד, ד'), מתואר:
ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל.
מאחר ומצבה זו אבן אחת, הביטוי "שתים עשר מצבה" סותר את עצמו, או שתים עשר או מצבה. משה התכונן למעמד המיוחד של מתן תורה לכל עם ישראל. אכן, שנים עשר האבנים אינם מצבה, אלא הם מזבח. זוהי הנקודה בה משה מדגיש שעברנו מהנהגה של יחידים עם מצבה, להנהגת הרבים, עם ישראל עם המזבח. זה המעשה המבטא את המעבר, מכאן ואילך נעלמות המצבות שהקב"ה שונא אותם.
הכיוון שכל עם ישראל עובר להנהגה כללית נשמע הגיוני, אך זה לא כל כך פשוט. למה שלא לכל ישראל תהיה מצבה אחת גדולה?
לעם ישראל יש בעבודת ה' כל מיני תפקידים מיוחדים, מה שמתבטא בשנים עשר אבני החושן. עם זאת, אכן יש מצבים בהם עם ישראל צריך להופיע כעם אחד מאוחד – "ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד.
תפקידו של המלך, הוא להפוך את העם לעם אחד, כפי שניתן לראות בחוש שבמלחמות עם ישראל מתפקד כולו כצבא אחד. המלך הוא הלב של ישראל כבדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (ג', ו'):
… שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.
חז"ל ראו בביטוי של "ניצבים" משהו מיוחד שכן היה אפשר להשתמש בביטוי "עומדים". היסוד של העניין הוא שהפועל "ניצב" מבטא (בראשית כ"ח, י"ג) "והנה ה' נצב עלי", יש אבן עליה ניצב הקב"ה. אמנם, עבודת ה' נעשית במזבח אך ההתגלות של ה' היא על גבי המצבה, כמו אבן השתייה בבית המקדש.
בסיפור הולדת משה ושימתו ביאור, נאמר "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" – חז"ל דורשים את הפסוק על גילוי שכינה, ופירושם מתחיל מכך שכתוב "ותתצב" ולא "ותעמוד". כמו כן, בקריעת ים סוף נאמר "התייצבו וראו את ישועת ה'" זה גילוי שכינה ולכן מיד ישראל אמרו "זה א-לי ואנוהו".
בפרשתנו, עם ישראל ניצב לפני ה', בצורה סבילה לחלוטין. כל אחד מבטל את עצמו, כאשר המטרה היא ללכת כאיש אחד אחרי ההנהגה.
רבנים ותלמידים
ישנה המימרה הידועה המופיעה בתענית ז. בשם רבי חנינא (במכות י. מופיעה מימרה כמעט זהה בשם רבי1):
הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן.
כיצד לומד הרב מתלמידיו?
הפירוש הרווח הוא שגם במהלך שיעור עולות הרבה דעות על ידי התלמידים ומכך הרב לומד ומחכים. אך האם ניתן להשוות זאת ליותר מהלימוד שקיבל מרבותיו?
נראה, שההבנה צריכה להיות בכיוון שונה. כאשר אדם מקבל מינוי להיות רב, עם המינוי הזה מגיעה האחריות ומטלת את עצמה על כתפיו. כעת הוא הרב, והוא זה שצריך לספק תשובות לאחרים ולא ההפך. נוצר מצב שבו התלמיד גורם לרבו לחוש את האחריות, והיא אשר מגדלת אותו ודוחפת אותו ללמוד ולהשכיל יותר מאשר למד אצל רבותיו. שם למד בצורה פסיבית, כאשר ידע שתמיד יש על מי לסמוך אם נשארנו בקושיא…
נחזור לפרשתנו. כאשר יש מנהיג לעם ישראל, כולם צריכים להתאגד סביב המנהיג. אך כשמשה מסתלק, יש צורך שעם ישראל ירגיש שכעת יש יותר אחריות על כתפיו, מאחר שהמנהיג הגדול מסתלק, לכן התורה מדגישה – "מחוטב עציך עד שואב מימיך".
כעת נבין מדוע רש"י משנה מלשון המדרש. במדרש ההעברה היתה "מדעת לדעת", כאשר דיברנו גם על יהושע, אצלו המנהיגות לא עברה לפרנס אחר ולכן לא שייך לפרט את הפסוק לגבי העברת המנהיגות מיהושע, שסיפורו שונה. לעומת זאת, אצלנו המנהיגות אכן עוברת לפרנס אחר, והוא יהושע, וכן אנו מוצאים ששמואל העביר את הנהגתו למנהיג ספציפי והוא שאול.
במקרה המדובר אצלנו, העם כולו צריך להתיישר לפי מראה המנהיג, משה הוא כחמה ויהושע כלבנה. כאשר עוברים להנהגה כמו הלבנה, יש תפקיד מאוד חשוב לאיך שהדור עצמו נראה (ללבנה אין אור עצמי משלה).
התורה כותבת "ראשיכם שבטיכם", והיא מרמזת לעניין שהדור יראה כפי שהפרנס יראה והפרנס יראה כפי שהדור יראה, שבטיכם נראים כמו ראשיכם.
לקיחת האחריות במעבר זה היא הנקודה המשמעותית כאן.
להוסיף אומץ
במשנה בסוף סוטה (ט', ט"ו) נאמר "פני הדור כפני הכלב". מדובר שם על דור שאין בו הנהגה, וזה מתאים מאד לדורנו. מנהיגי הדור הם ככלב המוליך את בעליו. במבט ראשון נראה שהכלב הוא המוביל את האדון, אך כשמגיעים לצומת דרכים הכלב מסתובב אחורה לראות להיכן יפנו הבעלים. כאשר יש מנהיג שלא עושה את תפקידו במלואו, הדבר צריך להעמידנו על לקיחת אחריות. לקיחת אחריות של העם כולו, "כל איש ישראל". אך כמובן שצריך גם את הפן השני, בו כל אחד מתייחד בפן שלו "מחוטב עציך עד שואב מימך".
אצל השבטים רואים הרבה חטאים, אך מצווה אחת בולטת אצלם והיא – מצוות התשובה. ראובן ויהודה היו עסוקים רבות בימים בשקם ובתעניתם, כאשר אמרותיהם ידועות לנו "צדקה ממני", "אבל אשמים אנחנו". וזו הנקודה המיוחדת שמביאה אותנו לדרך הנכונה.
כל אחד מאתנו צריך לקבל אחריות ולתרום מהנקודה שלו לנתינת הכיוון לעם, על דבר זה צריך לזרז כדברי רש"י. גם אם טעינו, יש את מצוות התשובה שעל ידה אנו יכולים לתקן את דרכנו. וכבר דובר רבות על כך שבדורנו האחריות המיוחדת על התורה, על כלל עם ישראל ועל ארץ ישראל צריכה לבוא כפי שחז"ל אומרים על ידי "איתערותא דלתתא".
1 הבאנו את הגירסא בתענית ז. והגירסא במכות י. מוסיפה שני מילים "הרבה תורה למדתי", "ומחברי יותר מהם".