מוסר איפה מצאת יין טוב כזה - על צפיה בטלויזיה הרב יהושע ויצמןי' בתמוז ה'תשס"ט

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
מעובד ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה. ערך: מנחם ויצמן.


איפה מצאת יין טוב כזה?


הפעם נעסוק בנושא הצפיה בטלויזיה וכדומה על ידי עיון במדרש שהזכרנו כמה פעמים (תנחומא שמיני, י"א):

...אמר הקב"ה: הזהרו על היין... ולכך הזהרו מן היין, כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם לזנות ולשפיכות דמים ולגניבה ולכל עבירות שבעולם. והלא משמח לב האדם ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר (תהלים ק"ד): "ויין ישמח לבב אנוש", ואומר (תהלים י"ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועוד כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן, כמו שנאמר (דברים ל'): "כי היא חייך ואורך ימיך", והשכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן, כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד, והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא. ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה באבנים ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי: חזו שיכרא (=כמו אתו תלמיד שהיה חסיד, והיה לו אבא, והיה שותה יין הרבה. ובכל זמן שהיה נופל בשוק, היו באים נערים ומכים אותו באבנים ובצרורות, וצועקים וקוראים אחריו: ראו שיכור). וכשראה בנו החסיד הוא מכלים ושואל את נפשו למות, ובכל יום אומר לו: אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך. והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום, עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין. וכן עשה החסיד, שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומישנו במטתו, ואחר הולך לו. פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו. כשראה זה החסיד אמר בלבו: אלך לאבא ואביאנו לכאן, ואראה לו זה השכור, והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן? הלך אצל השכור ושאל לו באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו. אמר לו בנו החסיד: אבא, בשביל זה קראתיך, אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין. אמר לו: בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה. כששמע החסיד הלך לו במפח נפש. אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא, והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר: "כי היא חייך ואורך ימיך", בעולם הזה ובעולם הבא שכולו ארוך.

סיפור זה של חכמים, הוא דוגמא מאלפת למה שכתב הרמח"ל:

שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו.

כל אדם רואה את העולם לפי עולם המושגים שלו. עולם המושגים של השיכור סובב סביב היין, וזה כל עולמו. אי אפשר לדבר איתו על דברים אחרים ולנסות להראות לו את העולם במבט אחר. הדבר הגרוע ביותר - שיכור שנערים מכניסים בוץ לתוך פיו - נראה לו כגן עדן. החסיד חשב שיוכל להראות לאביו כיצד הוא עצמו נראה, והוא לא יוכל להתוכח עם המראה שיתגלה לעיניו. אך התברר לו שאין זה כך. גם את המראה הזה מכניס השיכור לתוך עולם המושגים שלו, ומה שהוא רואה כאן זה יין טוב ומשובח...
הסיפור הזה מלמד הרבה מאוד גם לעולם שלנו. מי שנמצא בתוך התרבות שאנו מוקפים בה, בתוך עולם של סרטים, של ספורט וכדומה, לא יכול כמעט לראות את העולם אחרת. הוא שואל: מה רע בזה? אדם צופה במשחק כדורגל, ורואה איך מכים את השופט או את אחד השחקנים בגלל תוצאה לא מוצלחת. מי שחי בתוך העולם הזה רואה בזה דבר טוב, זה סימן שהיה משחק מוצלח במיוחד.
פעם ביקרתי בפורים בכלא תל מונד, יחד עם תלמידים מכפר הרואה. אחד האסירים שם היה אדם שנשפט למאסר עולם משום שרצח שחקן במשחק כדורגל של ליגה ג'. הוא לקח את המשחק בצורה רצינית, וכעס על השחקן שלא שיחק כראוי, והתוצאה היתה שהוא רצח אותו. זה מזעזע לראות לאן זה מוביל. האם עדיין אפשר לשאול: מה רע בזה?
אך המציאות היא, שמי שמצוי בתוך העולם הזה, המוח שלו חושב בצורה כזו. איך ניתן להסביר מה רע בתרבות הזו? במסרים שהיא מעבירה, בערכים שעליהם היא בנויה, באוירה שנוצרת סביבה. מה יכול להיות טוב בעולם כזה? רק אדם שיכור, שכל עולם המושגים שלו מעוות, יכול לומר על כך: מה רע בזה. זה כמו לראות שיכור שוכב באמת המים ובבוץ, ולשאול אותו איפה קנה יין כל כך משובח.
הפרסומות והשיווק יוצרים מציאות שנראה כאילו זה העולם. אם אתה לא צופה באיזו סדרה או לפחות יודע על קיומה - כאילו אינך קיים בעולם. זו מציאות דמיונית, בועה, שמי שחי בה בוחן את כל העולם לפי עולם המושגים המעוות של הבועה.
מי שכבר נמצא בתוך העולם הזה, ואלו הם המושגים שהוא חי בתוכם, צריך להשתחרר מזה.
כאשר אדם יושב בבית המדרש, לומד את דברי התורה, נדבק בקדושה, יכול הוא להשתחרר מהעולם הזה.
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". התורה מעניקה לעולם את היכולת להביט בצורה חופשית, לחשוב ולראות מה טוב לעולם ומה לא, מה חשוב באמת ומה לא, מה בונה ומקדם את העולם, ומה הורס אותו.
יש כאלו שמרגישים שהסברות של הגמרא לא נראות להם סברות טובות. וכי הם מצפים שהישר מהטלויזיה יבואו לגמרא והסברות יראו להם טובות? וכי הם מצפים לחוש בעדינות ובדיוק של דברי הגמרא? אוי לנו אם הסברות יהיו טובות בעיני מי שזה עולם המושגים שלו.
התרבות הזו יוצרת קליפות, החוצצות בין האדם ובין התורה. הקשיים שאנו נתקלים בהם בלימוד הם תוצאה של הקליפות האלה. צריך לשבור את המחיצה הזו כדי להיכנס לעולם של תורה, כדי להבין את הסברות.

נקודה נוספת העולה מן המדרש.
המדרש משוה בין השמחה שיש מן היין, ובין השמחה שמעניקים פקודי ה' הישרים.
ההשוואה לא מסתיימת בכך. גם התוצאה דומה. כשם שהלומד תורה זוכה לגן עדן, גם השיכור חש שהוא בגן עדן.
מנין באה הטעות הזו, שרואים ביין דבר הדומה לתורה, מצד השמחה שהוא מעניק?
ההשוואה הזו היא תוצאה של חיקוי. יש מעשים הבאים מתוך עולם פנימי של מחשבה והשגות עליונות. הרואה מעשים אלו בצידם החיצוני, חושב שיכול הוא לחקות את המעשים, ודי לו בכך.
דוגמא לכך אמר הראדיצ'קובער בדרכו, בדרך צחות. דבר היו כביקורת על תפילתם המאוחרת של החסידים.
הוא שאל על עבודה זרה ושמה פעור. חז"ל אומרים ששמה כך משום שעובדיה היו פוערים בפניה - עושים בפניה את צרכיהם. כיצד הגיעה עבודה זרה כזו לעולם? מה מביא אדם לעבוד כך את אלוהיו, בצורה מבוזה ומכוערת כזו1?
הוא הסביר, שהכמרים הראשונים של עבודה זרה זו היו כל כך דבקים בה, שלא יכלו לעזוב אותה. עד כדי כך היתה אהבתם לפסל, שאף את צרכיהם היו עושים בפניו. לא יכלו לעזבו אף לרגע קט. תלמידיהם שבאו אחריהם לא היו כל כך דבקים בעבודה זרה זו, אלא היו מחקים את רבותיהם. הם באו, עשו את צרכיהם בפני הפסל, והלכו...
כך האדמו"רים היו מתכוננים לתפילה במחשבות עליונות, בטבילה במקוה וכו', ורק בשעה מאוחרת יכלו לבוא לתפילה בצורה ראויה. חסידיהם חיקו אותם, והם קמים ב9:00, ובאים ישר לתפילה...
פעמים רבות אנשים עושים מעשים מתוך חיקוי ולא בצורה אמיתית. פעם אנשים היו שמחים בפורים, שותים יין, ומתוך כך היו מתגלים סודות, היו מדברים בבדיחוּת, היו אומרים דברים שאין דרך לאומרם בדרך כלל לרבנים וכדומה. אנשים שראו זאת התחילו לחקות, והיום מכינים מראש בדיחות ודברים לומר לרבנים בפורים או ב"שבת זכור". זה חיקוי של אנשים שעשו כך מתוך השמחה האמיתית שהגיעו אליה בפורים.
כך גם התורה משמחת. אדם רואה שהלומד תורה שמח, פניו מאירות ומחייכות, והוא שמח. איך מחקים אותו? נשתה יין, ונגיע לשמחה. הנה, גם אני שמח. גם היין מביא לשמחה ולא רק התורה. זה דומה למי ששם מקלות כביסה בלחייו כדי שימתחו בצורה של חיוך...
המדרש אומר: הזהרו מחיקויים! פיקודי ה' משמחים באמת. השמחה נובעת מתוך הסתכלות עמוקה על העולם ועל הנהגת ה' אותו, מתוך היכולת להבין במקצת את התהליך האלוקי העובר על העולם, מתוך הבנה שעולמו של הקב"ה הוא טוב. זו שמחה אמיתית. שמחה אחרת היא חיקוי.
כך גם לצפות במסך ולצחוק. זה חיקוי. זו אוירה חיצונית, שמשפיעה על תאי המוח, אך לא שמחה אמיתית ושלמה. סרט אחד מפעיל את תאי הצחוק והשמחה, וסרט אחר את תאי המתח. כמו יין או סמים, זו השפעה חיצונית, שפגה עם הזמן ומשאירה משקעים של קלקולים.
ואכן, המדרש אומר, ורבים יכולים להעיד על כך, שאחרי היין בא היגון. אין זו שמחה לטווח ארוך. אדם רואה סרט, צוחק עד דמעות, ויוצא בתחושה של ריקנות. אין זו שמחה.

נקודה נוספת העולם מן המדרש, היא הקושי לשנות לאדם את התפיסה על דברים שהוא רגיל בהם. הרמב"ם עומד על נקודה זו. הוא אומר, שמי שרגיל להתבונן על דברי חכמים במבט מוטעה, אל יקרא את דבריו, שנובעים מן המבט הנכון על דברי חכמים (הקדמה לפרק חלק, עמ' קל"ה במהדורת הרב שילת):

ואם אתה המעיין מאחת משתי הכתות הראשונות - אל תעיין בדברי בשום דבר מזה הענין, לפי שלא יאות לך דבר מהם, אלא יזיקך ותשנאהו. ואיך יאותו המזונות קלי הכמות, ממוזגי האיכות, לאדם שכבר התרגל במזונות הרעים, הכבדים? אלא יזיקוהו וישנאם. הלא תראה מאמר אותם שהתרגלו באכילת הבצל והשומים והדגים, על המן: מה הוא?, "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

אדם שרגיל לאכול בצל ושום, וזה עולם המושגים שלו על אוכל, לא יכול להנות מטעמו של המן, שטעמו כצפיחית בדבש. טעם המן אינו טעים לו.
כאשר נפשו של האדם, מידותיו ושכלו רגילים לדברים של שטות ולמושגים של הבל, הרי שכשהוא שומע דברי אמת זה נראה לו משונה.
מעשה בחלבן שהיה רגיל למהול את החלב במים, כדי להרויח מעט יותר על כל כד שמוכר. שנה אחת, בחודש אלול, שמע דברי כיבושין, אמר סליחות והתעורר לשוב בתשובה. בא לרב ואמר לו: תקן לי דרך לתשובה. כבר שנים אני מרמה את לקוחותי ומוכר להם חלב מהול במים. אמר לו הרב: ראשית כל עזוב את החטא. ממחר בבוקר תמכור רק חלב טהור. אחר שתתרגל לכך, שוב אלי ואתקן לך דרך תשובה. כעבור יומיים שב החלבן אל הרב: כל לקוחותי עזבו אותי. מאז שאני מוכר חלב טהור הם טוענים שלחלב יש טעם מוזר, ולא רוצים לקנות ממני. אמר לו הרב: זהו עלמא דשקרא. המשך למכור חלב מהול, ויהיו הלקוחות מרוצים.
מי שחי בעולם של שקר, האמת נראית לו משונה. מי שרגיל לעולם המושגים של התרבות, של סרטים ופרסומות, דברי התורה נראים לו משונים ורחוקים מעולמו.
לכן צריך להתרחק מתרבות הצפיה המקולקלת. לא רק להרחיק את ילדינו, כפי שדיברנו בשיחה הקודמת, אלא גם את עצמנו. מעכשיו.
התרבות הזו נמצאת איתנו בכל מקום. היום יכול אדם לשאת מכיסו מכשיר קטן, ובו הוא נחשף לכל התרבות המעוותת הזו. על כך יש לומר את דברי חכמים שיצר הרע דומה לזבוב. מדוע לזבוב?
אדם הולך לטיול במקום שבו לא דרכה רגל אדם. הוא מתיישב לאכול, ואחרי 5 דקות הוא מוקף בזבובים. איך הגיעו לכאן הזבובים? בכל מקום שהאדם הולך - הזבובים הולכים איתו.
כך גם היצר הרע נמצא עם האדם בכל מקום. בשנים קודמות כשאמרו זאת, התכוונו לכל שהיצר נמצא בתוך האדם, ולא עוזב אותו גם במדרגות גבוהות. כיום הכוונה היא אחרת. בעזרת הטכנולוגיה יכול היצר ללוות את האדם לכל מקום, בכל עת ובכל מצב. בכל רגע יכול האדם להוציא את המכשיר מכיסו, לראות מה שרואה, לנשק לפסל ולהחזירו לכיסו...
ההתמודדות היום היא קשה מנשוא, הרבה יותר מאשר בשנים קודמות. דווקא משום כך עלינו לאזור כוחות רבים יותר, ולהילחם בכך. לא לתת לתרבות לחלחל אל תוכנו, ולעוות את עולם המושגים שלנו.






1 יתכן שעבודה זו נובעת מהסתכלות פוסט מודרנית. מי אמר שלעשות את הצרכים זה דבר מכוער? אין דבר שהוא מכוער בצורה מוחלטת או יפה בצורה מוחלטת. זה תלוי בהשקפתו של כל אחד. עשיית הצרכים בפני הפסל היא מרד במוסכמות. אתם חושבים שזה מכוער? לדעתנו זה יפה ואפילו מכובד...



-------------------------------------------------------------------------------------------