פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת בלק הרב יהושע ויצמן י"א תמוז תשע"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.


לחיות עם פרשת השבוע - בלק - למה יש אנטישמיות?


פרשת בלק היא פרשה מוזרה. קורים בה דברים "הזויים" - כל ענין הברכות והקללות שייך לתחום של ה"לא קונבנציונאלי", האתון מדברת, מלאך חוסם את הדרך - האירועים בפרשה חורגים מסדר הדברים הרגיל והריאלי.

ככלל, יש בפרשה ביטוי לדרשה שאמרו על הפסוקים (תהלים קי"ז, א'-ב'):

הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָהּ.

ושואלים: מדוע כל הגויים צריכים להלל את ה' על כך ש"גבר עלינו חסדו"? ומבארים, שבמקרים רבים הגויים יודעים את הניסים שנעשו לנו מבלי ידיעתנו. גזרות וצרות רבות שרצו הגויים לעולל לנו התבטלו מבלי שידענו על כך. על כן הגויים יודעים לשבח את ה' על חסדו עִם ישראל, יותר מאשר ישראל עצמם.
כך בפרשת השבוע - בלעם ובלק תכננו לקלל את ישראל והדבר התבטל - מבלי שעם ישראל ידע על כך.

ננסה לעמוד על דמויותיהם של בלק ובלעם.
בלק רואה את עם ישראל - ומפחד (במדבר כ"ב, א'-ב'):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מדוע הוא מפחד? והרי לישראל אסור להילחם בו (דברים ב', ט'):

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.

בכל זאת, בלק מרגיש שמשהו בבני ישראל מפחיד אותו ומאיים עליו. מה גורם לו לחוש מאויים?
במדרש דרשו חכמים (במדבר רבה פרשה כ', ג'):

דבר אחר, "ויגר", לשון גר, שהיו רואין לעצמן גרים בעולם.

ישראל גרמו לבלק ולמואב להרגיש גרים בעולם. הוא רואה את עם ישראל - ומרגיש כמה הוא זמני וחולף. עם ישראל, עם הנצח, עובר את כל המכשולים, ומתקיים. פרעה ניסה להשמידם - ולא עלתה בידו, עמלק ניסו להילחם בהם - ולא הצליחו. בלק רואה את זה - ורועד מפחד.
הפחד הזה הוא מה שאנו קוראים היום: אנטישמיות. מקורה של האנטישמיות איננו בכך שאנו שונים מהגויים. הקופים שונים מבני האדם, ובני האדם לא שונאים אותם אלא זורקים להם בוטנים. אין סיבה לשנוא את השונה, אלא אם הוא מאיים. אם השוני מזכיר לאדם כמה הוא זמני, זה מאיים על הקיום שלו. כל האומות, מן הגדולות ועד הקטנות, יודעות שזמנם בעולם קצוב. הם יעברו לככב בספרי ההיסטוריה, ואנחנו נישאר תמיד בספרי האזרחות...
עמון ומואב, עמים חזקים ואדירים בזמנם - כבר לא קיימים היום. ואילו עם ישראל - חי וקיים. הידיעה הזאת מפחידה אותם. בלק רואה את עם ישראל, וקולט שהוא חי על זמן שאול. זה מביא אותו לשנוא את עם ישראל.
כאן אנו פוגשים את האנטישמיות ב"טהרתה". הוא עומד מול העוצמה של עם ישראל ומרגיש שהוא חייב להשמיד אותם. הוא מבין שהמאבק מולם איננו צבאי, אלא יש צורך במשהו עמוק יותר, בקללות.

עניינו של בלעם הוא העין הרעה. כך אמרו חכמים (משנה אבות פ"ה מי"ט):

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר (משלי ח'): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר (תהלים נ"ה): "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".

גם לבלעם יש תלמידים. הוא פתח "מדרשע". אפשר להציע לו שם: "מדרשת בלבול ועוקם" - אותיות זהות ל"בלעם ובלק". מה שלומדים אצל בלעם זה עין רעה ונפש רחבה - רצון לטרוף את כל העולם, גאוה גדולה. את האדם הזה שוכר בלק כדי להילחם בישראל.
בלעם הוא הנביא שנתן ה' לאומות העולם, והוא היה חכם יותר ממשה. כלפי חוץ בלעם היה נראה אדם גדול וצדיק. אנו רואים היום את נסראללה, מנהיג החיזבאללה. הוא נראה אדם צדיק. על פי מראהו - היינו באים אליו לקבל ברכה. גם בלעם היה נראה כך, כנראה. רבים באו להתייעץ איתו - והצליחו כשהלכו על פי עצותיו, כפי שאומר לו בלק (במדבר כ"ב, ו'): "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". אך פנימיותו היתה מלאה בעין רעה ובגאוה.
בגאוותו, בלעם בטוח שהוא יצליח לקלל את ישראל. הוא יצליח לכופף את הקב"ה, ולעשות כרצונו.
כך יש להבין את הכתובים. בתחילה ה' אומר לבלעם לא ללכת עם שרי בלק. לאחר מכן ה' מסכים שהוא ילך (במדבר כ"ב, כ'):

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

מיד אחר כך בלעם יוצא לדרך, ואז נאמר (במדבר כ"ב, כ"ב):

וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא...

מדוע ה' כועס על הליכתו של בלעם, והרי הוא התיר לבלעם ללכת?
מדייקים המפרשים (עי' אור החיים), שנאמר: "כי הולך הוא". בלעם הלך מרצונו שלו, ולא על פי הוראתו של הקב"ה. הוא רצה בכל זאת לקלל את ישראל, למרות שה' לא חפץ בכך. משום כך הוא משכים בבוקר, חובש את אתונו בעצמו והולך בהתלהבות יתרה. כעסו של ה' הוא על ההתלהבות של בלעם.

בלק מבטא את האנטישמיות. בלעם מבטא את הכלים שהאנטישמיות משתמשת בהם נגד ישראל - הצבעות באו"ם, השמצות על ה"כיבוש", חרמות נגד כל מה ששם ישראל עליו, מחקרים מפוברקים על ההיסטוריה הפלסטינית של מערת המכפלה והר הבית, תביעות בבתי משפט בינלאומיים - בכל הכלים הללו מנסים לשבור את קיומו של עם ישראל.
הגויים בטוחים שהפעם הם יצליחו.
לנו יש יתרון על פני הדור של יציאת מצרים. אנו עומדים אחרי אלפי שנים נוספות של נסיונות לפגוע בנו - שלא צלחו. אנחנו ראינו כבר כמה וכמה פעמים שחשבו שכבר אפשר להספיד את עם ישראל - והנה הוא קם מן העפר, מתאושש ואפילו מקים מדינה. ומלאך רע אומר "אמן" בעל כרחו, כפי שהיה בהצבעה על הקמת מדינת ישראל באו"ם.
ולא סתם מדינה הקמנו. זוהי מדינה מוקפת אויבים, עסוקה במלחמות בלתי פוסקות, ובכל זאת מצבה הכלכלי מהטובים בעולם, מצבה הדמוגרפי - הולך ומשתפר, מעצמה מדעית, מובילה בטכנולוגיה, בחקלאות ועוד ועוד, ועל כולם - הצלחה מבחינה רוחנית, בלימוד תורה בהיקף וברמה שלא היו.

בלק רואה את זה, ובכל זאת חושב שהוא יצליח לשבור את ישראל.
דורשי רשומות אמרו (במדבר כ"ב, ח'):

...לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי...

סופי התיבות יוצרים את שם ה', שם הוי"ה. האותיות אינן מסודרות לפי הסדר, אלא ו ה ה י. האות י' מופיעה אחרונה. האות י', הראשונה בשם ה', מבטאת את החכמה, את המציאות האלוקית, ואת זה מנסה בלעם למשוך אחריו. הוא חושב שיצליח לכפוף את רצון ה' לרצונו.
בעקבות זאת חשבתי, שגם בשתי המילים האחרונות בלבד מופיע שם ה':

...הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי...

האותיות הראשונות והאחרונות של שתי המילים הללו יוצרות את שם ה'. כאן ההתחלה היא באות ה', המבטאת את המציאות המעשית. המילה שבה מופיעות שתי אותיות ה' היא: "הלילה", והאות י' מופיעה אחרונה.
בלעם מתחיל באות ה', המבטאת את המציאות המעשית. הוא מתחיל במציאות שלו, וחושב שעם החושך שלו, בחינת "לילה", יצליח למשוך את המציאות האלוקית אחריו, ולהפוך את הברכה לקללה. הוא מנסה שוב ושוב, וחושב בכל פעם שאולי הפעם יצליח לשבור את ישראל.

אילו היינו נאבקים רק מול שנאת האומות, היה זה יותר קל. אולם כיום אנו נאבקים מול תופעות דומות בתוך עם ישראל פנימה.
יש בתוכנו כאלו המרגישים מאויימים מהמציאות האלוקית, מאנשי התורה במדינת ישראל. זה המקור לכל הדיבורים על "הדתה", כאילו הדתיים משתלטים על הצבא, על בתי הספר. קמו לאחרונה עמותות הפועלות נגד עמותות שמלמדות שיעורי יהדות בבתי ספר ובגנים. הם מפחדים - הדתיים משתלטים עלינו, יחזירו את ילדינו בתשובה.
גם כאן, להבדיל, האיום נובע מהפחד מן הנצחי. הם רואים את הדתיים, ומרגישים אורחים במדינת ישראל. הציבור החילוני כבר לא נושא את דגל ההתיישבות, הצבא והכלכלה. בהקמת המדינה חשבו, שאין צורך להילחם בדתיים, כי הם יעלמו מעצמם בתוך דור אחד או שניים. והנה קורה ההיפך. הם הולכים ונכנסים לכל מערכות החיים, שולטים במוקדי הכח והשלטון - וזה מפחיד. מכאן באה השנאה, והמאמרים נגד ה"הדתה" וכדומה.
הם מחפשים כיצד לפגוע בדתיים והדרך היא דרכו של בלעם. כפי שבלעם השיא עצה לבלק להחטיא את ישראל בבנות מואב, כך היום - נכניס נשים לצבא, נפגע בערך המשפחה - ואולי כך נצליח. בזמן בלעם היתה לעצתו הצלחה זמנית, ותוצאות קשות. מתו במגפה 24,000 איש. למרות שההיסטוריה מלמדת שלטווח ארוך אי אפשר להילחם בעם ישראל ובנצחיותו, יש כאלה שלא מתייאשים וממשיכים לנסות. מהלכים עלינו אימים עם ה"דמוגרפיה", ולא שמים לב שזו כבר לא בעיה. אי אפשר לבלבל אותם עם העובדות.
אך "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כ"ג, י"ט). ההבטחה האלוקית חזקה יותר מן הכל. אמנם, יש קשיים בדרך. כפי שעצתו של בלעם הצליחה, כך גם היום זה עלול לפגוע בעם ישראל, ויש להילחם בכך ולהיאבק על כך, כלפי חוץ וכלפי פנים. אך דבר לא יכול לעצור את התהליך האלוקי. יש לנו חדשות ישנות עבורם: שום דבר לא ישתנה, והקללה תיהפך לברכה.
כך, למשל, רוצים להפסיק את לימודי היהדות בבתי הספר. מה תהיה התוצאה? התלמידים יגדלו ויהיו בורים ועמי הארצות. בצבא, או בעבודה, הם יפגשו מישהו דתי, ופתאום יקלטו שכל השנים הסתירו מהם את היהדות. הם ישאלו: למה הסתרתם את זה מפנינו? ממה אתם מפחדים? אולי באמת יש ממה לפחד, יש מה לשמוע? אולי באמת זה מביא לחזרה בתשובה? אין ספק שזה יביא לחזרה בתשובה גדולה יותר מאשר היום. לפני שנים רבות לימדתי בבית ספר ממלכתי. ראיתי שהתלמידים חשים שמנסים להסתיר מהם את האמת ביחס ליהדות. חשים שאם ישמעו על היהדות - הם יגלו את האמת ויחזרו בתשובה.
קשה לדעת איך בדיוק יתפתחו הדברים, אך אין ספק שהכל יתהפך לטובה. לפעמים בדרך להפיכת הקללה לברכה מרגישים "מכה קלה בכנף". יש הפרעות וקשיים, וצריך להילחם ולהיאבק על האמת האלוקית, בשמחה ובטוב לבב.
אך עלינו לדעת שלא ניתן לנצח את האמת האלוקית. זהו הלימוד מהפרשה.

חכמים רצו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע, כדי שבכל בוקר ובכל ערב נזכיר לעצמנו, ששום דבר לא יכול לנצח את ההבטחה האלוקית לעם ישראל. כל הכשפים והכוחות שבעולם לא יכולים אל מול הבטחתו של ה' על קיומו הנצחי של עם ישראל.

ונקודה נוספת.
המשנה המתארת את תלמידיו של אברהם אל מול תלמידיו של בלעם - מעמידה מידות טובות מול מידות מקולקלות.
מבלעם אנו למדים, שאדם יכול להיות חכם יותר ממשה רבינו, לדבר עם מלאכים ועם אלוקים, אבל מידותיו המקולקלות מורידות אותו לגיהנם. החכמה, השכל, הכשרונות, המופתים הגדולים ביותר - לא עוזרים כשיש מידות מקולקלות. וכשיש מידות מתוקנות, גם מעט כשרונות ומעט כוחות מובילים לחיים מתוקנים בעולם הזה ולחיי העולם הבא.
באנו לעולם כדי לתקן את מידותינו. זהו הלימוד הגדול ביותר שעלינו ללמוד מן הפרשה. מידות מתוקנות - זה מה שיוביל את עם ישראל לנצח את אויביו. אל לנו להתרגש מחכמה ומכשרונות. כל אחד פועל ומחכים על פי מה שחנן אותו הקב"ה. השאלה היא מה עושה האדם עם הכשרונות שלו. מי שעמל לתקן את מידותיו, חכמתו מוליכה אותו לתיקון העולם ולחיי העולם הבא. אך מי שמשתמש בכשרונותיו לקלקל ולקלל - יורש גיהנם, כמו בלעם.

נשתדל לעבוד על מידותינו, להיות אנשים טובים בעלי עין טובה וענוה, וכל המציאות תתהפך לנו לטובה ולברכה.


-------------------------------------------------------------------------------------------