פרשת שבוע לחיות עם פרשת השבוע - פרשת חוקת הרב יהושע ויצמן ז' תמוז תשע"ח

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה.



לחיות עם פרשת השבוע - חוקת - מה עושה כאן הפרה?


בשיחות הקודמות עסקנו בפרשיות שבסיום פרשת שלח, המהוות תיקון לחטא המרגלים, ובפרשיות שבסיום פרשת קרח, המהוות תיקון לחטאו של קרח.
לאור זאת יש לעיין בפרשתנו. בספר "שם משמואל" שואל מדוע חיכתה התורה עם פרשת "פרה אדומה" עד לפרשת חוקת, לאחר חטאו של קרח. הוא עונה בכמה דרכים, שהעקרון העומד בבסיסן הוא שפרשת "פרה אדומה" היא תיקון למחלוקתו של קרח על משה.
מתנות הכהונה, שעניינן הובא בסיום פרשת קרח, הן תיקון למחלוקתו של קרח על הכהונה ועל אהרן. אך קרח חלק גם על מנהיגותו של משה, וגם ענין זה נדרש לתיקון. התיקון הוא בפרשת "פרשה אדומה". בהמשך ננסה להעמיק בכך.

חז"ל אומרים, שפרה אדומה היא תיקון לחטא העגל (במדבר רבה פרשה י"ט, ח'):

ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה, אמר ר' איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב"ה: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל.

הזכרנו בשבוע שעבר את דברי גדולי החסידות, שקרח הוא בחינת עיגולים - כעיגול שסגור בתוך עצמו. גם חטא העגל הוא בבחינה זו, שכן "עגל" הוא בחינת "עיגול". חטא העגל הוא ביטוי לכך שרואים את המציאות הנגלית לעין שאנו חיים בתוכה - כאילו זו כל המציאות כולה. סגורים בתוך המציאות המעשית, ואומרים: "אלה אלהיך ישראל" - מה שאתה רואה מול עיניך - הוא האלהים.
יש להבין כיצד פרה אדומה מתקנת את הבחינה הזו של חטא העגל.

דרשו בספרי (חקת, קכ"ג):

"זאת חקת הפסח" (שמות י"ב) - כלל, "כל בן נכר לא יאכל בו" (שם) - פרט. "זאת חקת התורה" - כלל, "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" - פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

חכמים דורשים את חוקת הפסח ואת חוקת התורה במידת "כלל ופרט" - כאשר מופיע כלל ואחריו פירוט, "אין בכלל אלא מה שבפרט", ולא ניתן לרבות ולהוסיף דברים על הפרט.
מעיון בדרשה זו עולה, שאין היא מלמדת דין או הלכה שלא היו ידועים. הדרשה הזו לא באה לחדש דינים, אלא ללמד שפרשת פרה אדומה ופרשת קרבן פסח כתובות בתורה במידת "כלל ופרט". ידיעה זו נותנת משמעות להבנת הפרשה, כפי שנבאר בהמשך.

על מידת "כלל ופרט" שואלים: הרי הדין נקבע על פי הפרט - "אין בכלל אלא מה שבפרט". אם כך, לשם מה כתבה התורה את הכלל? ועונים על כך, שהתורה רוצה ללמד מהו מקורו של הפרט. כדי לדעת מה לעשות - די בכך שהתורה תכתוב את הפרט. אך כדי להבין את המשמעות, יש לדעת מנין הגיע הפרט, ולאיזה כלל הוא שייך.
בדרשה בענין פרה אדומה הדברים בעלי משמעות נוספת, שכן הפרט איננו מלמד הלכה חדשה, וכל מה שכתבה התורה את הכלל הוא ללמדנו שהפרטים הללו נובעים מכלל עליון.

ננסה לעמוד על משמעות הדברים, לאור דברי חכמים ביחס לחטא העגל.
בזוה"ק אמרו (ח"א הקדמה, ב' ע"א, בתרגום):

...אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, עשה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קדשים, בנין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבנין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם. ואותם שחטאו בעגל, על רז זה אמרו: "אלה אלהיך ישראל". וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.

שם אלהים הוא חיבור של "מי" ו"אלה". בחטא העגל ניתקו את ה"אלה" מן ה"מי", ואמרו (שמות ל"ב, ד'): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
חטא העגל הוא ניתוק של המציאות העליונה מן המציאות שעומדת לנגד עינינו. מתוך כך רואים את העולם שלנו כאילו הוא הכל, ואין דבר מעבר למה שאנו חשים ורואים. "אלה אלהיך ישראל", ואין לך צורך לחפש משהו בעולם שמעבר לְמה שאתה מסוגל לראות. זהו העיגול - העולם הוא מעגל סגור שהכל נמצא בתוכו, ואין מה לחפש מחוץ לעיגול שהאדם חי בתוכו.
אדם חי בתוך תפיסת עולם, והוא רואה את הקונספציה שלו כאילו היא הדבר היחיד שקיים. אין לו צורך להקשיב. מה שיש בך - זהו העולם כולו.
כך היה בחטא העגל, שראו את "אלה" כאילו הוא האלהים. וכך היה בחטאו של קרח, שהיה סגור בתוך עולמו, ולא הקשיב למה שמחוץ לעולם כפי שהוא רואה אותו.

כנגד חטאים אלו באה פרשת פרה אדומה. ה"שם משמואל" כותב (חוקת, תרע"ט):

ולפי האמור יש לומר שזהו ענין טהרת מי חטאת. כי איתא במדרשים שכל מעשה הפרה הוא בשבעה שבעה, שבעה כהנים, שבע הזאות, שבע טומאות, שבע טהרות, שבעה כבוסים, שבע פרות, שבע שריפות, והם דמיון מ"ט ימי הספירה שזוכין ליום טוב של עצרת משער החמישים הכולל הכל, ועל כן היא מדחה את טומאת המת שהיא ענין פירוד, אבל עצם ענינה שיש בה משער הנ' הכולל הכל...

הפרה כלולה משבעה דברים שכל אחד מהם בא בבחי' שבע, וזו בחי' מ"ט השערים של העולם המעשי, "מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". הפרה עצמה היא הבחינה של שער החמישים. בתורה כתוב (במדבר י"ט, ב'): "פָרָה אֲדֻמָּה" - חסר ו'. "אדֻמה" בגימטריה 50. משה רבינו, שזכה לשער החמישים, עמד על סודה של פרה אדומה. משה הגיע לבחינת "מי" - בחינה של שאלה, שמשה זכה לעמוד על תשובתה.

משה חיבר את "מי" עם "אלה". זו הבחינה של פרה אדומה, שבאה משער החמישים בחינת "מי". הפרה פורצת את המעגל של העולם הגלוי, ומביאה הארה ממקום עליון ביותר. זו התשובה לבחי' העיגולים של קרח ושל חטא העגל. מכאן באה הטהרה - כאשר מתחברים למציאות העליונה ומתבטלים אליה - מקבלים את תכונתה וכך מיטהרים.

העיגולים זו בחינה של דבר אטום. טמטום - פעמיים מ"ט, זו האטימות של מי שסגור בתוך העיגול של עצמו. שער החמישים פורץ את הסגירות של המעגל, ומביא משם את הטהרה.

ענין נוסף ניתן ללמוד מפרשת פרה אדומה.
הנצי"ב בפירוש "העמק דבר", דן מדוע נכתבה פרשת פרה אדומה אחרי פרשת קרח, ומבאר זאת על פי דרכו. הנצי"ב קושר זאת לדין המיוחד של פרה, שנעשית בטבול יום1.
אדם שנטמא וטבל לטהרתו, נקרא "טבול יום". הוא טהור, אך עדיין אסור לו לאכול תרומה אם הוא כהן. רק ב"הערב שמש" - בשקיעת השמש וצאת הכוכבים - הוא יכול לאכול בתרומה (ולמחרת ביום, לאחר שיקריב קרבן כפרה, הוא יכול גם לאכול בקדשים).
חכמים קיבלו בתורה שבעל פה, שמותר לכהן העוסק במעשה הפרה להיות טבול יום. ובדבר הזה היתה מחלוקת עם הצדוקים, שסברו שרק מי שנטהר לגמרי ועבר עליו צאת הכוכבים, יכול לעסוק בפרה אדומה.
ננסה לבאר את הדברים על פי דרכנו.
כך נאמר במשנה (משנה פרה פ"ג מ"ז):

ובית טבילה היה שם, ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה, מפני הצדוקים שלא יהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית.

הצדוקים רצו שרק מי שהעריב שמשו ישרוף את הפרה. כדי להוציא מדעתם, היו מטמאים בכוונה את הכהן, והוא היה טובל, כדי שיהיה טבול יום ואז יעסוק בפרה. בתוספתא מובאת תוספת לענין (תוספתא פרה פ"ג ה"ח):

ומעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי, ובא וסמך שתי ידיו עליו, ואמר לו: אישי כהן גדול, מה נאה אתה להיות כהן גדול, רד טבול אחד. ירד וטבל ועלה. אחרי שעלה צרם לו באזנו, אמר לו: בן זכאי, לכשאפנה לך. אמר לו: כשתפנה, לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר. בא אביו לפני רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו: נפנה בני.

הכהן הגדול הצדוקי חיכה ללילה, כדי שתעריב שמשו, ורבן יוחנן בן זכאי טימא אותו, כדי שיהיה טבול יום. הנצי"ב מסביר שבכך נפסל אפר הפרה, והיו צריכים לשפוך את האפר ולעשות את כל מעשה הפרה מחדש. יש להבין, הרי מאוד קשה היה להשיג פרה אדומה. בנוסף, הכנת הפרה, האפר ושאיבת המים היו מעשים מורכבים ומסובכים. בכל זאת רבן יוחנן בן זכאי לא ויתר, וקלקל את אפר הפרה, כדי שלא תעשה על ידי מעורבי השמש, אלא על ידי טבול יום. מדוע זה כל כך חשוב? מה היתה המחלוקת בין החכמים ובין הצדוקים בענין זה?

נראה, שההבדל בין מעשה הפרה על ידי טבול יום ובין מעשה הפרה על ידי מעורבי שמש, היא בזמן שבו עושים את הפרה. הצדוקים חיכו לצאת הכוכבים, כדי שהכהן השורף את הפרה יהיה אדם שעבר עליו הלילה בקדושה. חכמים רצו להדגיש שיש לעשות זאת ביום, ודי בכך שהכהן יטבול, ואין צורך לחכות לצאת הכוכבים.
הלילה הוא הזמן של הפרטים. בצאת הכוכבים "הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (משנה ברכות פ"א מ"א) - כל אחד נכנס לביתו הפרטי, ומתכנס עם עצמו. בלילה, בחושך, אדם יכול לפגוש את הפרטים. הוא ממשש ומגשש וכך, פרט אחר פרט, מבין היכן הוא נמצא.
האור זה זמן של חיבור לכלל. אנשים מתחברים זה לזה, וגם ניתן לראות את המציאות במבט כללי, ולא פרט אחר פרט.
בענין זה היתה מחלוקת עמוקה וקשה כנגד הצדוקים. כך מבאר הרב קוק זצ"ל (שו"ת משפט כהן, קכ"ד):

ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו.

הצדוקים לא הכירו בערכו של כלל ישראל. הם ראו זאת כפי שהדברים באומות העולם - הכלל איננו בעל ערך עצמי, אלא הוא התאגדות של היחידים כדי להיטיב לעצמם. הכלל בא לצורך הפרט, והוא משרת את הפרט.
אולם בישראל אין הדבר כך. הכלל הוא בעל ערך עצמי. הוא המקור ממנו באו הפרטים. כל פרט שואף אל הכלל. זו המשמעות של "כלל ופרט" - הפרטים באים מכלל עליון, ולא עומדים לעצמם.
הפרושים רצו שהפרה תיעשה ביום - על ידי טבול יום - משום שטהרת הפרה היא מכח ההתחברות אל הכלל. גם טהרה שבאה בטבילה, נובעת מהתבטלותו של האדם אל המציאות בכללותה - שהיא טהורה. הכלל הוא תמיד טהור. "טומאה הותרה בציבור". הפרטים יכולים להיות טמאים, אבל הכלל - לא שייכת בו הטומאה. זהו עומקה של פרשת פרה אדומה.
הצדוקים רצו לחכות ללילה, שהוא הזמן של הפרטים. "אלה אלהיך" - הפרטים הנגלים לעין הם המציאות כולה, ואין כלל עליון, מופשט, נסתר מן העין, שהוא מקור כל הפרטים.

בפרשת שלח התברר עניינה של ארץ ישראל, ובפרשת קרח מתברר עניינו של עם ישראל. פרשת חוקת היא המשך הבירור של עם ישראל, בפתח כניסתו לארץ ישראל. מצות פרה אדומה מלמדת את מושג הכלל. משום כך כתובה פרשה זו במידת "כלל ופרט", שכן עניינה הוא ללמד שהפרטים באים מכלל עליון ואינם עומדים לעצמם2.

בדור שלנו יש צורך להדגיש שוב ושוב את ענין הכלל. זהו דור שבו מתגבר העיסוק בפרטים, באינדיבידואל. גם ערך השוויון שתופס מקום משמעותי בדורנו, שייך לכך. "כל העדה כולם קדושים", כפי שאמר קרח. כולם שוים, וכל אחד הוא עולם שלם, סגור בעצמו. כשיש הבדלים בין האנשים, אז כל אחד נצרך לחבירו כדי להשלים את עצמו, וכך יש חיבור. כשכולם שוים, כל אחד הוא שלם, כביכול, ואין דרך להתחבר.
החיבור נוצר מן ההבדלים בין האנשים - עניים ועשירים, חכמים וטפשים, זכרים ונקבות - החיבור נוצר מכך שהאחד נותן והשני מקבל.
אנו צריכים לחזק את ערכו ומשמעותו של הכלל, ולהבין שכל פרט שואב את כוחו ומשמעותו מן הכלל.
"אין בכלל אלא מה שפרט, ואין בפרט אלא מה שבכלל" - הפרט מקבל את ערכו מן הכלל, והכלל מופיע על ידי הפרטים.
היחס הנכון אל הכלל הוא הלימוד שאנו למדים מפרשת "פרה אדומה".

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.





1 "העמק דבר" במדבר י"ט, א': "וידבר ה' וגו'. הן ברור שפרשת פרה נאמרה מכבר. שהרי בטהרת הלוים כתיב "הזה עליהם מי חטאת". ותניא בסדר עולם: בראשון בחודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה. ואם כן, למה נכתבה כאן. כבר אמרו במועד קטן דף כ"ח: למה נסמכה פ' פרה למיתת מרים, לומר כשם שפרה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. אמנם אמרו עוד במדרש רבה ויקרא פרשה כ"ה: "מיוסדים על אדני פז", אלו פרשיותי' של תורה שהן נדרשות לפניהם ולאחריהם. והענין כבר ביארנו בס' קרח, שהמאתים וחמישים איש חטאו במה שרצו להקדש יותר מגבול שגבלה להם התורה, ומזה הגיעו להריסות התורה ועשו מחלוקת בישראל. וסמוך ענין לה עסק פרה, שאינה אלא לטהרה ולא לקדושה. ומשום הכי כשר בטבול יום ואונן כאשר יבוא לפנינו. והצדוקין לא הודו לזה והשתדלו לעשותה במעורבי שמש. והקפידו חכמים על זה, עד שפעם אחת נעשית במעורבי שמש ונפסלה ושפכו את העפר, כדתניא בתוספתא דפרה. ואמרו שם הטעם שלא יוציאו לעז על הראשונות. והטעם הלז אינו מספיק כל כך בדבר הזה, שלא נעשה אלא בגדולים ואחת בכמה שנים. אלא היה בזה עוד טעם כמוס, דבש וחלב תחת לשונם. והיינו משום שהצדוקי רצה להנהיג קדושה בענין שאינו אלא טהרה. וזהו הריסות הליכות הדת בכמה ענינים שבתורה. על כן נכתבה סמוך פ' קרח". בשיחה ביארנו את הדברים בדרך אחרת.
2 גם פרשת קרבן פסח נלמדת במידת "כלל ופרט". קרבן הפסח מוקרב על ידי הפרטים - "שה לבית אבות שה לבית". אך הוא קרבן ציבור, שדוחה את השבת. הפרטים באים מכח הכלל, וכל פרט מקריב את הקרבן מכח היותו שייך לכלל העליון.





-------------------------------------------------------------------------------------------