י"ג מידות

ביאור בעל התולעת יעקב לי”ג מידות

סתרי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם.

מקל וחומר זו כנגד המאור העלון שהוא קל בערך עלתו. והלא אתה רואה שכתר עליון הנקרא קל אין בריה יכולה לעלות ולחשוב שם ולידע מהותו, כ”ש וכ”ש עילת העילות שהוא חמור ונעלם ונסתר בהשגתו יותר שאין כל בריה יכולה להרהר בו. כענין דוגמא זו אנו למדין בתורתנו החמור מן הקל. כן פירש מדה זו בעל אור זרוע.

מגזרה שוה כל הסבות הם גזרות לשי”ת, ואמר “שוה” שיזהר אדם שלא ליתן פחיתות באחת מהם. בספר הקנה וכל גזרה שוה דומה הלשון ההוא לאחר כדאמר (שבת ע’, א’) למדנו הנה הנה לג”ש, ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא א”כ קבלה מרבו (פסחים ס”ו, א’), וכל זה רמז לאם העולם שנאצלת מנתיב לא ידעו עיט (איוב כ”ח, ז’), ויונקת תמיד ממנו ונושא חותמו כי שמו בקרבו. ועונשין מג”ש (כריתות ה’, א’) כי המדה נאצלה ממנה מידת הדין הקשה, ואם היא רחמים ולפיכך השם שלה כתיבתו רחמים ונקודתו דין, כן פי’ הרב ר’ שם טוב ן’ שם טוב ז”ל.

מבנין אב רמז לחכמה העליונה שהיא אב הבנין, וכל הבנין שהוא מחסד עד עטרת האב סומך לבנותו ולקיימו.

כלל ופרט אם הבנים שהיו בה הבנים בכח פרט האצילה כל אחד ואחד במקומו בפרט ר”ל בפועל, ולא תאמר אחר שיצאו הבנים לפועל אם כן מעולים הם מאמם או אחרי שהאצילם א”כ יש פחיתות בבנים חלילה, רק אין בכלל רק מה שיש בפרט והכל אחד.

פרט כלל ופרט הבנים כלל, הוסיף על הפרט אף האבות, וזהו נעשה כלל מוסיף על הפרט שלא תמעט מן הפרט דבר מעלה ותתן פחיתות לכן בא הכלל והוסיף ונעשה מוסף.

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ר”ל כלל הוא מה שהיו כלם בכח, פרט הוא האצילות שנאצל איש איש לדגלו, וכלל שלא תאמר אחר שנאצלו אין להם יותר שום צורך בבעל הכלל הוא הגחלת, ע”כ חזר וכלל לומר שהפרט תלוי ונאחז מן הכלל אשר משם נאצל, ועם כל זה הכלל הוא הגחלת, ע”כ חזר וכלל לומר שהפרט תלוי ונאחז מן הכלל אשר משם נאצל, ועם כל זה הכלל אינו דן כי אם כעין הפרט, אם העולם כדאי ורוצה הקב”ה לרחם עליהם נעשה גם הדין כעין רחמים ומרחם, ואם אינו כדאי ורוצה הקב”ה להביא דין חוזר הרחמים לדין, והכל בהסתלק ע”י הע”י מן הפרט או בהיותו עמהם.

מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל. מכלל הוא המאור העליון אשר בו כל העשר תלויים והוא צריך פרטיו לפעול מעשיו ולהוציאם לפועל כמשפט אברי הגוף שהם יודעים ופועלים מחשבות השכל, וא”ה הפרט תריך כח וחיות מבעל הכלל, הלא תראה שאין שום תועלת ניכר מאברי הגוף אם לא ע”י הנפש הנותנת להם כח וחיות.

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא. כל דבר שהיה בכלל הוא דבר הכל, והיא הכלה שהיה בכלל העשר אז היא כלולה ברחמים, ויצא מן הכלל יצא מן הרחמים ללמד דין, לא ללמד על עצמו יצא להיותו לבד דין, אלא ללמד על הכלל כולו יצא שגם הם מסכימים בדין.

כל דבר היה בכלל לטעון טעם אחר שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר כל דבר הוא כנסת ישראל שהיא דבר של כל שהיה בכלל שהיא כלולה עם העשר, ויצא מן הכלל לטעון דין שהוא בעניינו שהוא דין רפה ולא קורא הדין עניינו, יצא להקל להשאיר שארית בארץ ולא לכלות בעבור שיצא מן הכלל והיא מרחמת.

וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעם אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר כל דבר היא כנסת ישראל שהיא דבר של כל שהיא בכלל כ”ע בכח הרחמים ואין שם דין כלל, ויצא בפועל לטעון טעם אחר שלא בעניינו, כי כשהיא בכח היה ברחמים וכשיצא בפועל יצא בדין, ולא יצא בדין מבלי רחמים אלא בדין וברחמים והוא דין רפה, א”כ יצא להקל ולהחמיר בדין.

דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש דבר זה תפארת ישראל שהיה בכלל הרחמים, ויצא מן הרחמים לידון בדבר החדש לידון דין שהוא חדש אצלו, כי רובו רחמים ועתה נוטה אל הדין, כענין הרשעים מהפכים את הרחמים לדין שנאמר (בראשית י”ח, כ”א) ארדה נא ואראה. אי אתה יכול להחזירו לכלל הם הרחמים שהיה בכללם, עד שיחזירנו הכתוב הוא החסד שהוא תורה שבכתב ותורת חסד על לשונו. בפירוש היא ירושלים תורה שבעל פה מדת הדין הרפה, שכן ירושלים עולה פירוש, כדי למזוג הדין.

דבר הלמד מעניינו היא כנסת ישראל שרוצה לפעול דין והיא ממזגת מן הרחמים, למד מעניינו הוא הדין פחד יצחק. דבר הלמד מסופו תפארת ישראל אינו דן עם פחד מדת הדין הקשה אלא עם כנסת ישראל מדת הדין הרפה.

שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם שני כתובים זה חסד ופחד שמכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי הוא תפארת ישראל שהוא שלישי של היקף ויכריע ביניהם ועושה שלום, ולכן הלכה כדברי המכריע לעולם (פסחים כ”א, א’), כך פירש בספר קנה מדות אלו.