דרכי לימוד מדרש

אחד מחידושיה של תורת ארץ ישראל הוא ההתייחסות ללימוד אמונה (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת קמ"ו):

לא תוכל לעד התורה להיות מצומצמת רק בחקר הלכה המעשית לבדו. החלק הרוחני שבתורה, לכל רחבו, עמקו והיקיפו, מוכרח גם הוא למצֹא מקום בישיבה. האגדות, המדרשים הנגלים והנסתרים, ספרי המחקר והקבלה העיונית, המוסר והרעיון, הדקדוק, הפיוט והשירה, כמובן של חכמי אמת וחסידים הראשונים, גם הם הנם גופי תורה, שאף על פי שאי אפשר לתן להם כל כך זמן וכל כך קביעות, כמו ההלכות והתלמודים, הפוסקים הראשונים והאחרונים, מכל מקום אי אפשר כלל, ביחוד בימינו, וביותר בארץ-ישראל, הדורשת תעופה רוחנית מבניה בטבע קדושתה, המלוה את כל אוירה, למנֹע את כל אלה מלקחת עבורם מקום חשוב. וצד חידוש זה הוא מוכרח בדורנו, ומוכרח הוא ביותר בישוב החדש, הדורש רפואה רוחנית.

יש צורך בלימוד מסודר של "החלק הרוחני שבתורה", במיוחד מתוך שאיפת אוירה המחכים של ארץ ישראל. שיבת ישראל לארצו צריכה להאיר גם חלק זה של התורה (מאמרי הראי"ה עמ' 414):

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה – איננה עדיין תחיה אמתית.

התחדשות לימוד האמונה מחדדת את הצורך בלימוד חלק זה של התורה ממקורו. האגדה היא אבן יסוד בלימוד האמונה (ספרי דברים, מ"ט):

דורשי הגדות אומרים: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם – למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.

ידיעת ה' היא מקצוע בתורה, שיש לעסוק בו בצורה מסודרת ושיטתית, ממקורותיו הראשוניים. חז"ל מציינים, שאחד המקורות החשובים לכך הוא לימוד האגדה, המוביל להכיר את מי שאמר והיה העולם.
שאיפה גדולה יש לנו, לקבוע מקום חשוב ללימוד האגדה, בצורה שיטתית וקבועה.