כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט – הפרט כמעיין – תהליך

נראה בביאור הענין בהנהגה.
משל לרב הלומד על מנת ללמד, ואכן מלמד הוא את תלמידו. אם מלמד הוא על מנת שתלמידו ידע את התורה הרי זה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. כל לימודו על מנת ללמד והוא הסתיים בידיעת תלמידו את תלמודו.
אבל אם מלמד הוא את תלמידו על מנת שהתלמיד ילמד הלאה, נעשה שכלו של התלמיד שכל מוליד ולא רק שכל עקר שאינו יודע לתת. לוקח הוא את הידיעות עצמן בחינת "פרט", ועושה אותן כמעיין המתגבר – "כעין הפרט".

האר"י ביאר מידה זו כך: כלל הוא תפארת, הפרט הוא מלכות והכלל השני הוא יסוד.
ולשון הרמ"ק (פרדס רימונים שער כ"ג פי"ג):

…ועתה כשנאמר מעיין במלכות, יהיה בריבוי השפע שישפיע בה התפארת שהוא נקודת מוצא המים, ויסוד – סילון המים, ומלכות מעיין, כי היסוד הוא הסילון המקלח המים אל המעיין.

"מעיין במלכות" היינו "כעין הפרט" שהפרט נעשה מעיין וזה קורה כשהתפארת והיסוד מתחברים בה, והיא נכנסת בין תפארת שהיא מקור המים לבין היסוד שהמקלח מים החוצה. אז הוא כמעיין המתגבר "כעין הפרט".