ביאור הרב למידה זו:
הכלל הוא האור האצילי, הנובע ממקור האורה העליונה, שהוא יסוד הכל, ומכון ההיות של הכל. אבל המעמד של הבקשה התהומית עדיין איננו שם, מחפש הוא הרצון המקודש את מקור הכלל, שהוא עוד יותר נשא, יותר נשגב, מעצמותו של הכלל. זהו הדבר החדש. וכשהדבר החדש הזה בוקע, אז הכלל, עם כל תעצומות עזו, נחשב ירוד ומוגבל לגבי אור חדש, נורא ואיום בעדינות קדשו כזה, ואם אנחנו רוצים סוף כל סוף לקבל איזה מושג ואיזו השפעה מן האור החדש הזה, העומד גם למעלה מכל תכן של הכלל, אי אפשר לנו להורידו ולהחזירנו לכללו. ואם כי מבלעדי הכלל אין לנו תפיסה רעיונית וקל וחמר מעשית, צריכים אנחנו שהשביל הזה יעשה ע"י מקורו של האור של כל החיים, של כל ההיות, שאז במגע הקדש הזה גם עצם תעצומתו של הכלל היא מתעלה. הכתוב, "אנא נפשי כתבית", זהו הכל-היש, היש העולה למעלה מן הכלל, עד שהוא מחזיר גם את הדבר החדש והעליון, שיצא מן הכלל, מפני עלויו מעל הכלל. ובא המושג בברורו אז, שזה הכלל העליון, שהוא מושקף ממעל לכל הכללים, עד שגם הדבר החדש חוזר אליו, זהו כבר אור חודר, שאין בו שום עלטה, שום חביון, הכל אז בהיר וברור, בפירוש, אור שבעת הימים, אור הלבנה כאור החמה.
"הכלל הוא האור האצילי"
האצילות הוא עולם התיקון אשר יצא מהתהו של עולם הנקודים.
לעולם תיקון מבטא סדר ולבושים אשר ממעטים את האור שיוכלו התחתונים לקבלו.
נובע אור האצילות מהמקור העליון אבל בצורה מתוקנת.
"המעמד של הבקשה התהומית עדיין איננו שם" הבקשה התהומית לשון "תהו" איננו שם במקום הסדר והתיקון.
"הרצון המקודש" הרצון הוא ביטוי של אין סוף, והוא מבקש את מקור הכלל, הנמצא למעלה מן הכלל וממילא למעלה מן הסדר והתיקון. "זהו הדבר החדש".
"וכשהדבר החדש בוקע" הוא אינו עולה בדרך של התפתחות אלא בוקע הוא את המסגרות.
"אז הכלל… נחשב יחיד ומוגבל לגבי אור חדש" המקור קרוב לאור והכלל בתיקונו למטה הוא באצילות.
"נורא ואיום בעדינות קדשו כזה" מוזר הביטוי "כזה" ואולי הכוונה שאפשר להצביע עליו "כזה", וזה נובע מירידתו והגבלתו.
הדבר החדש עליון מן הכלל ואי אתה יכול להחזירו לכללו, שהרי ירידה היא לו.
רק הכתוב שהוא מקור הכל, "זהו כל היש" העולה מעל הכלל, הוא שיכול להחזיר את הדבר העליון הזה החדש לכללו.
או אז מחובר הכלל העליון עם הכלל האצילי והכל אור שאין בו כל עלטה, בהיר וברור.