י"ג מידות

מבוא למידת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש

עי' ירושלמי פאה פ"א ה"ד וסוטה פ"ט ה"ה שיש מחלוקת בין ר' ישמעאל ורבנן
הכלל האמור הוא לפי רבי ישמעאל ולשון המידה הוא:

דר' ישמעאל דרש כל דבר שהוא בכלל ויצא לידון בדבר החדש נעקר והרי הוא בחידושו.

והיינו שנשאר בחידושו ונעקר מן הכלל עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
דעת רבנן היא:

דאינון אמרין הרי הוא בכלל והרי הוא בחידושו.

והיינו שלא נעקר מן הכלל והכלל קיים וגם החידוש קיים ואין צריך להחזירו לכללו בפירוש.
נראה לומר שלא נחלקו ר' ישמעאל ורבנן אם יש מידה העוסקת בדבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש, ולא נחלקו מה הנהגת מידה זו, האם נעקר הדבר החדש מן הכלל, ואז צריך להחזירו לכללו בפירוש ואם לא כן אין לך בו אלא חידושו, או שלא נעקר מן הכלל, והכלל נשאר בכללו והחידוש בחידושו.
בבבל לא נזכרה דעת חכמים בהנהגת דבר שיצא לידון בדבר החדש.
נראה שדברים בגו, וקשורים הם לדרך הירושלמי.
האר"י ביאר הנהגת מידת דבר שיצא לידון בדבר החדש וכו' על פי ברייתא דר' ישמעאל שהנהגת מידה זו היא הנהגת הגלות. היציאה מן הגלות היא רק על ידי ה"כתוב" שהוא בחינת נצח בסוד "נצח ישראל לא ישקר" והנצח היא המידה המחזירה מן הגלות שהיא בחי' הוד הנהפך לדוה. בגלות אין בחינת זיווג ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וצריך את הנצח להוציאו מן הגלות ב"פירוש".
לפי זה יש לומר שהנהגת המידה לרבנן היא שגם בגלות הכלל ממשיך להחיות את המציאות, אלא שיש גם בחינת גלות אשר לה חוקים חדשים ודרכים חדשות.
נראה שהדברים תלויים בגירסאות בזו"ח איכה:

"על הגאולה" – אלו ספרי נביאים, "ועל התמורה" – זה תלמוד בבלי "וזאת התעודה בישראל" – זה תלמוד ירושלמי

ובגירסת הגר"א וכפי שמביא הרב קוק לשון הזו"ח:

"על הגאולה" – זה תלמוד ירושלמי, "ועל התמורה" – זה תלמוד בבלי.

לפי הגירסא הראשונה גאולה – אלו ספרי נביאים, שזו התקופה שבה בית המקדש היה בנוי והייתה סנהדרין נבואה מקדש ומלכות.
הצורה ההפכית היא בגלות וזה בחינת וזה בחינת "תמורה" תקופה שבה אין לא סנהדרין ולא נבואה לא מקדש ולא מלכות, ועדיין תורה פועלת ומחיה את ישראל וזה תלמוד בבלי.
באותה תקופה בארץ ישראל, אמנם אין נבואה, אבל יש בו נביאים ורושם של נבואה המשפיע על הלימוד ועל החיים, אמנם אין מקדש אבל יש מקום המקדש, אין מלכות אבל יש בו נשיאות אין סנהדרין אבל יש בית דין. "זאת התורה בישראל" יש בחינה של עדות לאותה מציאות שלימה.
נראה שלפי גירסה זו יש להבין את רבנן שהכלל בכללו, ויש "תעודה בישראל" ורושם של כלל יש של הציבור בישראל, וגם "החידוש בחידושו" ויש בה גלות ו"תמורה" בחיים בבבל. וזו דעת רבנן בירושלמי.
אבל לפי הגירסא השניה יש גאולה ותמורה, ישראל וגלות, והנהגת מידה זו היא הנהגת הגלות שהיא תמורה, ונעקר מן הכלל, וצריך להחזיר בפירוש לתקופת גאולה. זו דעת בבלי שאין חולק במידה זו.

———————

מידה זו מבטאת באופן מיוחד את הרעיון שהמידות לא באו לחדש דינים בלבד, אלא להורותנו ההנהגה המיוחדת של המצוה או ההלכה הנלמדים במידה שהתורה נדרשת בה.
הרי מה שיצא לידון בדבר חדש מפורש הוא, שהרי החידוש נאמר בכתוב, גם חזרתו לכללו, הרי בפירוש היא, אם כן לְמה באה מידה זו בתורה? אלא על כרחך יש לומר שהיא באה להורות שהנהגת מצוה זו היא הנהגת הגלות בלשון האר"י.
למדנו מכאן שהחידוש הגדול ביותר הוא הפשט עצמו היוצא ממילותיה של תורה.
כך שמעתי מהרב אויערבך שליט"א, לרפו"ש, שרש"י דווקא משום הצמדותו למילים ולפשט, היה החדשן והמהפכן הגדול שבין הראשונים.
המיוחד בהנהגת מידה זו הוא חזרתו לכללו בפירוש. עיקר הנהגת החידושים היא בכניסתם לתוך הכלל, למסגרת החיים. אם אינו חוזר לכללו למסגרת הכלל, הרי אין לך בו אלא חידושו והוא נעשה מההלכות העקורות שאין למדים מהן דבר.

דילוג לתוכן