נאמר בספר יצירה (פ"א מ"ג):

עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע כמילת לשון וכמילת מעור.

וביאר בהרחבה משנה זו הרמ"ק בפרדס שער א' פ"א עיי"ש.
בתוך ביאורו כתב הרמ"ק שאנו מחלקים את אצבעות הידיים ואצבעות הרגליים לשתי מערכות ולכן עשר הספירות הן כנגד עשר אצבעות.
האצבעות מחולקות לחמש כנגד חמש, ימין ושמאל, והן מחוברות באמצע אצבעות הידיים – בברית הלשון ואצבעות הרגליים – בברית המעור.

בספרא דצניעותא מרומז ענין זה בפרק ג':

אתקין ביה באדם כתרין בכלל ופרט אתכללו בפרט וכלל, שוקין ודרעין ימינא ושמאלא.

ונתבארו דברים אלו באדרא רבא דף (קמ"ג.):

אמר רבי שמעון חמינא עלאין לתתא ותתאין לעילא, עלאין לתתא: דיוקנא דאדם דהוא תיקוני עלאה כללא דכולהו.
תאנא כתיב וצדיק יסוד עולם דכליל שית בקרטופא כחדא. והאי הוא דכתיב שוקיו עמודי שש.
ותאנא בצניעותא דספרא. באדם אתכלילו כתרין עלאין בכלל ובפרט. ובאדם אתכלילו כתרין תתאין בפרט וכלל. כתרין עלאין בכלל כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני תקונין. (ס"א דיוקנין) בפרט באצבען דידן חמש כנגד חמש. כתרין תתאין. באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל. דהא גופא לא אתחזי בהדייהו. דאינון לבר מגופא. ובג"כ לא הוו בגופא. דגופא אעדיו מנייהו.

אחר בקשת מחילה מעצם הנסיון לבאר דברים עליונים אלו, נאמר תורה היא וללמוד אנו צריכים.
במיוחד לאור דברי האר"י בביאור י"ג מידות שהתורה נדרשת שהזכיר בהם במידת כלל ופרט וכלל את הביטוי "שית בקרטופא חדא" ובודאי כאן מקורו, הרי שאנו נדרשים לעיון בדברים.
בספר יצירה רומז לעשר ספירות של בחינת אצבעות הידיים ולעשר ספירות של אצבעות הרגליים שכן הזכיר גם ברית הלשון, שהוא בחינת אמצע לאצבעות הידיים, וגם ברית המעור שהוא בחי' אמצע לאצבעות הרגליים.
חלוקה זו לשתי מערכות מלמדת שיש כאן שתי בחינות של עשר הספירות.
בספרא דצניעותא נתבארו שתי בחינות אלו.
האחת כלל ופרט והשניה פרט וכלל. דרועין – כלל ופרט. שוקין פרט וכלל.
באדרא רבא נתבארו הדברים ביותר ביאור.
אצבעות הידיים נבחנו ככלל ופרט ואצבעות הרגליים כפרט וכלל.
ההבדל ביניהם הוא שכלל ופרט, היינו שהכלל קודם לפרטים ומכח הכלל נולדו הפרטים ואילו פרט וכלל, היינו שהפרטים בונים את הכלל.
דוגמא לדבר אפשר לראות בהבדל בין קרבן פסח לקרבן פר העלם דבר של ציבור.
פסח נחשב קרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה כיון שקבוע לו זמן והוא בחי' כלל ומן הכלל נתחייבו הפרטים להביא קרבן. פר העלם דבר של ציבור אינו דוחה שבת וטומאה כיון שראשיתו מן הפרטים שעשו מעשה ואין דבר כללי מובנה שגרם לזה. זו בחי' לבר מגופא, שם ההתחלה ומשם הם מגיעים אל הכלל. גם פר העלם דבר של ציבור הוא נחשב לקרבן הקהל, ורק יושבי ארץ ישראל נחשבים קהל ועל פיהם נקבע הרוב.
כלל ופרט אלו אצבעות הידיים, שכללן הוא התפארת שמקורו עליון יותר.
זו לשון הגר"א בביאור לספ"ד:

וזהו בכלל ופרט כי תפארת גבוה מחסד וגבורה כידוע וכן בהיכלות היכל הרצון עליון מהיכל אהבה והיכל זכות.

פרט וכלל אלו אצבעות הרגליים שהכלל שלהן הוא יסוד הנבנה מהן.
האר"י בביאור מידת כלל ופרט וכלל, נראה, שהתכוון למקורות אלו.
הכלל הראשון הוא התפארת שהוא בחי' כלל ופרט בדברי הספ"ד והאדרא רבא.
הכלל השני הוא יסוד שהוא בחי' פרט וכלל במקורות הנ"ל.
כשבאו שני כללים במידה אחת, בוודאי שכל אחד מהם היא בחי' מיוחדת. במקורות אלו מצאנו שתי בחי' לכלל ומתאים וראוי שאלו שתי הבחינות של כלל ופרט וכלל, שהכלל הראשון הוא תפארת והכלל השני הוא יסוד.
יש להבין את מושג הפרט במידה זו.
האר"י נשאר נאמן לדרכו שפרט זו מלכות, אף שבמקורות הנ"ל הפרט הוא חסד וגבורה במידת כלל ופרט ונצח והוד במידת פרט וכלל.
נראה שלכן האר"י האריך בביאורו להוכיח שפרט זו מלכות דווקא במידה זו, אף שכבר קודם לכן כבר הזכיר האר"י שפרט הוא מלכות. בדבריו מבאר האר"י שאף שהפרטים יכולים להיות ספירות אחרות, כגון חסד וגבורה, מ"מ במלכות שם הם נפרטים, ורק במלכות מקבלים הם שֵם של פרטים, כלשונו:

ששם הדברים נפרטים ומתפרשים בסוד ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזב אותם, כי שם מקומם.

דוק ותשכח כי כן הוא. ו"כי שם מקומם" היינו מקומם של כל הפרטים הוא שם במלכות, ששם מקבלים צורתם ושמם.
המלכות במקומה בין תפארת ליסוד מכריעה ביניהם. מן היסוד שהוא כלל הנבנה מן הפרטים מקבלת היא את השפעת הפרטים, ומן התפארת שהיא כלל הבונה את הפרטים, מקבלת היא את תכונת ההכללה להיות כמעין הנובע "כעין הפרט". זו צורת הכרעתה ביניהם.
לאור דברים אלו אפשר לזכות להבנות נוספות בהנהגת המידות שהתורה נדרשת, במיוחד ביחס שבין המידות הקשורות לחג"ת לבין מידות הקשורות לנה"י.
יש הבדל בין הנהגת נצח והוד בקישורן לת"ת במידת בנין אב לבין הנהגת נצח והוד בקישורן ליסוד במידת שני כתובים המכחישים זה את זה.
בבנין אב, התפארת מרוממת ומניפה את נצח והוד שכן היא מעליהם וזה הלימוד בבנין אב, שהן נעשים אב ומקור להלכות נוספות (ועי' בדין תנופה בבנין אב).
בשני כתובים המכחישים זה את זה היסוד מכריע ביניהם, והן במקומן.

—————

בגמרא מובאת מחלוקת אם כללא קמא צריך להיות שוה לכללא בתרא או לא.
נראה שתלוי בהבנת הנהגת המידה. לפי האר"י והרמ"ע מפאנו כללא קמא אינו דומה לכללא בתרא. לאר"י כללא קמא הוא תפארת וכללא בתרא יסוד, ולרמ"ע מפאנו כללא קמא כתר וכללא בתרא מלכות. הרי שאינן דומים.
הרב קוק בביאור למידות (על פי מקורות קדמונים) מביא שכללא קמא ממנו מתפרט הפרט ואליו הוא חוזר ומשמע ששוין הם וצריך כללא קמא להיות בכללא בתרא.

דילוג לתוכן