ביאור האר"י לי"ג מידות – פרי עץ חיים (שער עולם העשיה פרק ו)

והנה אין ספק, כי התורה התחתונה שנדרשת בי"ג מדות אלו, שנמשכים אליה מי"ג מדות עליונות תורה שבכתב, הנדרשת בי"ג מדות אלו, דוגמת י"ג אלו. כי כל מה שיש בתחתונים יש בעליונים, ומשם נתפשט בתחתונים. והנה תורה עליונה שהיא ת"ת, נחלקת בסוד ו"ק שבה, כלולה מדין ורחמים, וכללותה הרי י"ג:

א. מקל וחומר. דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהת"ת פעם כך ופעם כך¹, כי פעם תקבל מחו"ג שבת"ת, וזהו מקל. כי קל רמז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים², ומרחם על העולם:

ב. מגזרה שוה. לפעמים תקבל מת"ת שבת"ת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד הת"ת.

ג. מבנין אב מכתוב אחד. לפעמים תקבל מצד הת"ת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד: מבנין אב משני כתובים. לפעמים בהכרעה בין שניהם נ"ה. זו ב"א מב"כ, שהם נ"ה:

ד. מכלל ופרט. לפעמים תקבל המלכות מכללות ת"ת מכל הו"ק, וזהו מכלל ופרט. כלל ואח"כ פרט, ותהיה אז ההנהגה במדת המלכות, כי אין בכלל אלא מה שבפרט:

ה. מפרט וכלל. לפעמים תקבל המלכות מכללות הת"ת כנ"ל, ומתגבר מדת הת"ת עליה, ותתנהג העולם על ידו, ומדת מלכות נכללת בו, והוא יהיה עיקר בההנהגה, כי פרט וכלל, מתרבה הכלל, ויהיה הכלל עיקר, כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה. ולפעמים להיפוך, וזה מכלל ופרט מפרט וכלל.

ו. כלל ופרט וכלל וכו' (אי אתה דן אלא כעין הפרט). לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות:⁶

ז. מכלל שהוא צריך לפרט וכו' (ומפרט שהוא צריך לכלל). כי לפעמים תעלה המלכות למעלה, בסוד עטרת בעלה, ותשפיע לת"ת, ויתנהג העולם ע"י ברדתה למטה בבחינה זו, וזהו מכלל שהוא צריך לפרט, שהכלל שהוא ת"ת הנזכר, צריך לפרט שהיא מלכות, שהיא למעלה ממנו. ולפעמים תחסר אור המלכות, ותצטרך לקבל מת"ת האור, כדי להשלים עצמה, ותתנהג העולם בבחי' זו הגרועה, שאין לה אלא לצורך עצמה, ולא להשפיע. כי כל הבחינות שנזכר לעיל, הם שמקבלת המלכות שפע לצורך העולם, מלבד צורך עצמה. אמנם מדה זו, היא שצריכה לצורך עצמה, ואין לה לצורך אחרים, וזהו מפרט שצריך לכלל:

ח. וכל דבר שהיה בכלל וכו' (ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא). לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר³, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא. ועוד, גם טרם רדתה למטה, יצדק אומרו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כי נוקבא יצאה מאחוריו, בין ב' דרועין דיליה לעומת החזה, ומשם נעשה לה ראשה וזרועותיה, שהם חו"ג שבה, נגד נ"ה שבזכר. ונ"ה שלה שהם למודי ה', יצאו מן הכלל שהוא ת"ת, ואין להם על מה שיסמוכו בת"ת, והוצרך הזכר העליון למשוך את רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו, ולא חוצה לו. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, הם נ"ה, שיצאו מן הכלל סוד הת"ת, לא ללמד ע"ע כו' אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שהוצרכו למודי ה' הזכר העליון להתפשט למטה, וכל זה בכלל מדה שמינית:

ט. וכל דבר כו' (שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר). לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים. אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מת"ת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, שהוא כענינו, כענין ו', הוא בסוד הת"ת נוטה לצד הרחמים, ואזי יצא להקל בסוד הרחמים, להוליד ג' גוונין כולם בסוד הרחמים, ולא מצד הדין:⁴

י. וכל דבר שהיה בכלל כו' (ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר). ולפעמים בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים:

יא. וכל דבר כו' ויצא לדון כו' (שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש). ולפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת, ותרד למטה ביצירה בסוד מטטרו"ן, שהוא נער חגור חרצין, בסוד ס' פולסי דנורא, שהם ס' גבורים מצד הדין, וזהו ויצא לידון. ולפי שמטטרו"ן תמיד מתחדש, כמד"א אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, כנזכר בזוהר פינחס. וזהו בדבר החדש, ואז ברדתה למטה בסוד מטטרו"ן, הוא סוד הגלות, בסוד אי לך ארץ שמלכך נער, וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות, ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה, עד שיחזירנו הכתוב שהוא סוד נצח, כמד"א למנצח על אילת השחר, שחרין דאיילתא, ולפי שההוד הוא בגלות, כמ"ש כל היום דוה, צריך נצח עם ת"ת להחזירה למקומה, ותהיה החזרה נגלית לעיני כל חי, ולא תהיה סתומה אלא מפורשת, וזהו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש⁵.

יב. דבר הלמד מענינו כו' (ודבר הלמד מסופו). לפעמים יתנהג העולם הנקרא דבר סוד מלכות, בנ"ה, ונ"ה שבה מקבלים מת"ת, וזהו הלמד מענינו, מענין ו', הוא הת"ת. או יהיו מקבלים נ"ה שבה מסוף הת"ת שהוא יסוד, וזה דבר הלמד מסופו, סוף ו', הוא ת"ת, וסופו הוא היסוד, סוף הת"ת:

יג. וכאן שני כתובים וכו' (המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם). ולפעמים מתנהג העולם ע"י נ"ה שבמלכות, שהם ב' כתובים המכחישים זא"ז, זה דין וזה רחמים, וע"י היסוד שהוא הכתוב הג' המכריע ביניהם, יתמזגו ויתנהג העולם ע"י מיזוג היסוד והכרעתו בתוך המלכות דידה, וזהו המדה הי"ג. ע"כ מדברי הרח"ו זלה"ה שמצא מכת"י האר"י זלה"ה בעצמו:

התורה התחתונה היא התורה כמו שאנו מכירים אותה והיא נדרשת בי"ג מידות.
מקור הי"ג מידות הוא בתורה העליונה בתפארת אשר בעולם אצילות. שם מקומה. התפארת נחלקת לו"ק שכ"א כלול מדין ורחמים, וכללותם יחד הרי הם י"ג ואילו הם י"ג מידות של התורה העליונה אשר באצילות.
"נדרשת" – הדרישה באה מצד המלכות. היא המקבלת מן התפארת פעם כך ופעם כך לפי הענין הראוי להנהגת העולם.
מלכות היא המידה המנהגת את התחתונים היינו שהיא מנהיגה את העולם. כך מבואר בלשונו הטהור של הרמ"ק ושל הרמח"ל ועוד:

נתיב הי"ג נקרא שכל מנהיג האחדות וכו'. אחרי שע"י הנתיב הנק' שכל מתנוצץ הוא הי"א יושפעו הרחמים ותתעבר הנקבה. ועוד צריך כח מהנתיב הזה הנקרא מנהיג האחדות שהיא המלכות כי היא המייחדת כל הספירות כדפי'. וע"י הנתיב הזה תוציא הדברים הדקים והרוחניים והנשמות אשר בה אל הפועל. ובכחו משלמת המלכות כל הדברים שהוא המצמיח דשא מארץ. (ספר פרדס רמונים – שער יב פרק ד)
ולפ"ז נמצא כי עיקר עלות הרצון היה המלכות המנהגת העולם. (ספר פרדס רמונים – שער יח פרק ג)
והנה כל הנהגת התחתונים נשרשים במלכות, ולכן מלכות נקראת מלאכה, והיינו כי מצד מלכות בהיותה בלתי מבוררת הוא הענין הזה של הטורח. אבל המלכות בבירורה הת"ת הנעלם להתגלות בבינה. (פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים)
כי עכ"פ שורש הנהגת התחתונים היא מלכות. (ספר כללים ראשונים – כלל לד)
והכל הולך לקבוע ההנהגה ביד המלכות, שהיא המנהגת. (ספר אדיר במרום ח"ב – מאמר ביאור ז' מלכין).
אל אחד יחיד ומיוחד מלכותך מלכות כל עולמים, ה' אחרונה שבה נברא העולם, שנא' בה בהבראם בה' בראם, וה' היא העולם, בה אומרים מלך העולם, וז"א הוא מלך של זה העולם בז"ת שלו, ובמלכות שלך אתה מנהג כל העולם להתקשר הכל ביחוד א'. (ספר תקט"ו תפילות – תפילה שסח)

מלכות היא מגלה בהנהגתה את התפארת.
כך היא לשון הרמ"ק בפרדס שער י"ח פ"ג:

… בוראינו ית' מחשבותיו עמקו ועצמו למאד מאד, ובחשבו בהויות הנה ההויות קודם בואם להויה קנו מציאות מבחר ומעולה ממציאות המעשה.
וכבר נתבאר כי תפארת ומלכות הם עיקר האצילות ובהם נכלל הכל כמו שנודע כי אותיות ו"ה הם כללות האצילות מבינה ולמטה והם עיקר ההנהגה…
ומפני היות המלכות הויה יותר מתגלית נתהוה גלויה קודם הת"ת והת"ת היה נעלם מפני שהמלכות היכל אליו והיא מגלה כבוד המלך והיא מראה נגלית שבה מתגלה הת"ת. ולכן ההויה הנגלית ראשונה במחשבה שהוא החכמה היה הת"ת והמלכות…

כך נראה לבאר דברי האר"י שהמלכות היא הדורשת והיא מקבלת מן התפארת "פעם כך ופעם כך" לפי צורך הנהגת התחתונים.

 

 

¹ כתב האר"י: "דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהת"ת פעם כך ופעם כך"
מקור דברי האר"י אפשר לראות בדברי הזוהר (תיקוני זוהר, תיקון כ"ב, דף ס"ה ע"א):

דלבושין איהו משתני בהון לכמה שנויין, ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא, ולבושין דלביש יומא חדא לא לביש יומא תניינא, והכי בכל יומא וירחא ושתא ושבתא ויומין טבין אשתני בלבושין.
תרגום: כי בהלבושים הוא משתנה בהם לכמה שינויים, והלבושים שהוא לובש בבוקר, אינו לובש בערב, והלבושים שלובש יום אחד, אינו לובש ביום השני. וכן בכל יום וחודש ושנה ושבת וימים טובים משתנים הלבושים.

וכפי שביאר האר"י דברים אלו בעצמו (עץ חיים ענף ה', סוף שער א'):

… ולא עוד אלא שבכל שעה ושעה משתנים העולמות ואין שעה זו דומה לשעה זו ומי שמסתכל בענין הילוך המזלות וכוכבים ושינוי מצבן ומעמדן ואיך ברגע אחד הם באופן אחר והנולד בו יקרה לו מאורעות שונות מהנולד ברגע שקדם לזה. ומזה יסתכל ויבין בעולמות העליונים שאין להם קץ ומספר. ואם תפקח עיני שכלך תדע ותשכיל זו ממוצא דבר כי אין שכל בלב אדם לעמוד ע"כ פרטים וע"ז אמר דהע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. ושהע"ה שכתוב בו ויחכם מכל אדם אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ולך וראה מ"ש בספר התיקונים תיקון כ"ב דס"ה במ"ש קם ר"ש ואמר סבא סבא כו' ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא ולבושא דלביש ביומא דא לא לביש ביומא תניינא. ובזה תבין איך משתנה מעמד ומצב העולמות שהם הלבושין של א"ס לכמה שינויין בכל עת ורגע וכפי השינויין ההם כך נשתנו בחי' המאמרים של ס"ה. וכולם דברי אלהים חיים…

 

– – – – – – – – – –

² כתב האר"י: "ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים"
מקור דברי האר"י אפשר לראות בדברי הזוהר (וארא דף כ"ב):

דבר אחר " וידבר אלוקים" גזרת דינא "ויאמר אליו אני ה'" דרגא אחרי דרחמי והכא אתקשר כולא כחדא דינא ורחמי הה"ד "ויאמר אליו אני ה'"
אמר ר' שמעון אי כתיב וידבר אלהים אל משה אני ה' הוינא אמר הכי אלא לא כתיב "וידבר אלוקים אל משה" בקדמיתא ולבתר "ויאמר אליו אני ה'" דמשמע דרגא בתר דרגא
תרגום: דבר אחר "וידבר אלוקים" גזירת הדין "ויאמר אליו אני הויה" היא מדרגה אחרת דהיינו ז"א רחמים ונקשר כאן הכל דין ורחמים זהו שכתוב "ויאמר אליו אני הויה"
אמר ר' שמעון אם היה כתוב וידבר אלוקים אל משה אני הויה הייתי אומר כך אבל לא כתוב אלא "וידבר אלוקים אל משה" מתחילה ואחר כך "ויאמר אליו אני הויה" שמשמע שהם מדרגה אח מדרגה.

נראה שנחלקו ת"ק ור"ש, לת"ק ההנהגה היתה ביחוד המידות במיזוג דין ורחמים ובא ר"ש להורות שהיו כאן שתי דרגות שונות דין ואח"כ רחמים.
ומבואר הדבר על פי המדרש בשמות רבה (פרשה ו')

ורבי יוסי ב"ר חנינא אמר 'אלוקים' על המצריים, 'אני ה" על ישראל.

ובדומה לדברי האר"י על ק"ו שזהו הנהגה שפעם כך ופעם כך או שעל מקצת העולם כך ועל מקצת כך.

– – – – – – – – – –

³ האר"י בביאורו לי"ג מידות אומר: "והמלכות שנקראת דבר"
ייתכן שמקורו בזהר וישב (קפ"ט: עה"פ "אחר הדברים האלה" בפירוש הסולם)

ר' אלעזר אמר "ויהי אחר הדברים האלה" מהו הרי בארוה, מקום זה שהיצר הרע מקטרג שם היא המדרגה שנקרא "אחר הדברים". פירוש המלכות נקראת "דברים", שהיא המדרגה אחרונה שבקדושה ואחריה יצר הרע והקליפות, וע"כ אחד הדברים הוא היצר הרע

המלכות נקרא דברים שהיא מדרגה אחרונה שבקדושה ואחריה היצה"ר והקליפות ועל כן אחד הדברים היא יצה"ר
שני מקורות נוספים מובאים בקהילת יעקב ערך "דבר":
בזהר ח"ג בלק (קצ"א.) על הפסוק "גיבורי כח עושי דברו" (תהילים ק"ג, כ'):

דמתקנין להאי דבר ומהדרין ליה לדיוקנאה קדמאה

ובפירוש הסולם:

כי מתקנים את דבר הזה שהיא המלכות הנקראת דבר

וכן הוא בזהר שם (ח"ג דף קצ"ג:) על הפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" (תהילים ק"י, ד'):

מאן על דברתי מלכי צדק אלא כהן עילאה דא, איהו דקיימא על דבר

ובפירוש הסולם:

כהן עליון שהוא חסד דז"א הוא עומד על דבר שהוא מלכות וכו'

עיי"ש

– – – – – – – – – –

⁴ דוגמא למידה זו המשלבת בין ביאור האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק מופיעה כאן

– – – – – – – – – –

⁵ ביאור לדברי האר"י במידה י"א ("כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש…"): פעמים שהמלכות במקום אצילותה עם התפארת שהיא הכלל , יורדת למטה לעולם היצירה. זו בחינת יציאתה מן הכלל לידון בדבר החדש. עולם היצירה היא בחינת דבר חדש המתחדש כנער "תתחדש כנשר נעורייכי". "אנוש כחציר ימיו".
זה סוד הנהגת הגלות. ירידתה למטה באצילות היא בחינת הגלות.
"אי אתה יכול להחזירו לכללו" שכן בגלות אין זווג ואין למלכות יכולת לעלות מעצמה.
"עד שיחזירנו הכתוב" הכתוב זה בחינת נצח שהוא היסוד הקבוע. ההוד כשהוא בגלות בחינת כל היום דוה שההו"ד נהפך לדו"ה. הנצח עם התפארת מחזירה למקומה.
נראה שרומז לנאמר בזהר ויקרא דף ו' שכשהגלות אינה לזמן קצוב אז המלך צריך לרדת אל המלכה ולהחזירה. אז נעשה הדבר בפרסום ובהכרזה יחזירנה הכתוב "לכללו בפירוש" נגלה לעין כל חי.
זה לשון הזהר (ויקרא ו:)

… אמר ר' יוסי זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל ויימא (ישעיה נ"ב, ב') "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים"

 

 

– – – – – – – – – –

⁶

לשון האר"י בהנהגת כלל ופרט וכלל:

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות:

נאמר בספרא דצניעותא סוף פרקא תליתאה (קע"ח.):

אתקין ביה באדם כתרים בכלל ופרט, אתכללו בפרט וכלל שוקין ודרעין ימניא ושמאלא.

ונתבארו הדברים באדרא רבה (קמ"ג.):

תאנא כתיב וצדיק יסוד עולם דכליל שית בקרטופא כחדא. והאי הוא דכתיב שוקיו עמודי שש. ותאנא בצניעותא דספרא. באדם אתכלילו כתרין עלאין בכלל ובפרט. ובאדם אתכלילו כתרין תתאין בפרט וכלל. כתרין עלאין בכלל כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני תקונין. (ס"א דיוקנין) בפרט באצבען דידן חמש כנגד חמש. כתרין תתאין. באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל. דהא גופא לא אתחזי בהדייהו. דאינון לבר מגופא. ובג"כ לא הוו בגופא. דגופא אעדיו מנייהו.

מדברי האר"י במידת כלל ופרט וכלל שהכלל השני הוא יסוד "דכליל שית בקרטופא חדא". נראה שהאר"י למד בספרא דצניעותא ובאד"ר מדובר על הנהגת כלל ופרט וכלל.
אף מלשון הספ"ד משמע כן שמדובר על מידה אחת ולא על שתי מידות נפרדות כלל ופרט ופרט וכלל. שהרי אמר על "כלל ופרט אתכללו בפרט וכלל" משמע שמדבר על אותה מידה. וכן משמע באד"ר לפי ביאור האר"י שרק במידה זו של כלל ופרט וכלל, יש הבדל בין הכלל הראשון שהוא עליון לבין הכלל השני שהוא תחתון שהראשון ת"ת והשני יסוד.

אלה המקומות מהן שאב האר"י ביאורו להנהגת כלל ופרט וכלל.

באדם אתכללו כתרין עילאין בכלל ופרט.
ובאדם אתכללו כתרין תתאין בפרט וכלל.

נראה בביאור הדברים שיש את הכלל העליון, הספירות העליונות בכלל ופרט, דהיינו שהכלל הוא העליון ממנו מתחילין, וממנו נולדים הפרטים.
ויש את הכתרין תתאין שהם בפרט וכלל, שמתחילין מן הפרט, והכלל הוא צירוף הפרטים לכלל אחד.

כתרין עילאין כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני דיוקנין.

הכלל העליון הוא צורת כל הצורות, דמות אדם הכללית ממנו מתפרטים האיברים, הכלל הוא האדם, והאיברים הם התפרטותו. בודאי שכאן הכלל קודם.

בפרט באצבען דידן חמש כנגד חמש.

באצבעות הידיים אנו מתייחסים להם בסיום היד שזו ההתפרטות. הכלל מלמעלה הולך ומתפרט בזרועות ועד לאצבעות של ימין ושמאל חמש כנגד חמש.

כתרין תתאין באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל דהא גופא לא אתחזי בהדייהו דאינון לבר מגופא.

אצבעות הרגליים הם בחי' פרט ההולך ומתכלל פרט וכלל. ברגליים אנו מתייחסים להם בהתחלת הגוף מלמטה למעלה. הם לבר מגופא ועל כן הם מלמטה למעלה מן הפרט אל הכלל שהוא היסוד.
הגוף לא נראה יחד עימם ולכן הם נבחנים כלבר מגופא, מלמטה למעלה פרט וכלל.

ובספרא דצניעותא בתוך כל הענין, מתבאר שבחי' פרט וכלל, לבר מגופא גרם ש"אתא חויא על נוק'" ותיקונו הוא בזה ש:

אתקין ביה בהאי אדם כתרים בכלל ופרט אתכללו בפרט וכלל שוקין ודרעין ימינא ושמאלא.

במקום שתי בחי' שונות כלל ופרט, ופרט וכלל, באה בחי' אחת כוללת כלל ופרט וכלל וזה התיקון כמ"ש בדברים על ספרא דצניעותא פרקא תליתאה¹.

אחר שמבאר באדרת נשא בחי' פרט וכלל שזה השוקין שהם לבר מגופא, שואל:

אי הכי מאי ועמדו רגליו ביום ההוא.

דהיינו, הרי רגליו נבחנות כחלק מגופו והן העומדות ביום ההוא בתיקון כחלק מן הגוף, ועונה:

אלא רגליו בגופא, מאי דדינא למעבד נוקמין ואקרון בעלי רגליים.

דהיינו שיש בחינה של רגליים שהם, דגופא, והן מארי דינין לעשות נקמה ברשעים שאף זה מתפקיד הרגליים, שהם החלק הנמוך דגופא שם יכול להיפגש עם הרשעים.

ומנהא תקיפין ומתאחדין מאריהון דדינין לתתא בכתרין תתאין.

ויש מהם דינין קשים, ובעלי הדינים נאחזים בכתרין תתאין, בספירות התחתונות שהם נו"ה.

נראה שיש כאן שתי בחינות של "לבר מגופא". האחת בחי' פרט וכלל, שבפרט שולט והגוף לא נראה עמהם, ואינם נקשרות אל הכלל העליון.
הבחינה השניה היא בז"א עצמו של ספירות נצח והוד השומרות על הקדושה מפני הרשעה והן העושות נקמה מכח הדין הנמצא בהם. בעלי הדין נאחזים בספירות תחתונות אלו לעשות נקמה ברשעים.
ואז ממשיך באדרת נשא בענין התיקון דלעילא באדם ועל זה אמרו שם:

תאנא כל אינון תקוני דלעילא דבגופא קדישא כללא דאדם אתמשיך דא מן דא. ומתאחדן דא בדא. ואשקון דא לדא. כמה דאתמשך דמא בקטפין דורידין לדא ולדא. להכא ולהכא. מאתר דא לאתר אחרא ואינון משקין דגופא. אשקיין דא לדא מנהרין דא לדא. עד דאנהירו כלהו עלין ומתברכאן בגיניהון.

כל מה שקשור לאדם כולם משפיעים זה על זה לעשותו בגוף אחד ומציאות אחת.
גם הספירות התחתונות קשורות לעליונות שזו בחי' כלל ופרט וכלל, שהיסוד קשור לכלל העליון, ולא יוצא לבר מגופא.
וכל מה שלא נכלל בגוף אדם בעשר הספירות, "כולהו רחיקין ומתאבין" כולם תועבה וטומאה ובחי' ערלה ובכוחן לטמא כל מי שמתקרב אליהם לדעת דברים מהם דהיינו לקבל מהם כוחות.

---

¹ נראה פשוט שמה שאמרו בספ"ד ובזהר בענין זה כלל ופרט, ופרט וכלל אינו כמו ביטויים אלו בי"ג מידות, ששם אדרבה כלל ופרט – דן על פי הפרט, ופרט וכלל – דן על פי הכלל. שם בי"ג מידות זה ת"ת ומלכות.
אבל בספ"ד ובזהר אד"ר, כלל ופרט זה חג"ת ופרט וכלל זה נו"ה.
ואלו בחינות שונות וצ"ע, אף כי ברור שכן הוא.