ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג:
תני רבי אלעזר בי ר"ש אומר דור אחד עשר שבממזר זכרים אסורין נקיבות מותרות. רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי ר' בון אמר אתיא דרבי אליעזר ב"ר שמעון כר' מאיר, כמה דר' מאיר אמר גזירה שוה במקום שכתוב. כן רבי אליעזר ב"ר שמעון אומר גזירה שוה במקום שכתוב.
ובבבלי יבמות ע"ח (ע"ב) אמרו לשון "דון מינה ומינה" והזכירו את התנא החולק וסובר דון מינה ואוקי באתרא.
הרי שבבבלי כינו לימוד זה שלומדים כל מה שנאמר בפרשה שממנה לומדים הלכה בגזירה שוה כ"דון מינה ומינה" ובירושלמי "גזירה שוה במקום שכתוב".
נראה שההבדל היא שהבבלי לומדים הדין הנלמד בגזירה שוה ומשום כך לומדים גם את הדינים האחרים שנאמרו בפרשה המלמדת. בירושלמי הלימוד בגזירה שוה פועל כאילו הפרשה נמצאת בפרשה המלמדת ולדידן כאילו איסור ממזר נמצא בפרשת עמוני ומואבי והיא חלק ממנה וזה נקרא "במקום שכתוב" או "במקום שבאת" בנוסחא שבירושלמי קידושין (פ"ד ה"א).
יש לציין שבירושלמי נאמר הכלל בלשון הקדש ובבבלי בלשון תרגום.
שמא י"ל שבארץ ישראל שתי הפרשיות של ממזר ושל עמוני ומואבי מתאחדות לפרשה אחת. בלשון הרב קוק (קובץ ז' ס"ב גל עיני כ"ז):
אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד…
באויר ארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט. בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים.
פרשיות הנלמדות זו מזו בגזירה שוה בעומקן ובשרשן פרשה אחת הן ונפרדו הפרשיות ביציאתן לעולם המעשי להלכותיהן. הגזירה השוה מלמדת על שרשן המאוחד. בירושלמי מבטאים אחדות זו בלשון הקדש ובאמירה ש"גזירה שוה במקום שכתוב". הגזירה שוה מביאה את הפרשה הנלמדת למקום שכתוב בו המלמד. "במקום שבאת" היינו זה כתוב במקום שבאת ממנו. ועל כן לומדים גם את ההלכות האחרות הנמצאות בפרשה, כמו חילוק בין זכרים לנקבות.
בבבלי ההלכות עוברות ממקומן ונלמדות גם בפרשה שבה הדין הנלמד כל פרשה נשארת במקומה וממנה לומדים גם את הדין הנלמד וגם דינים נוספים. יש הפרדה בין הפרשיות. גם לשון תרגום מלמדת על "אוירא דארץ העמים".