שמא י"ל שעומק ההנהגה של גזירה שוה הוא מה שכתב ה"לשם" בספר הכללים כלל ט"ז ענף א' לבאר ענין הו"ק שכולם פרצוף אחד שלא כמו כל שאר הספירות שכל אחת מהן יש לה פרצוף של עשר ספירות כתר – א"א, חכמה – אבא, בינה – אמא, מלכות – נוק', ורק ז"א הוא ו' ספירות וזו לשונו:
… אמנם באצילות הנה היה הצורך שיישתנה הגילוי דהו"ק ויוכללו כולם יחד דווקא ויעמדו רק בגילוי כללי אחת לבד, והסבה בזה הוא כי משום שהאצילות הנה הוא השרש היותר קרוב להבי"ע, והיה צורך להסתיר שם את האור דא"ס ולהצטמצם בהם כדי להוציא את הבי"ע על ידם, ובאשר שהעולמות בי"ע הם נפרדים כנודע, והנה רצונו ית"ש להמציא אותם על תכונת הפירוד, ועם כל זה יהיה מושרש בהם כח היחוד ג"כ כדי שיתקרבו עצמם אל היחוד תמיד ויתחיידו לבסוף…
… כי הרי החסד והנצח הם נוטים לימין והגבורה והוד נוטים לשמאל והרי זה פונה לכאן וזה פונה לכאן, ועל ידי זה הנה נתייסד ונתגלה כל כח הפירוד שבהבי"ע ואלולא הקו האמצעי עלאה הנכנס בהם שהוא המכריע ומייחד שניהם, היו מתרחקים כל הו"ק זה מזה הרבה יותר מדאי עד תכלית קצה האחרון, וכך היה באמת בעולם התהו כי אז היה חסר בהם המתקלא שהוא האור דדעת עלאה, שמאיר אור א"ס הנה מתבטל וכלה כל כוחות הפירוד והנגדים והמרחקים, כי כולם יצאו רק ממנו והוא מייחד את הכל…
והיה זה באמת כמקלקל על מנת לתקן שעל ידי זה יצאו אח"כ כל העולמות הנפרדים כרצונו ית"ש וכנודע, אמנם הם יצאו בכח היחוד גם כן כנ"ל… ויצאו על ידי כל זה כל הנפרדים דבי"ע, אלא שיצאו בכח היחוד גם כן כדי שיתייחדו לבסוף.
דבריו הקדושים והנפלאים מבארים עומק מידת גזירה שוה, שאף היא "יצאה" כמציאות נפרדת על מנת להתאחד, הלא כל פרשה והלכה נפרדת מחברתה ועומדת לעצמה. אף על פי כן יש בכח מידת גזירה שוה, לחברה ולהשוותה לפרשה אחרת ולמצוה אחרת וליתן את של זה בזה ואת של זה בזה.
על כן מבואר בדברי האר"י ז"ל שגזירה שוה היא בתפארת המשוה ומאחדת ומייחדת את הנפרדים.
התנועה והתהליכים אשר בעולם, באים מהנהגה זו, של יציאת נפרדים אשר הם מאוחדים בשורשן ומזה באה להם התנועה המבקשת להתאחד.
כל התהוות חדשה באה מכוחות נפרדים, אשר היו אחד בשורשן, ומבקשים להתאחד.
בזה תתבארנה הגזירות השוות של מילת "יהיה".
כך דרשו בספרי וכך בירושלמי יבמות.
בספרי עקב על הפסוק "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה":
… אלא משתכבשו א"י תהיו רשאים לכבש חוץ לארץ. הרי שכבשו חוץ לארץ מנין שמצוות נוהגת שם הרי אתה דן נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה מה יהיה האמור כאן מצוות נוהגות שם אף להלן מצוות נוהגו' שם.
בביאור הנצי"ב לספרי כתב שהגזירה השוה היא באותו פסוק, שנאמר בו פעמיים "יהיה" (דברים י"א, כ"ד):
כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה, מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבלכם.
"יהיה גבולכם" היינו גבולות הארץ והוא תוך הגבול, "לכם יהיה" הוא מחוץ לגבולות והלשון "יהיה" ביאורו, שתהיה לך בו הוי' ותחול עליו קדושת הארץ מתוך שהוא מקום של עם ישראל. כשם שבתוך הגבול "יהיה" המקום קדוש ותהיה בו הוי' של קדושה מכח כיבוש ישראל, כך "לכם יהיה" שמחוץ לגבולות ארץ ישראל, תחול הקדושה מכח כיבוש ישראל ואף בו תחול בחינת "יהיה".
יהיה היינו התהוות חדשה מכח כיבוש וקשר עם ישראל לארצו. התהוות זו היא חלות הקדושה המחייבת במצוות מעשר ושביעית. החידוש הוא שגם מחוץ לגבולות הארץ, כיבוש ישראל מהווה שם קדושה וזו בחינת "לכם יהיה", כיון שיהיה לכם, תהיה שם קדושה.
בכל העולם יש קדושה שבכח, שהרי כל הארצות היו ראויות לדברות עד שנבחרה ונבררה מהם ארץ ישראל ואף לעתיד עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות, ובחיבור עם ישראל אל כל מקום, אחד שנתקדשה ארץ ישראל, מתהווה שם קדושה.
וזה נלמד בגזירה שוה שאף היא בחינה של פרשיות נפרדות המתאחדות בג"ש, וזה מכח שבמקורן וביסודן מאוחדות הן. ועי' בדברי הרב קוק בביאורו למידת ג"ש בעולת ראי"ה.
גם הגזירה השוה הנוספת "יהיה" "יהיה" תתבאר בדרך זו. זו לשון הירושלמי יבמות פ"ו ה"ג על המשנה:
מתני' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין… גמ' מה טעמון דרבנן נאמר כאן הוייה ונאמר להלן הוייה (דברים כב) כי יהיה נערה מאורסה לאיש. מה הוייה שנאמר להלן אירוסין אף כאן אירוסין. מה טעמון דרבי לעזר ור' שמעון נאמר כאן הווייה ונאמר להלן (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר. מה הווייה שנאמר להלן נישואין אף כאן נישואין.
גם למ"ד שאירוסין של אלמנה לכה"ג פוסלין אותה מתרומה וגם למ"ד שמכשירין אותה לתרומה, כולם למדו זאת בג"ש הוי הוי.
ובסוף הסוגיא אף ראינו שר' ליעזר ור' שמעון לומדים לשון הוי' פעם לאירוסין ופעם לנישואין.
נראה, אפוא, שלשון "יהיה" מתאימה לגזירה שוה כיון שמדבר על הוי' של חיבור והתהוות משפחתית.
האירוסין הן הוי' מבחינה "קניינית" "קנין כספו" יש כאן חיבור וראשית התהוות, אף שהקשר הוא קנייני בלבד ולא בא לידי ביטוי בחיים משותפים לא בבחינת "מכניסה לביתו" ולא מבחינת חיי האישות.
ר' ליעזר ור' שמעון לומדים שלענין פסול ליפסל מלאכול בתרומה ראוי ללמוד גזירה שוה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" ממה שנאמר "כי תהיינה לאיש שתי נשים" וגו' המדבר בנישואין, ללמדנו שרק נישואין פוסלים כיון שהחיים המשותפים הם הפוסלים מתרומה.
אבל לאכול בתרומה הרי המקור הוא "קנין כספו" ואירוסין הן הוי' מצד קנין כספו ולכן הוי' לענין לאכול בתרומה היא באירוסין שהן הוי' קניינית.
אף באירוסין ונישואין יש את הבחינה של יציאה בפירוד לשם חיבור וזו הבחינה של "יהיה" ושל כל הוי', והלימוד בגזירה שוה מאחד את הנפרדים ועל כן פרשיות אלו ראויות הן להיות נלמדות במידת גזירה שוה.