לשון האר"י:
ולפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת, ותרד למטה ביצירה… וזהו בדבר החדש… הוא סוד הגלות… וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות… צריך נצח עם ת"ת להחזירה למקומה, ותהיה החזרה נגלית לעיני כל חי… עיי"ש.
הנהגה מעין זו אנו מוצאים בדברי רבי שמעון בזהר ויקרא (ו' ע"א) על הפסוק "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל". בתוך הדברים נאמר שם על הגלות:
תא חזי, בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא, ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא, בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה, לא כתיב:
עיי"ש באריכות הדברים.
החידוש הוא בגלות האחרונה שבה אין זמן בו כנס"י אמורה לחזור. זה חידוש לעומת שאר גלויות בהם היה קץ וזמן לגלות.
על כן היא לא חוזרת למקומה מעצמה עד שיחזירה הקב"ה למקומה בפירוש. כך נאמר שם בזהר (ו' ע"ב):
… דתנינן, אמר רבי יוסי, זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל, ויימא, (ישעיה נב ב) התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, כמאן דאחיד בידא דחבריה, ויימא התנער קום, כך קודשא בריך הוא יוחיד בה, ויימא התנערי קומי.
ההכרזה היא החזרה לכללו בפירוש.
גלות לזמן אינה כ"כ חידוש שכן הגאולה כבר מוכנה מראש ולכן איננה כל כך גלות. אבל גלות שלא לזמן אלא שנראית כאילו לתמיד, וכנס"י מצד עצמה לא תחזור, זה חידוש גדול שעושה את הגלות למקומם של ישראל. ולכן צריך הקב"ה (ת"ת) להחזירה לכללה, וזה נעשה בפירוש בהכרזה לעין כל.