ויאמר אלקים נעשה אדם:
האדם לא כתיב אלא אדם סתם לאפקא דלעילא דאתעביד בשמא שלים. כד אשתלים דא אשתלים דא. אשתלים דכר ונוקבא לאשלמא כלא. הוי"ה סטרא דדכר. אלקים סטרא דנוקבא:
אתפשט דכורא ואתתקן בתקונוי באמה בפומיה דאמה. מלכין דאתבטלו הכא אתקיימו:
דינין דדכורא תקיפין ברישא בסופא נייחין דנוקבא באפכא:
דינין דדכורא הם בראשו שהרי נה"י דאמא מלובשין במוחין דז"א מינה דינין מתערין וכשהן בז"א הרי הם דינין תקיפין ברישיה, ובסופו בנה"י שלו, הרי הוא זכר והוא חסדים מצד עצמו ונה"י שלו הם מוחין דנוק' ושם מתמתקים בהיותם מוחין דדכורא שהוא חסד. ונה"י שנוק' הם דינים להיותה נקבה, ונה"י שלהם הם לבר מגופא בחי' רגליים יורדות מות.
וזה בחי' כלל ופרט פרט וכלל, כשני דברים נפרדים. שכלל ופרט, היינו שהכלל שולט, והפרט מחובר אל שורשו שהוא הכלל.
אבל פרט וכלל שהפרט שולט, היינו לבר מגופא וכשהוא לעצמו זו בחי' רגליים יורדות מות שמתנתק משרשו.
וזה שממשיך:
אי אתבסמו דינין בעא עתיקא.
היינו שעתיקא רצה לראות אם נתבסמו דיניה הקשין של הנקבה.
וכיון שהם מנותקים משרשם:
תא חויה על נוקבא וקינא דזוהמא אתקנין בגווה למעבד מדורא בישא דכתיב ותהר ותלד את קין וכו'.
ומה התיקון:
אתקין ביה בהאי אדם כתרין בכלל ופרט אתכללו בפרט וכלל. שוקין ודרועין ימינא ושמאלא.
התיקון חיבור הפרט אל שרשו שלא שתי מידות נפרדות כלל ופרט, ופרט וכלל, אלא אתכללו בפרט וכלל שזו מידת כלל ופרט וכלל, והמלכות עולה בין ת"ת ליסוד והכל גוף אחד שוקין ודרועין ןאפי' הקדים שוקין להדגיש שהם בגוף אחד, ימינא ושמאלא, שהכל אחד וכמו שממשיך:
דא אתפלג בסטרוי. אתתקן דכר בנוקבא יה"ו.
י' – דכר, ה' – נוקבא, ו' – כתיב זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם.
דיוקנא ופרצופא דאדם יתיב על כרסייא וכתיב (יחזקאל א') ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו.
אחר שהזכיר את שתי הבחינות של כלל ופרט ופרט וכלל בלשון המדוייקת ש:
אתקין ביה בהאי אדם כתרין בכלל ופרט.
משמע שהכלל לעצמו והפרט לעצמו, וממשיך:
אתכללו בפרט וכלל.
ושניהם נכללים בפרט וכלל.
אז בא ההמשך, שכמו שאתכללו בפרט וכלל, הרי לנו בחינה אחת כוללת והיא יה"ו, י' – זכר, ה' – נקבה, וזה בחינת כלל ופרט, ונכללים ה"ו שהוא פרט וכלל יחד זכר ונקבה שזו בחי' יסוד המחבר זכר ונקבה.
והרי לנו כלל ופרט וכלל, תפארת מלכות ויסוד כדברי האר"י.