זהר פרשת אמור רע"מ (דף צ') כי אם בתולה וכו':
ורעיא מהימנא איהו ו', מלא י-ה, ואיהו בסדורא דא י-ה-ו, ה' בתראה כוס מלא ברכת ה' מסטרא דימינא.
ומסטרא דגבורה דאיהו דינא, שכינתא אתקריאת הוי"ה, הדא הוא דכתיב (שמות ט ג) הנה י"ד ה' הוי"ה במקנך אשר בשדה. קם רעיא מהימנא ואשתטח קמיה וכו'
שתי הנהגות יש כאן האחת בחי' ו'-ה' והשניה בחינת ה-ו'.
הראשונה הו' שולטת על ה' ובשניה ה' מנהיגה את ה-ו'.
נראה שאלו שתי ההנהגות הנזכרות בדברי האר"י במידות כלל ופרט, ופרט וכלל. כלל ופרט אין לך אלא מה שבפרט.
הכלל הוא תפארת שהיא ו' והפרט מלכות שהיא ה'. ההנהגה היא על ידי המלכות. נראה שזה הסדר של ה'-ו' הה' המנהיגה את הו' וזה מה שהיה במצרים הנה יד הויה במקנך שהה' היא הראשונה ולאחריה הו' ורק אח"כ בא י'-ה' כסדר שנסתר בתוך המציאות, ומנהיגה בבחי' נסתרת.
זו, כך נראה לענ"ד, הבחינה של ההנהגה בראשית הקמת המדינה. הצבא והבטחון הם תפסו את המקום המרכזי והמנהיג. גם דיני התורה מעוגנים בפקודות מטכ"ל אשר מכוחן מחוייבים המפקדים לאפשר קיום התורה. הפרט הוא המנהיג. המלכות היא המובילה. זו בחי' שנזקקים לה כאשר "יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" כשנמצאים במצב של מלחמה ואיום תמידי על המדינה.
אח"כ באה תקופת הנהגת פרט וכלל, שהכלל מוסיף על הפרט וההנהגה היא על פי הכלל. זו הנהגת ו'-ה' שהיא כסדר שבאה בשם ה'. הכלל הוא המנהיג. האידיאלים, החוקים והתורה הם המנהיגים.
הנהגה זו באה כשאין איום קיומי על המדינה ואז יש מקום לאידיאלים והרעיונות, התורה והמצוות, להנהיג את המציאות.
נראה שאנו נמצאים בתקופה זו. אין איומים קיומיים מצד המדינות השכנות. האיומים הם מצד תנועות דתיות בעיקר. ההתמודדות היא על ידי הופעת הכלל – התורה. כח העמידה של האומה תלוי בחסנה הרוחני. ההנהגה היא של הו' המנהיגה את הה'.
אח"כ באה עליית המלכות למעלה מן היסוד במידת כלל ופרט וכלל (רוח האומה). ועוד עליה במידת כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל (נשמת האומה).
תהליך עליית המלכות ביחס לתפארת בא במידות כלל ופרט וכלל, בה עולה המלכות למעלה מן היסוד, ומכרעת בין תפארת ליסוד, ולאחריה במידת כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל בה עולה המלכות למעלה מן התפארת.
המלכות היא בחי' פרט, ועולה הוא הפרט ומתכלל בכלל. בתחילה עולה הפרט למעלה מן היסוד הנקרא כל ולמטה מן התפארת הנקראת כלל.
רוח האומה מפעמת בפרט. הרוח יש בה מן הכלל.
לא רק פקודות והלכות מעשיות. רוח התורה ורוח האידיאלים והרעיונות, משפיעים גם הם על ההנהגה. ואז הפרט נעשה למעיין הנובע. כמעיין המתגבר. "כעין הפרט".
איש עליה למלכות גם למעלה מן התפארת.
שם ה' הוא בתפארת והמלכות הוא הופעת האומה. שם ה' צריך את האומה הישראלית בהופעתה בארץ, כדי שאף הוא יופיע. כך לשון הזהר הקדוש (ח"ג דף צ'):
תו פתח (רבי שמעון) ואמר (תהלים ג ט) לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, "לה' הישועה", הכי תנינן, זכאין אינון ישראל, דבכל אתר דאתגלו, שכינתא אתגלייא בהדייהו, כד יפקון ישראל מגלותא, פורקנא למאן, לישראל או לקודשא בריך הוא. אלא הא אוקמוה בכמה קראי, והכא, "לה' הישועה" ודאי, אימתי, "על עמך ברכתך סלה", בשעתא דקודשא בריך הוא ישגח בברכאן עלייהו דישראל, לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו, כדין "לה' הישועה" ודאי, ועל דא תנינן, דקודשא בריך הוא ייתוב עמהון דישראל מן גלותא, הדא הוא דכתיב (דברים ל ג) "ושב ה' אלק-יך את שבותך ורחמך".
התפארת בה שם ה', צריכה את המלכות, את ההופעה הישראלית, על מנת שתופיע אף היא בשלמות בעולם.
למידה זו נלוית המידה "פרט הצריך לכלל", שבודאי שאין הפרט יכול להופיע בלא שהכלל יתן לו חיים. אמנם אין זו מטרה לעצמה, אלא הופעת שם ה' הוא המטרה, ויחד בדבקות אחת הפרט והכלל צריכים זה לזה להופיע ביחד. כמו קול ודיבור, שאין דיבור כלל בלא קול, ואף הקול אין לו משמעות ומציאות קיומית בלא הדיבור המפרשו ומביאו לגילוי בעולם.