ארבע מידות יש הנקראות דבר שיצא מן הכלל
הראשונה היא הנהגת הבריאה כלשון האר"י:
וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר3, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא. ועוד, גם טרם רדתה למטה, יצדק אומרו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כי נוקבא יצאה מאחוריו, בין ב' דרועין דיליה לעומת החזה, ומשם נעשה לה ראשה וזרועותיה, שהם חו"ג שבה, נגד נ"ה שבזכר. ונ"ה שלה שהם למודי ה', יצאו מן הכלל שהוא ת"ת, ואין להם על מה שיסמוכו בת"ת, והוצרך הזכר העליון למשוך את רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו, ולא חוצה לו. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, הם נ"ה, שיצאו מן הכלל סוד הת"ת, לא ללמד ע"ע כו' אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שהוצרכו למודי ה' הזכר העליון להתפשט למטה, וכל זה בכלל מדה שמינית.
השניה והשלישית היא הנהגת תיבת נח (דור המבול) כלשון האר"י:
וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר. לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים. אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מת"ת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, שהוא כענינו, כענין ו', הוא בסוד הת"ת נוטה לצד הרחמים, ואזי יצא להקל בסוד הרחמים, להוליד ג' גוונין כולם בסוד הרחמים, ולא מצד הדין.
וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר. ולפעמים בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים.
הרביעית היא הנהגת הגלות כלשון האר"י:
וכל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. ולפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת, ותרד למטה ביצירה בסוד מטטרו"ן, שהוא נער חגור חרצין, בסוד ס' פולסי דנורא, שהם ס' גבורים מצד הדין, וזהו ויצא לידון. ולפי שמטטרו"ן תמיד מתחדש, כמד"א אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, כנזכר בזוהר פינחס. וזהו בדבר החדש, ואז ברדתה למטה בסוד מטטרו"ן, הוא סוד הגלות, בסוד אי לך ארץ שמלכך נער, וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות, ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה, עד שיחזירנו הכתוב שהוא סוד נצח, כמד"א למנצח על אילת השחר, שחרין דאיילתא, ולפי שההוד הוא בגלות, כמ"ש כל היום דוה, צריך נצח עם ת"ת להחזירה למקומה, ותהיה החזרה נגלית לעיני כל חי, ולא תהיה סתומה אלא מפורשת, וזהו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
היציאה מן הכלל היא ירידת המלכות. ניתוקה של המלכות מן התפארת ביציאתה ממנה מסמנת בחינה של משבר. מאבדת היא לכאורה גם את מקור יניקתה מן השפע האלוקי1.
עצם הבריאה זו יציאה ראשונה של ניתוק מהאלוהות לעולמיות. כך לשון הרב באורות התשובה (פרק י"א, ד'):
מהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה. ההויות מתגלות בתור ירידה מאלהיות לעולמיות, – שהיא כמו השפלה ו"מיתה" נוראה, – אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה2.
ירידה זו הביאה אחריה את משבר דור המבול. הניתוק מהמקור האלוקי הוא זה שאפשר את החטאים הקשים, הכפירה והרשעות, של אותו דור.
תיבת נח מסמנת את היכולת לחיות בתוך החורבן הגדול של המבול ולהישאר שלמים. כעובר במעי אמו שהוא מוגן מכל העליות והירידות הקיימות בעולם, כך תיבת נח מגינה על יושביה מסערת המבול.
יש במציאות זו שתי בחינות. האחת, זו בחינת כעניינו – כענין וא"ו שהיא התפארת, שהיא בחינה הממשיכה את התפארת ולכן יצאה להקל, כתכונת התפארת שהיא רחמים.
והשניה "שלא כעניינו" – שלא כענין הוא"ו – אלא יצאה גם להחמיר, שכן מחוברת היא גם לעולם בו נמצאת. על כן שולטת בה גם מידת דין, שהיא בחינת להחמיר3.
הירידה הרביעית היא היציאה לגלות. מידה זו אינה מסתיימת ביציאה, אלא ממשיכה עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש. זו הגאולה הבאה על ידי הנצח המתחבר אל ההוד בגלותו ומחזירנו לכללו בפירוש לעיני כל העמים.
יש כאן תהליך שראשיתו בעצם הבריאה והמשכו ירידה אחר ירידה, עד לגאולה השלימה בהחזרת ישראל לארצם בפירוש.
1 קודם לכן במידות כלל ופרט עסקנו בעליית המלכות. אחרי מציאותה במקומה בכלל ופרט ובפרט וכלל באה מידת כלל ופרט וכלל שהיא עלייתה של המלכות להכריע בין תפארת ליסוד ואחריה מידת כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שהיא עליית המלכות למעלה מן התפארת.
2 עי' בהמשך לשונו של הרב שם.
3 עי' בדברי הרמח"ל באדיר במרום (עמ' ט"ו ואילך) שבחינת רשב"י במערה היתה בחינת תיבת נח. וי"ל שבתחילה כשיצא רשב"י יצא לטעון טוען שלא כעניינו, ועל כן יצא להחמיר וכל מקום שנתן עיניו נתקלקל. על כן נכנס שוב למערה על מנת לצאת לטעון טוען כעניינו שיצא להקל ולהחמיר, ואז ביציאתו תיקן והאיר והקל על העולם.