מבוא למידת בנין אב

לשון האר"י בבנין אב:

מבנין אב מכתוב אחד. לפעמים תקבל מצד התפארת הנקרא אב, בנטותו לצד הנצח. או ההוד הנקרא כתוב אחד. וזהו בנין אב מכתוב אחד. מבנין אב משני כתובים. לפעמים בהכרעה בין שניהם נצח והוד. זו בנין אב משני כתובים, שהם נצח והוד.

בנין אב שייכת לספירות נצח והוד שבתפארת.
מצאנו כמה הנהגות של הספירות של נצח והוד.

לבר מגופא
הנצח וההוד נחשבים למציאות של "לבר מגופא". עניינם הוא ההשפעה החוצה. נראה שלפיכך נקראים הם "כתובים" שכן הכתובים הם דרך להשפיע הדברים החוצה. הכתובים הם דבר חיצוני לאדם.

אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו.

גם בכל מקום שנאמר "ללמד" במידות שהתורה נדרשת בהם, מבאר האר"י שמדובר בהנהגת נצח והוד.
נראה שהדברים אמורים על פי הפסוק:

וכל בנייך לימודי ה'

הנדרש על נצח והוד. גם "לבוש" שהוא "לבר מגופא" נבחן כנצח והוד.
מידת בנין אב עוסקת היא גם בהשפעת התפארת – התורה – החוצה דרכם של הנצח וההוד.

רגליים – הליכה ועמידה
שתי רגלי האדם נבחנות כנצח והוד בקומת האדם השלמה. גם העמידה וגם ההליכה הם פעולות של הנצח וההוד. ניתן לומר שדברים הפועלים בתהליך אופן פעולתם מתאים לדרכם של נצח והוד.

תרי פלגי דגופא
נצח והוד – יחדיו בונים את שלמות הגוף. על כן יש לראות בהם גם את הנהגת המורכבות.
עולם מורכב ברא הקב"ה. בכל מציאות ולכל תהליך בחינות רבות המרכיבות אותם. גם ההליכה שנזכרה לעיל יש בה בחינה של מורכבות, שכן ההליכה פעולת שתי הרגליים, אף שכל רגל פועלת לעצמה, משתיהן יחדיו נוצרת ההליכה.
גם לשון "בנין" במידת בנין אב מורה על מורכבות, שהרי כמה לבנים בונים יחד בנין אחד.
גם שם "צבאות" מורה על מציאות הנבנית מריבוי פרטים ואף שם זה הוא בנצח והוד (עי' רמ"ע מפאנו מאמר מאה קשיטה ס"ד).

היסוד הקבוע והיסוד המשתנה
כך לשון הרב בשמונה קבצים (קובץ ח', רנ"ג):

עולם הרעיונות מתחלק הוא לשתי מערכות, בכלל, לרעיונות מתנודדים, משתנים ומתנועעים בתנועה תדירה, ולרעיונות קבועים, עומדים בצביונם בלא שינוי ותמורה. שתי הספירות, של הנצח ושל ההוד, מתגלות בשניהם יחד. הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע, וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד ומשתנה. אין ציור לתפוס אחת מהמערכות בלא צירוף השניה לה. אין הנצח מתגלה בעזוזו כי אם כשההוד מאציל עליו מיפעת הודו, ואין ההוד מלבבנו בהדרו כי אם כשעז הנצח ממולא בתוכן פנימיותו. והם הם הצנורות של נבואת האמת, והשבילים, המביאים את שפעת זיו האמת להחיות את כל היקום.

עילוי והגשמת האידיאלים
מה משמעות הביטוי "התפארת הנקרא אב בנטותו לצד הנצח או ההוד… או בהכרעה בין שניהם".
נראה שיש שתי בחינות להנהגה זו.
האחת התפארת בנטותה לצד נצח והוד היא מעלה אותם למעלה בחי' תנופה.
השניה התפארת בנטותה לצד נצח והוד מבטאת את האידיאלים הרוחניים בעולם המעשה בחי' מלכות המגשימה בפועל את האידיאלים. כל מקום שנאמר בו זכרונות (אידיאל) יהיו מלכויות עימהן (לבטא אותו במעשה).

---

תיקוני זהר דף טז (ע"א):

ובכלהו לא בעא למתחל אלא באת ב', בגין דאיהו בנין אב, בניינא דעלמא, ובה שארי למתחל, בגין דבה עתיד למבני ירושלם, כמה דאת אמר בונה ירושלים ה', דאם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ובניינא דאורייתא ודעלמא באות ב' עתידה למבני, ועלה קיימא עלמא.

הראשית של הכל הוא כח החיבור שהוא הבנין המחובר מאבנים בודדות. האבנים, כל אבן היא י' נקודה. י' היא חכמה והיא נקודה. הו' הוא הקורה המחברת את האבנים להיות בית אחד. והא' בחינת תפארת שהיא כח החיבור. זה ה"בית" ב – בנין, י' – אבנים, ת' – תפארת, כח החיבור.

זה ענין של בנין אב שהיא תפארת – כח החיבור בנטותה לנו"ה שהם ההמשכיות הבנים שאף זה משמעות הבנין שהוא חיבור היוצר המשכיות. לכן בית הוא רשות היחיד שעושה הכל לאחד. והוא קושר אבות ובנים. הבנים נו"ה. אב – ת"ת.
ע' הקדמת תיקו"ז דף ט"ז (בהוצ' הרב מרגליות):

ב', בגין דאיהו בנין אב, בניינא דעלמא, ובה שארי למתחל וגו'.

ובדף ח' שם:

דאת י' איהי אבן יסודא דבנינא… ו' – דא קורה, ועמודא, לסמוך עלה בית, ובגין דא חבורא דתלת אתוון בי"ת, ב' – בנינא, י' – יסוד בנינא, ת' – תפארת
י' – יסוד ספירה תשיעאה, דאיהו סומך גאולה לתפלה, וביה סומך ה' לכל הנופלים, ת' – תפארת, דאתמר ביה כתפארת אדם לשבת בית, וביה כל הזוקף זוקף בשם, אבל לגבי יסוד כל הכורע כורע בברוך.

נראה בביאורו אחר בקשת המחילה. הבנין הוא התחלת הבריאה "עולם חסד יבנה" והיינו שהבנין מבטא עצם מטרת העולם שהוא "לשבת יצרה". שכלולו של עולם בנוי משני יסודות מהיסוד הקבוע ומהיסוד המשתנה. הקביעות מבטאת את החוקים הקבועים, המטרה, המסורת, האידיאלים והיסודות עליהם בנוי העולם. היסוד המשתנה מבטא את תכליתו של עולם ליצור ולבנות לבחור בטוב ולשכלל העולם. לחדש חידושים בכל המערכות.
הבנין כולל שני אלו. יש בו את היסוד הקבוע עליו בנוי הבית מהמסד ועד הטפחות ויש בו "כתפארת לשבת בית" שהוא הכח לצרף דברים ולחברם לחדש ולשכלל וליצור.
זה רמוז במילה בית ב – בניינא וזה כולל שני החלקים הקבוע והמשתנה כמספרה של האות ב'.
י – יסוד בניינא שהוא הקבוע. האות י' נקודה בלתי משתנה שרק צירופי נקודות יוצרות מציאות.
ת- תפארת שהיא כח החיבור והצירוף.
היסודות הקבועים – כלפיהם אנו נכנעים ומקבלים אותם כמו שהם בחי' כל הכורע כורע בברוך.
וזה יחסינו ליסודות.
כלפי התפארת נאמר כל הזוקף זוקף בשם. שם ה' הוא בתפארת וממנו בא הכח לזקוף ולחדש ולשלוט ולרדות במציאות.
זה עומק מידת בנין אב הנזכרת כאן.
האב הוא הקבוע: והבן הוא הכח לקחת את היסודות מהאב ולחיות אותם בעולמו.
לכן נזכר כאן בניין הרומז לבית ולבנים הבאים מכח האב. אל תקרי בניך אלא בוניך.

הערה: י"ל שהבנין עצמו מבטא את הקביעות והדלתות שהן צורת הבית מבטאת את הכח של השינוי. הן נעות על צירן ויש בהן דרך ליכנס ולצאת, להתכנס ולהשפיע בחוץ.
הבית והדלת הם שני הכוחות המתבטאים באות ב', ושני הכוחות מלמטה למעלה הן יסוד ותפארת – הקבוע והמשתנה.

——————–

בנין אב הוא תפארת בנטותה לצד נצח או הוד או שניהם.
נראה שהנהגה זו היא השפעת התורה בחוץ¹.
הרב קוק מדבר על הנהגה זו בפרשת הוצאת הדשן (עולת ראי"ה ח"א קכ"ג):

תוכן מיוחד הוא לעבודה המיוחדת בעיקרה בכדי לפרסם את תוכן ההרגשות והדעות האלקיות בהמון רב, ששונה הוא מאותו התוכן של עניני העבודה הבאים להרשים את יסוד הקודש במפעל של חיים בתוכיותה של כל נשמה, בעמקה היחידי וברוח חייה וכו' (עיי"ש עוד בפסוקים הבאים).

מצד התפארת – האב – נשארת מידת בנין אב בתוכן הפנימי, וההשוואה והלימוד מקורם בפנימיות המצוה וההלכה. אבל מצד נצח והוד – הבנים – ההשפעה יוצאת החוצה והלימוד נועד להמשיך את התוכן הפנימי אל העולם שמבחוץ.
על כן בנין אב נשאר הדבר בספק אם הלמד יכול ללמד, הן מצד הדבר הנלמד בבנין אב אם יוכל ללמד בהיקש בגזירה בקל וחומר או בבנין אב, והן מצד הנלמד בהיקש בג"ש בק"ו ובבנין אב אם יכול ללמד בנין אב. בכולם הדבר עומד בספק.
נראה שהספק עקרוני הוא בבנין אב אם זו מידה שבאה לצאת אל ה"חילוניות" מחוץ למחנה באמצעות מידות נצח והוד, או שהיא מידה שהעוגן שלה הוא בפנימיות הקדש באמצעות מדת תפארת.

---