בכמה מקומות בש"ס כתב רש"י שמה מצינו הוא בנין אב כמו שבת כ"ו (ע"ב) זו לשונו:

ופרט לך הכתוב באחד מהן – בטומאת נגעים כלל תחלה ואחר כך פרט והבגד כי יהיה בו נגע צרעת כלל בבגד צמר כו' פרט, אף כל בגדים הסתומים ילפינן במה מצינו, דהוא בנין אב, דאינו אלא צמר ופשתים.

וכן הוא בזבחים דף נ' (ע"א) על דברי הגמרא "דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בבנין אב".
כתב רש"י:

בבנין אב – מה מצינו וכולן שאילות הללו בקדשים נשאלו וארבעה שאילות בכל מדה ומדה כגון דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בהיקש ובגזרה שוה ובקל וחומר ובבנין אב ודבר הלמד בגזרה שוה מהו שילמד בהיקש ובג"ש וק"ו ובבנין אב ודבר הלמד בבנין אב מהו שילמד בכולן.

על כן יש להתפלא על דברי רש"י במנחות דף ע"ו (ע"א). המשנה אומרת "כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כה"ג שהן באות שתים עשרה, דברי רב יהודה". על זה אומרת הגמ':

לחם הפנים בהדיא כתיב ביה חביתי כהן גדול אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים
כל המנחות דבאות עשר עשר מנלן גמר מלחמי תודה מה להלן עשר אף כאן עשר ולילף מלחם הפנים מה להלן שתים עשרה אף כאן שתים עשרה מסתברא מלחמי תודה הוה ליה למילף…
ואי סבירא לן דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב נילף מחביתי כהן גדול מה להלן שתים עשרה אף כאן שתים עשרה מסתברא מלחמי תודה הוה ליה למילף…

וכתב רש"י:

ואכתי פריך – ואי סבירא לן דדבר הלמד בג"ש כגון חביתין דילפי חוק חוק מלחם הפנים דחוזר ומלמד בבנין אב ולאו בבנין אב הוא אלא במה מצינו דפלוגתא במס' זבחים (דף נ) אי חוזר ומלמד הואיל ויליף מלחם הפנים.

דברי רש"י תמוהים מצד עצמם גם בלא דבריו על בנין אב ובמה מצינו. אלא שגם דברים אלו אינם מובנים.
ולא מצאתי מי שעמד על דברים תמוהים אלו מלבד בספר ישר וטוב באסיפת זקנים שעל מסכת מנחות ח"א. וזו לשונו.

בד"ה אכתי פרק ח' דילפי חוקה חוקה מלחם הפנים וכו' דחוזר ומלמד בבנין אב ובעיא הוא במסכת זבחים (נ':) אי חוזר ומלמד.
ולאו בנין אב הוא אלא במה מצינו ואפשר קרי ליה בנין אב הואיל ויליף מלחם הפנים כצ"ל. פירוש דבנין אב הוא חדא מתרתי והכא דהוא חדא מחדא לא הוי אלא מה מצינו וקאמר דאפשר משו"ה קרי ליה בנין אב משום דחביתין יליף מלחם הפנים ונמצא מנחות דילפי מחביתין חדא מתרתי.

דבריו תמוהים ביותר שהרי חביתין הנלמדים מלחם הפנים לא נחשב לתרתי שכן זו גופא השאלה אם חוזר ומלמד, ואי אמרינן שחוזר ומלמד הרי שזה רק מחביתין.
ואף בלא זה בודאי לא נחשב לחדא מתרתי שזה רק כשיש חסרון בהשוואה מחד וצריך את השני כדי לבטל את החסרון.
ובכלל, מנין באה האמירה שההבדל בין מה מצינו לבנין אב היא אם זה חדא מחדא או חדא מתרתי. ומדוע רש"י צריך לומר זאת ומה מוסיף לנו בענין והרי סותר לכל המקומות בהם אמר לבנין אב הוא במה מצינו וצ"ע.
ובפשטות אין צורך לדבריו, ורש"י מובן במה שאמר "הואיל ויליף מלחם הפנים" שפירושו שכיון שיליף מלחם הפנים, הרי שחביתין אינם המקור ולכן תלוי בפלוגתא דזבחים נ.
נראה בביאור רש"י שההבדל בין מה מצינו לבנין אב הוא שמה מצינו הוא בסברא, שיש דמיון בין הדברים ונלמדים בסברא. על כן יש מהראשונים שאמרו שכשם שאין עונשין מן הדין אף אין עונשין ממה מצינו (עי' ר"ן נדרים ד':) שכיון שהוא בסברא, הרי שייתכן שיש פירכא והיאך נוכל להעניש מסברתנו1.
אבל בנין אב הוא לימוד גם שלא בסברא כמו "זה בנה אב לכל מקום שנאמר עד הרי זה שנים". שאין כאן סברא אלא לימוד במידה שהתורה נדרשת.
נראה פשוט שכל השאלה של דבר הלמד בג"ש אם חוזר ומלמד בבנין אב, הוא רק בבנין אב מסוג של מה מצינו שהוא בסברא, ולא בנין אב בבחי' "זה בנה אב" שהוא גדר דין ולא סברא, שכן הדין "זה בנה אב" דווקא "זה" ולא דבר הנלמד במידה שהתורה נדרשת על כן אמר רש"י "ולא בנין אב הוא אלא במה מצינו" שרק במה מצינו יכול לחזור וללמד ולא בנין אב בצורתו המקורית בחי' "זה בנה אב".
לפי זה ברור שיש שני סוגי בנין אב. האחד גדר והשני סברא. האחד בחינת "זה בנה אב", שהוא אמירה ללא סברא והשני "מה מצינו" שהוא דבר הנלמד בסברא כלשון רש"י במסכת שבת (צ"ו ע"ב):

סברא היא – להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות.

היינו שכל התולדות הנלמדים מאבות הוא בסברא, שהוא מעין המלאכה. כך לומדים בלימוד "מה מצינו" שהוא סברא.
אמנם הביטוי בנין אב כולל את שניהם, ומכל מקום צריך להבחין בין צורות הלימוד שכן יש נפ"מ לדבר הלמד בג"ש שחוזר ומלמד שזה רק במה מצינו וכן בגדר אין עונשין מן הדין במה מצינו היא דווקא במה מצינו ולא בבנין אב. ודו"ק.


1 עי' ספר שושנת העמקים כלל א' בשאלה מה בין ק"ו לבין מה מצינו:
"בביאור קושיא למה לי מדת הק"ו אחר שיש מה מצינו בג' פנים וביאור עניני היקש וג"ש וסמוכין, וקושיא איך יליף ק"ו לקולא לטעם שמא יש איזה פירכא, וסברא מחודשת בג"ש שאין מופנה אין עונשין, וביאור לשון קרית ספר עמ"ש הר"מ ז"ל פכ"ג מהל' כלים, עיין בפנים ותרווה:
צמאונך. שאלוני רעיוני וסעיפי לאמור, בהא דתנינן תמן בברייתא דר' ישמעאל השנוי' בת"כ בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, וקחשיב התם ק"ו ובנין אב מכתוב אחד, דהיינו מה מצינו, (ואף להראב"ד ומחלוקת הגר"ש עיין במדות אהרן דכ"ע מודים דמה מצינו ניתן לדרוש מעצמו) לאיזה צורך נמסר מדות הק"ו, והלא בכל ק"ו יש מה מצינו. והשבתי להם קושיא זו מכת הקודמין היא, הובא בס' ידי אליהו למהר"ר אליהו ן' גלאפאפה ז"ל בדף קכ"ג ע"ב ד"ה ותמונה בשם מהרי"ק, ותירץ כי ק"ו יליף אף בב' ענינים דלא דמו ומה מצינו יליף דוקא דדמו והם ענין אחד, ובס' הנ"ל ביאר זה באורך, ואני אבוא בקוצר כי בעלי הגיון אמרי שיש לחלק מין בעלי חיים, למין "וסוג" "וסוג הסוגים". מין על דרך משל מין חמור שור וכדומה. סוג כולל יותר כמה מינים כצפור כל כנף שכולל כל מיני עופות נשר ועורב וכו'. וסוג הסוגים מין בעלי חיים כולל יותר מין אדם ובהמה ועופות וכו', ומדת מה מצינו לא יתכן כ"א במין מיוחד כמו דאמרינן בביצה דיליף שלמי חובה משלמי נדבה לסמיכה דהוה ב' פרטיים במין א', לא ב' מינים נפרדים וק"ו יליף אף ב' מינים נפרדים יע"ש:
ולדעתי אין זה מספיק, וכמדומה שימצא ניגוד לזה מכמה מקומות בש"ס:
ואין לומר דמה מצינו לא יליף אלא כשהנושאים משתווים בדבר מה זולת הדבר שאנו רוצים ללמוד חד מחבריה, ולזה הוצרכנו למדת ק"ו שאין ביניהם שום יחוד והשתוות, דהמעיין בכמה מקומות בש"ס ימצא דיליף מה מצינו אף שאין ביניהם שום שיווי. עיין כתובות ל"ב א' ובתוס' ד"ה שכן, ובמהר"מ שי"ף ופני יהושע שם, דבמה הצד בעינן חומרא השוה בשלשתן, הא לא"ה פרכינן צד חמור, הא חדא מחדא לא, ואף די"ל שם יליף בק"ו, דהיינו אם ממונא לחומרא יליף הכי מה חובל שהותרו מכללו וכו', ואי ממונא לקולא יליף הכי, ומה חובל שחייב ה' דברים וכו', ומכל מקום המעיין בכמה מקומות בתלמוד ימצא שיליף מה מצינו אף בלא שום שיווי. והנה קושיא זו י"ל בכמה אנפי:
הפן הא' על דרך משל אם יכולין ללמוד ראובן משמעון במה מצינו לחומרא, ומלוי יכולין ללמוד ראובן לקולא באמרנו לוי שיש לו קולא פלונית עכ"ז יש לו חומרא זו, ראובן לא כל שכן, הנה אף דקיי"ל לקולא וחומרא לחומרא מקשינן היינו כששניהם שווין, ר"ל או שניהם במ"מ או בק"ו וכדומה, משא"כ כאן שבקינן המ"מ ויליף הק"ו דעדיף ממה מצינו ויליף לקולא. ומעתה צורך גדול למדת הק"ו וכאמור. וכ"ת איך יצויר זה אם משתווה ראובן הלמד עם מלמדו שמעון בכל חומרות והקולות א"כ איך יליף ראובן מלוי לקולא, נימא שמעון יוכיח, ואי שמעון חמור מלוי בהכרח חמור מראובן ובלא ק"ו איך יליף ראובן משמעון לחומרא, כבר יש תירוץ לזה דראובן יליף מלוי בק"ו ויהודא ליוכיח ומשתווה ראובן עם המלמדים בחומרת פירכא כל דהו, ושמעון אין משתווה ועיין חולין קט"ו, או דראובן יליף במה הצד מלוי ויהודא וכל מה הצד מעלמא לא פרכינן, ומיהו זה יצדק מה הצד ק"ו הוה אבל למ"ד מה הצד הוה מה מצינו יקשה ובספר גינת וורדים כתבנו מזה וע"כ כדרך הא'. ועיין של"ה בסוף הספר בכלל דרב מרדכי כל מה הצד פרכינן כ"ד ומגופו, אם נאמר זה אינו נוהג אלא בק"ו ולא במ"מ א"ש:
והמעיין שם בחולין בהא דאמר נבילה תוכיח ובמהרש"ל שם, י"ל כפשוטו דודאי מדת הק"ו יש בו צורך דאי לא נמסר רק מ"מ א"כ היכא שיש דבר המשתווה עם המלמד בחומרותיו וקולותיו אף שאין משתווה עם הלמד היינו עושין יוכיח לומר פלוני יוכיח, לכך נמסר מדת הק"ו וא"א לומר פלוני יוכיח אא"כ שהיוכיח משתווה עם הלמד ממש אז פלוני יוכיח יעו"ש היטב במהרש"ל ותבין, ועיין במגיד משנה פ"ב ממ"א ובשורש הי"ד להר"מ ז"ל דבר הנאסר בביאור בעשה יליף בק"ו מלקות, ובספר ג"ו צידדנו דוקא בק"ו לא במה מצינו א"ש וכ"ש למ"ד במכות י"ז עונשין בק"ו מן הדין, דצריך למדת ק"ו:

דילוג לתוכן