לחיות עם פרשת השבוע – כולנו דיינים!

4

תחילת הפרשה (שמות כ"א, א'):

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

דרשו על כך חכמים (רש"י):

"ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.

מערכת המשפט בישראל לא נועדה רק לסדר את החיים, כדי שלא יבלעו איש את רעהו. המשפט הוא דבר ה' המופיע מסיני. על כן אסור לדון בערכאות של גויים – אף אם הם דנים כדיני ישראל.
"לחיות עם פרשת השבוע" בפרשת משפטים פירושו להתפלל בכוונה גדולה על השבת המשפט הנכון.

הרצי"ה זצ"ל היה אומר ששני דברים במדינת ישראל הם חילול השם – מערכת המשפט ומערכת החינוך, ששתיהן הולכות בדרכי הגויים. אולם מיד היה מוסיף, שבירושלמי אמרו, שגדול קידוש השם מחילול השם. וכי צריך הירושלמי לומר זאת? אלא שכוונת הדברים היא, שכשיש דבר שיוצאים ממנו שני דברים, קידוש השם וחילול השם – קידוש השם גדול יותר והוא קובע את שמו של הדבר. המציאות הזו בכללה היא קידוש השם.
מדינת ישראל, בשורה התחתונה, היא קידוש השם. אולם יש בה חלקים שצריכים תיקון, והמשפט הוא אחד מהם.

יש לדעת, שכבר בדורות קודמים אנו מוצאים בעיה בַּיחס למערכת המשפט.
אמרו במכילתא (כי תשא, מסכתא דשבתא, פרשה א'):

כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן – נתקיימו בידן, וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשן עליהן – לא נתקיימו בידן, כגון השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן – נתקיימו בידן, וכגון בית המקדש והדינין ושמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן – לא נתקיימו בידן.

כבר בדורות ההם לא היתה מסירות נפש על המשפט. בגמרא מובא כך על תפילין, ואנו מוצאים לאורך הדורות שמצות תפילין רפויה בעם ישראל. כך גם המשפט.
מסירות נפש על המשפט היא גם באופן פרטי. כמה אנו מכוונים בתפילה על השבת המשפט? האם אנו רוצים בכך מכל הלב?

בסידור בית יעקב לר' יעקב עמדין, בפירושו לברכת "השיבה שופטינו", מביא מדרש:

כשנתנה תורה לישראל אמר לו הקב"ה למשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה ה' מלך אוהב צדקה ומשפט.

זהו ביטוי מיוחד. ה' אוהב את המשפט. זה הדבר הראשון שנתן לנו הקב"ה לאחר מעמד הר סיני. חשוב לקב"ה איך מתנהלים החיים של עם ישראל, מהי אמת המידה ומהו הכיוון שאליו הם צועדים? מהי מערכת המשפט שבונה את החיים המשותפים של עם ישראל?

בסידור בית יעקב אומר ענין נוסף בקשר לברכה זו. באמצע הברכה מופיע משפט: "והסר ממנו יגון ואנחה". מהו הקשר של בקשה זו לברכת השבת המשפט? יש מפרשים שכשאין משפט נכון יש יגון ואנחה, כפי שנאמר (משלי כ"ט, ב'):

וּבִמְשֹׁל רָשָׁע יֵאָנַח עָם.

אך בסידור בית יעקב מביא הסבר נוסף:

'ואנחה' – …ולא תרגז ארץ תחת ישמעאל כי ימלוך ובעלונו אדונים זולתך.

עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל, ולפני שנולד המאבק עם הפלסטינים, כבר נאמר שכשהמשפט לא פועל נכון, ולא עוקר את הרשע מן העולם, אנו נשלטים על ידי ישמעאל ומתרבה היגון והאנחה.

על כן צריכים אנו להתפלל מעומק הלב את תפילתם של מלאכי השרת, שישיב הקב"ה, "מלך אוהב צדקה ומשפט", את המשפט הנכון לעמו ישראל.

מתוך כך יש להבין, למי נאמרה פרשת משפטים?
הפרשה עוסקת בדיני עבר עברי, בדיני נזיקין – למי נאמרו הפרשיות הללו?
שלא כמו אצל אומות העולם, בתורתנו ענייני המשפטים לא נאמרו רק לשופטים ולעורכי הדין. כל אחד ואחד מישראל צריך ללמוד את המצוות הללו.
הרי זהו דבר ה', וזו האמת האלוקית שמסר לנו הקב"ה, ולכן אנו צריכים ללמוד אותה ולדעת אותה.
אולם מעבר לכך, המשפטים נועדו לחנך אותנו ולקבוע בנו את הערכים הנכונים.
כל אחד ואחד מאיתנו הוא דיין. במה בא הדבר לידי ביטוי?
אמרו חכמים (אבות פ"א מ"ו):

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

במסכת כלה אמרו יותר מכך (כלה רבתי פ"ה):

הוי דן את דבריך עד שלא תוציא אותם מפיך, חשוב מעשיך לדרך ארץ… ודן את חברך לכף זכות אל תכריעהו לכף חובה.

לפני שאתה הולך לומר משהו – תדון את דבריך. כשאתה מדבר – אתה דיין.

במדרש (תנחומא משפטים, ו') הדריכו חכמים את הדיינים, וממילא כל אדם, הדרכה חשובה:

ודיינים צריכין לחמוצי דינייהו (=להיות מתונים בדין), כדדרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונים בדין, שנאמר: "לא תעלה במעלות", וסמיך ליה: "ואלה המשפטים", ותנא "אשר לא תגלה ערותך", וכי ערותן של כהנים מגולות היו, והלא כבר נאמר: "ועשה להם מכנסי בד", אלא לומר לך כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין, שנאמר: "אשרו חמוץ", אשרי הדיין המחמיץ את דינו.

יש להמתין לפני שאנו חורצים דין. לא לפסוע פסיעות גסות במהלך פסיקת הדין.

ההדרכה הזו זוקקת היום תשומת לב מרובה ותיקון גדול. לפעמים אנו לא מבינים עד כמה אנו דיינים, עד כמה דיבורינו ומעשינו קובעים את גורלם ואת מצב רוחם של אנשים אחרים.
דבר מצוי הוא, שבקבוצות וואטסאפ כותבים אחד על השני דברים שונים. על כך אמרו: "הוי דן את דבריך עד שלא תוציא אותם מפיך". חשוב להיות רגיש – איך האדם בצד השני יקבל את מה שאני כותב?
במובן זה, אנו דיינים יותר מאשר בעבר. הרי בעבר אדם היה רואה מישהו עושה מעשה תמוה, והיה צריך לדון אותו לכף זכות בינו לבין עצמו. היום כל משפט מופץ לעשרות או מאות אנשים, והפגיעה משמעותית פי כמה וכמה. בקלות יתירה ניתן לפגוע באדם פגיעה קשה מאוד.
הטכנולוגיה גורמת לכך שאנשים לא רגילים לדבר אחד עם השני פנים אל פנים. התקשורת היא בקבוצות למיניהן, והכותב לא רואה את האדם שהוא כותב או מדבר עליו. רגילים לומר מה שרוצים, ולא רואים איך הדברים מתקבלים. זה גורם לחוסר רגישות לתחושות של הזולת למה שאדם אומר או כותב.
על כן הזהירונו חכמים לא לפסוע פסיעה גסה, גם לא עם האצבעות. לפני שאתה מקליד "יציאה" על מישהו – תחשוב איך הוא יקבל את זה.

מי שחבר בקבוצה שיש בה פגיעה באנשים – חייב לברוח ממנה יותר מאשר מפני אש. הפגיעה הזו היא איסור חמור מדאורייתא, של הלבנת פנים ברבים. מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל יהיה חלק מקבוצה כזו.
אתה דיין. מעשה שלך או אמירה שלך משפיעים על אנשים וקובעים את דינם.

כיון שאנו דיינים, מדריכים אותנו חז"ל – עלינו לדון לכף זכות.
הגמרא במסכת שבת (קכ"ז ע"ב) מספרת כמה סיפורים על אנשים שדנו לכף זכות, וכל סיפור מסתיים במילים:

ואתם כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות.

כשאדם דן לכף זכות – הוא יוצר אווירה של זכות בעולם. הוא מטה את העולם כולו לצד הזכות, ומוריד שפע של רחמים, חסד ועין טובה. חשוב שנהיה שייכים לחלק הטוב של המציאות, לחלק שדן את העולם לזכות.

המתינות חשובה גם בהחלטות שאדם מחליט. אל תחליט בחפזון, תהיה מתון. גם את החיים שלך אתה צריך לדון, ולעשות זאת בכובד ראש ובמתינות.
כיצד הופכים למתון? מתינות פירושה הקשבה¹.
עלינו להקשיב לקולות העולים מן המציאות. מי שלומד מכל אחד, מי שפתוח לדעות שונות – החלטתו ותפיסתו את המציאות נובעים מכל מה שהוא קולט, מנקודת האמת שבכל דבר. בצורה כזו, הוא הופך למתון. גם אם יש לו דעה נחרצת – היא בנויה מהקשבה, ולא מסתימת אוזניו ועיניו למה שמחוץ לו. אדם כזה רואה את המכלול ומתוכו מעצב את דעתו.

"לחיות עם פרשת השבוע", פירושו לדעת שכל אחד הוא דיין. על כן עלינו להיות זהירים בדברינו.
ההנהגה הראויה היא, שאין מדברים ולא כותבים כלל דברים על אדם אחר. גם כשמדברים בשבחו של אדם – עלולה לצאת מזה גנות ופגיעה בו. מישהו מהשומעים עלול לסייג את הדברים: "זה לא בדיוק כך, הוא לא כל כך טוב כמו שאתה מתאר…". לכן הדרך הטובה היא כלל לא לדבר על אדם אחר.
התפוצה הגדולה וההשפעה הגדולה של כל מילה שאנו אומרים או כותבים צריכה להוביל אותנו לרגישות גדולה לתחושותיו של האדם שמולנו, ולזהירות גדולה בכבודו.

בע"ה נזכה להשבת המשפט הנכון והדיינים האמיתיים בדרכה של תורה.

---

¹ עי' רש"י בברכות ו' ע"א.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *