לחיות עם פרשת השבוע – אפשר לתקן את חטא העגל!
4
במרכז הפרשה עומד חטא העגל.
כשדנים על חטא העגל, יש לעמוד על המצב של עם ישראל לפני החטא, על החטא עצמו, ולאן אנו רוצים להגיע בתיקון החטא.
רגע לפני חטא העגל מופיע פסוק שמתאר את המצב שהיה לפני החטא (שמות ל"ב, ט"ו-ט"ז):
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.
חכמים דורשים את המילה "חָרוּת" מלשון חירות. עם ישראל הגיע למדרגה עליונה, שהיה בה חירות – ממלאך המוות, משעבוד מלכויות, מיצר הרע. חירות מלאה, שחרור גמור מכל שעבוד שיש לאדם ולאומה.
אדם היה מסתכל על הלוחות ורואה את האמת. אין צורך בפלפולים, בקושיות ותירוצים, אין מחלוקות – רואים את האמת האלוקית.
דרשו על כך חכמים את הפסוק (תהלים פ"ב, ו'):
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
שעבודים רבים מקיפים אותנו. אנו משועבדים לחברה, ליצרים, לתרבות. הקב"ה שחרר את עם ישראל מכל הדברים הללו. כשאדם רואה "מכתב אלהים", רואה את המציאות האלוקית – הוא משוחרר. לא אכפת לו מה החברה אומרת עליו, יש לו כח להתמודד עם היצרים – הרי דבר ה' גלוי לעיניו.
"חרות על הלוחות" – האותיות הם חלק מהלוחות, ולא כתובות על ידי דיו וכדומה, שהוא חיצוני ללוחות. החירות של הלוחות נמצאת בתוכנו, ולא צריך לכתוב אותה עלינו מבחוץ. זה הדבר הכי עצמי ופנימי, הכי אלוקי. זה שחרור פנימי ועמוק. כשאדם מבין שיש לו נשמה אלוקית, הוא משוחרר מכל לחץ ומכל שעבוד. אם נכיר את עצמנו ונהיה מה שאנו באמת – נהיה משוחררים.
"ואם שטוחה היא הכרתנו את עצמנו, שטוחה היא הכרת העולם את ערכנו" (אורות, ישראל ותחייתו, ח'). גם ההיפך נכון – אם עמוקה היא הכרתנו את עצמנו – נזכה להערכה ונהיה משוחררים מכל שעבוד. עלינו רק להיות מי שאנו באמת, בצורה העמוקה ביותר.
זה קשה. אנו חיים את הרבדים החיצוניים של החיים – את התאוות, את החברה, את רדיפת הכבוד. אלו דברים שמשעבדים אותנו.
החירות היה חרותה על הלוחות, ומתוך כך חרותה בנפש כל אחד ואחד מישראל.
אולם, המדרגה הגבוהה הזו שעם ישראל הגיע אליה – לא החזיקה מעמד (תהלים פ"ב, ז'):
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
עם ישראל לא היה באמת במדרגה הזו. זה בא כמשהו חיצוני, וכשעברו כמה ימים מהמעמד הנשגב – חזרו ישראל לגודל הטבעי, ואז בא השבר הגדול.
ננסה לעמוד על כמה תובנות שעולות מחטא העגל, וללמוד ממנו לחיינו.
דרשו חכמים (רש"י שמות ל"ב, ל"ד):
וביום פקדי וגו'. עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל.
בכל פורענות אנו לוקים גם על חטא העגל. ניתן ללמוד מזה, שחטא העגל עדיין נמצא בתוכנו. עדיין לא יצאנו לחלוטין מהחטא, ולכן אנו עדיין לוקים עליו.
על כן יש להעמיק בחטא הנורא הזה, שהביא אותנו למציאות נמוכה וקשה, כדי לדעת כיצד לתקן אותו.
א.
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ל"ב, ד').
חז"ל אומרים, ששם "אלהים" מורכב משתי מילים: מי אלה.
אלה – המציאות הגלויה לעין.
מי – שאלה, דבר נסתר.
שתי המילים הללו יחד יוצרות שם "אלהים". המציאות הגלויה בנויה מהמציאות הנסתרת (ישעיה מ', כ"ו):
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.
הנסתר הוא הדבר העליון, וממנו נולדה המציאות הגלויה.
אוי לו לאותו דור שהוריד את ה"מי", ונשאר עם "אלה" בלבד – "אלה אלהיך ישראל".
לוקחים את המציאות הטבעית – ועושים אותה לאלהים. לוקחים דבר אחד, נגלה, והופכים אותו ליסוד הקבוע ולבסיס החיים, וכל השאר מתבטל לעומתו.
זה יכול להופיע בכל מיני צורות. יש שמתיחסים לסמארטפון שלהם כאילו הוא אלהים. למשל, יש כאלה שלא מסננים את המכשיר, כי הסינון גורם לאינטרנט לעבוד לאט יותר, או כי יש פונקציות שלא עובדות כשמופעל הסינון. המכשיר יותר חזק עבורם מהכל. הוא לא רואה בעיה בכך שכל התועבה נמצאת אצלו בכיס. רק כשפונקציה מסויימת לא עובדת כמו שצריך – זה בעיה. כך מתייחסים לסמארטפון כאלהים. הוא יחליט עבורם מה לשמוע ומה לא, מה לדעת ומה לא. זה עגל הזהב שהופך לאלהים.
גם לתרבות אפשר להתייחס כאלהים. זה נפוץ ביחס לתרבות הספורט. לפני שנים רבות הייתי בביקור בבית כלא, וראיתי שם אסיר שבגלל משחק כדורגל באחת הליגות הנמוכות הוא רצח את השופט. אי אפשר להאמין לאן מגיעים, כשהספורט הופך להיות "אלה אלהיך ישראל".
כל עוד לא נתקן את הדברים הללו, עדיין חטא העגל נמצא בתוכנו, ואנו עדיין מרקדים במחולות סביבו. לכן אנו עוד סובלים מפורענויות, חלילה.
אנו צריכים להתחזק בהבנה שרק "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ', ב'), ולא דברים אחרים.
ב.
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל"ב, א').
אהרן הכהן, אין אנו ראויים אפילו להזכיר את שמו. צדיק עליון.
כשהעם נקהל עליו, הוא כביכול לא עומד ב"לחץ החברתי", ועושה את העגל. כמה נקהלו על אהרן? המתים על דבר העגל היו "כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ" (שמות ל"ב, כ"ח). רוב העם לא היה שותף לכך. אך היה זה מיעוט קולני, קשוח ועז פנים, שהיה נחוש בדעתו. הם באים בחוצפה ובעוז, הופכים את האחרים לטפשים: "במה אתם מאמינים? איפה משה? אנחנו רוצים לראות את האלהים!".
כל העם התיישר לפי מיעוט זה, ואפילו אהרן לא מצליח לעצור אותם, והוא רק מנסה "להרויח זמן".
את הבעיה הזו אנו פוגשים בימינו כל הזמן. מיעוט קטן, שיש לו עיתון או שופר אחר להשמיע את דעתו, משתלט על השיח ואף אחד לא מעיז לומר מילה נגדו.
ענייני תועבה נוראים הפכו להיות מרכז השיח, ומי שמתנגד מוקע כמיושן ולא נורמלי. כך מיעוט קטן של חולי נפש משתלט על השיח הציבורי, וכולם מפחדים. איש אינו מעיז לומר את האמת.
זה קורה גם בקבוצות קטנות יותר. מיעוט קטן יכול להשתלט על האוירה החברתית – ליצור אוירה של ציניות, של הערות לא מתאימות, של התנשאות. גם מעט אנשים, שבאים ממקום לא טוב, ויכולים להיות נגועים בבעיות חברתיות – עלולים לשנות את האוירה והשיח של כל החברה.
פגשנו את התופעה הזו גם במאבקים לאומיים. הקיצוניים משתלטים על האוירה, ואז אי אפשר לדבר ולהידבר, וזה יוצר קלקולים גדולים.
האנשים הטובים, בעלי האידיאלים, הישרים והעובדים על מידותיהם – צריכים לקחת את ההנהגה ולהיות המובילים. אל להם לתת למיעוט להשתלט על החברה ולהטות אותה לכיוונים שליליים.
ג.
וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה (שמות ל"ב, כ"ד).
אהרן לא עשה את העגל. הוא רק השליך את הזהב לאש, והעגל נוצר מעצמו.
לפעמים אנו לא מודעים לעוצמת הכח שיש לנו בידיים. יש לנו חומר נפץ בידיים. מספיק לשלוח סרטון למישהו – "ויצא העגל הזה" – אלפים רואים אותו. אי אפשר לומר: "אבל שלחתי רק למעט אנשים". אנו צריכים לדעת איזה כח יש לנו. אם אדם כותב נגד מישהו – הוא יכול לגמור לו את החיים. בכמה טפיחות אצבע קלות – אפשר להשפיל בצורה קשה מאוד.
חכמים אמרו על לשון הרע שאדם מדבר כאן והורג בסוף העולם. היום זה ממש כך. בשניות ספורות הדברים מתפשטים ומופצים בתפוצה עצומה, ויוצאים משליטה.
אנו צריכים להחזיר לעצמנו את השליטה.
הבעיה הגדולה במכשירים החדשים היא השליטה. הם יכולים להיות הדברים הטובים ביותר בעולם – שפע של מידע, של מקורות, של יכולות. מצד שני זה יכול להיות הדבר המתועב ביותר בעולם.
השאלה היא מי שולט על מי. האם האדם שולט על המכשיר או המכשיר שולט על האדם.
אם אדם מרגיש רטט בכיס באמצע חזרת הש"ץ והוא מציץ לראות מה זה, ואולי אפילו עונה להודעה שקיבל – המכשיר שולט עליו. קשה להאמין שזה קורה – באמצע חזרת הש"ץ או באמצע קדיש – אדם נותן למכשיר לשלוט עליו.
לעומת זאת אם אתה שם המכשיר ב"כֶּלֶאפון" – אתה שולט. אתה יוצא לחירות מעומס המידע הלא חשוב שאתה מוצף בו.
אם אתה מחליט מתי לבדוק את המכשיר – אתה שולט. אתה יכול להיות עם עצמך, לחשוב ולהתבונן. אבל אם המכשיר שולט עליך 24 שעות ביממה – אתה מאבד צלם אנוש.
חשוב לדעת – המכשיר הוא לא אלהים. שווה להפסיד קצת מהיכולות שלו, ולא להיכשל בהכנסת תועבה אל ביתך או אל כיסך. יש דברים מרכזיים וחשובים בחיים יותר מהפונקציות של המכשיר.
בדברים אלה לא באנו חלילה לייאש. חז"ל זיכו אותנו במתנה מדהימה. לאחר חטא העגל נאמר כך (שמות ל"ד, א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.
עלול אדם לחשוב, שלוחות שניים אינם כמו הלוחות הראשונים. שהמציאות שאחרי שבירת הלוחות, המציאות של תורה שבעל פה, כפי שאנו חיים אותה מאז חטא העגל – היא מציאות נמוכה שאין ממנה עליה.
אמרו חכמים, שדברים אלו הם הוצאת שם רע. הכתוב אומר, שהלוחות השניים הם "כראשונים", והדברים הנכתבים עליהם הם כמו הדברים שהיו על הלוחות הראשונים.
חטא העגל לא אמור לגרום לנו יאוש. גם אחר חטא העגל ושבירת הלוחות, אפשר להגיע למדרגה של הלוחות הראשונים.
דברים אלו נותנים תקוה ואמונה. יש לנו כח לצאת מהחטא שנפלנו בו.
חשוב לדעת, שהדור הזה הוא דור נפלא. יש לכם כח לצאת לחירות. בדורות הקודמים הנסיונות היו קטנים יחסית לדור הזה, וכבר היה קשה להחזיק מעמד. איך אפשר לעמוד במציאות של היום? יש לכל נער את כל התועבות של העולם בכף ידו – מה יעשה הבן ולא יחטא?
ובכל זאת, הנוער הולך לישיבות, מתמודד, לומד תורה.
יש לכם את הכוחות להגיע לחירות של הלוחות הראשונים. זה קרוב מאוד. מי שחושב שאין סיכוי, שהלוחות נשברו ואינם – מוציא שם רע.
אם רק נהיה מודעים לבעיות שעומדות בפנינו, נוכל להשתמש בכוחות האדירים של הדור הזה. נוכל לעלות מעלה מעלה בתורה, במצוות, בחכמה, במוסר ובמידות.
צריך רק להחליט – אנחנו משוחררים, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. עלינו להיות מי שאנו באמת, ואז נצא לחירות, בע"ה לאורך ימים ושנים טובות בשפע ברכה והצלחה.