פרשה יג – פסקה ט – מידת המים
המדרש:
(קהלת א) כל הנחלים הולכים אל הים וגו', מעשה בר"א ורבי יהושע שהיו מפרישין לים הגדול, ונכנסה ספינתן לים למקום שאין המים מהלכין, א"ל ר"א לרבי יהושע לא באנו לכאן אלא לנסיון, מלאו משם חבית מלא מים, כיון שעלו לרומי אמר להם אדרינוס שחיק עצמות מי אוקיינוס מה הינון, א"ל מים בולעין מים, אמר להן הבו לי מנהון, יהבון ליה מלא לקינייאתה, והוו יהבין בגווה מים והיא בלעה להון, על דעתיה דר"א משם הם שואבים, על דעתיה דרבי יהושע לשם הם שבים ללכת, כיצד היתה הארץ שותה, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כהדין נילוס, דמשקה והדר משקה, ורבי נחמיה אמר כמין תוכייה דהדין קבריא דמרבה וקבר, ורבנן אמרי כמין תוויי, נהר בבבל ושמו תוויי, ולמה קורין אותו תוויי, שהוא חוזר ומשקה אחת למ' שנה, וכך היתה הארץ שותה מתחלה, דכתיב ואד יעלה מן הארץ, וחזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, רבי חנן דציפורי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר מפני ד' דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן, מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים הרעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה, הה"ד (איוב ה) לשום שפלים למרום.