לחיות עם פרשת השבוע – המלחמה הרוחנית
5
פרשת תזריע והפרשה הבאה אחריה עוסקות בענייני נגעים. נעסוק במשמעות הדברים לאור דברי חכמים.
אחד הנגעים נקרא נתק, והוא מלמד שעניינם של הנגעים הוא ניתוק מהמציאות העליונה. כאשר האדם מנתק את עצמו מהעולם הרוחני, ואיננו יונק את חייו ממנו – מופיעים הנגעים. כשהגוף חי לבדו כביכול, בלי החלק הרוחני – זה מוביל לנגעים. הנגעים הם מחלה רוחנית, ולכן המצורע הולך לכהן, ולא לרופא.
בכמה צורות דרשו חכמים את הענין הרוחני של הנגעים. אחת הדרכים של הדרשה היא השוואת ארבעת הנגעים – שאת, ספחת, בהרת וצרעת – לארבע המלכויות – בבל, מדי, יון ואדום.
עניינים רבים בתורה המופיעים בארבע צורות, דרשו חכמים ביחס לארבע מלכויות. בפרשה הקודמת קראנו על ארבע חיות שיש להן סימן טהרה אחד בלבד, וחז"ל דורשים אותן כנגד ארבע מלכויות. כך גם ביחס לביטויים בתחילת בתורה: תוהו, בוהו, חושך ותהום.
כך גם דרשו חכמים ביחס לארבעת הנגעים (ויקרא רבה פרשה ט"ו, ט'):
"שאת", זו בבל על שום (ישעיה י"ד): "ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבה". רבי אבא בר כהנא אמר: "שבתה מדהבה", מלכות שהיא אומרת מדוד והבא. ר' שמואל בר נחמן אמר: מלכות שהיא מדהבת פנים של אדם בשעה שבא אצלה. ורבנן אמרי: על שום רישיה דדהב (דניאל ב'): "אנת הוא ראשה די דהבא". "ספחת", זו מדי, שהעמידה המן הרשע ששף כנחש, על שום (בראשית ג'): "על גחונך תלך". "בהרת", זו יון, שהיתה מבהרת בגזרותיה על ישראל ואומרת להן: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. "נגע צרעת", זו אדום שבאתה מכחה של זקן.
המהר"ל מבאר את ענין ארבע המלכויות (נר מצוה עמ' ז'):
ובאור זה, כי ראוי שיהיו נרמזים אלו ד' מלכיות בראשית הבריאה. כי אלו ד' מלכיות שהם מושלים בעולם, לא היו רק בשביל כי אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון. והחסרון הזה הם ד' מלכיות, לפי שהמלכיות האלו ממעטים כבוד השם יתברך בעולמו. וכאשר נברא העולם מן השם יתברך, היה ראוי שיהיה הכל תחת רשות השם יתברך, כי השם יתברך ברא הכל. ולכך הכל ראוי שיהיה נברא לכבודו. אבל כאשר נמצא ממנו הבריאה, אי אפשר שיהיה בלא חסרון. ואין דבר זה מן השם יתברך, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל. אבל החסרון הוא מצד חסרון העולם, שהוא העלול. ומזה ימשך החסרון, שהיו המלכיות מושלים בעולם, והם יוצאים מן כבוד השם יתברך.
ודבר זה ראוי שיהיה נרמז בתחלת הבריאה, מאחר כי מצד עצם הבריאה היה ראוי שיהיה הכל תחת רשות השם יתברך, וכמו שאמרו (יומא לח א) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לכבודו בראו, שנאמר (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ורוצה לומר, כי מאחר שברא השם יתברך הכל, בודאי נברא הכל לכבודו, כי אי אפשר שיצא דבר מן האחד, והוא כנגדו, שאם כן יהיה הדבר כנגד עצמו. ודבר זה אינו כלל, רק הכל נברא לכבודו. ואם כן כיצד ימצאו המלכיות המבטלים כבודו יתברך. רק שיש כאן חסרון בבריאה עצמה, שהחסרון אינו מפעולת השם יתברך, וזה היה סבה עצמית.
הבריאה חסרה מעצם טבעה. הניתוק מהבורא, שהוא מקור החסרון בבריאה, הופך את הבריאה למציאות שעומדת בפני עצמה, כביכול. מכאן נולדו ארבע מלכויות, שהם ממעטים את כבוד ה' בעצם מציאותן.
למשול בעולם – זה דבר שסותר את מלכותו של הקב"ה. יש סתירה בין מלכותו של הקב"ה ובין המלכות של ארבע מלכויות. המלכויות בונות את מלכותן על החומר, כביכול אין בורא לעולם. אימפריה גדולה מרגישה שהיא מנהלת את העולם ואין כח שיכול לעמוד מולה, וזו סתירה למלכות ה' בעולם.
הבנה זו מעוררת למחשבה ביחס למאבקים שעם ישראל מתמודד איתם בתקופתנו.
כבר הזכרנו בעבר שלמדינת ישראל אין איום על הגבולות. אויבינו הם ארגוני טרור בעיקר, וגם איראן – לא רוצה לכבוש אותנו. האיום הוא על העורף.
המאבקים מול האויבים הם מאבקים רוחניים. בלא שנבין את המניעים של אויבינו ואת המאבק הרוחני שמתנהל מולם – לא נצליח להכניע אותם. אין זה ענין של תוספת שוטרים או של מניעת אספקת חשמל לעזה. זהו מאבק רוחני וכך יש לנהל אותו.
נראה, שהמאבק המרכזי שלנו הוא מול ארגון שאנו פחות מרגישים אותו לידינו – ארגון המדינה האיסלאמית, דעאש. ארגון זה מבטא את האיסלאם בשיא אדיקותו ובשיא רוחניותו.
אחת הנקודות שעומדות בבסיס הארגון הוא, שמצד האיסלאם עצם קיומה של מדינה הוא כפירה. כהוכחה לכך הם מביאים את כל ההשחתות והרעות החולות שמגיעות מצד השלטונות של המדינות. לכן הם מתנגדים לעצם המושג של מדינה, ומשום כך הם נאבקים באירופה ובארצות הברית.
הם הולכים ומשתלטים על איזורים נרחבים, והעולם אובד עצות.
נראה, שהם המאבק הרוחני המשמעותי ביותר שיש לנו. הם "הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ג', א'). הם צריכים לעורר אותנו להתבונן על עצמנו.
האמירה שלהם שמלכות ומדינה זו כפירה – יש בה נקודת אמת.
כשעם ישראל ביקש מלך משמואל, הוא ראה זאת בצורה שלילית, וגם ה' אמר לשמואל (שמואל א' ח', ז'): "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם".
אמנם יש פרשת מלך בתורה, אבל זהו דבר עדין ומורכב, שיכול להיות ביטוי לכפירה ולניתוק ממלכות ה'.
אנו צריכים להגדיר לעצמנו – במה המלכות שלנו שונה? מדוע היא איננה כפירה ומרידה בה'? מהי הנקודה הרוחנית שמלך מבטא, ומה אנו חסרים כשאין לנו מלך?
מלכות בישראל שייכת למידת המלכות. היא יכולה להיות דבר גדול ביותר, נציגות של הקב"ה בעולם. אנו מברכים על ראיית מלך מישראל: "ברוך שחלק מכבודו ליראיו". כבודו של המלך הוא חלק מכבודו של ה'.
אך המלכות יכולה גם לרצות להיות במקום הקב"ה, ואז זה דבר שלילי ומנותק.
אנו צריכים לברר בצורה עמוקה ביותר את משמעות המלכות עבורנו. הרב קוק זצ"ל באורות המלחמה (ג') כותב:
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.
אמנם גלינו מארצנו מאונס, אך יש בזה גם רצון פנימי שלא תהיה לנו מלכות. אנו מחכים לזמן שבו ניתן יהיה לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. אם מלכות של ישראל בארץ דורשת כשרון של רשעה – מבחינה מסויימת עדיף בלי זה.
דעאש הם תנועה שכולה רשעה וברבריות. זהו אצלם הביטוי לרוחניות.
הרוחניות שלנו היא טוב וחסד, ואיננו חפצים ברשעה. חייל צה"ל שיורה במחבל שדקר אנשים – מובל באזיקים. זהו עיוות שאין כמוהו, אבל הוא מלמד על הכיוון. אנו מצפים מעצמנו לטוב ולחסד ברמה גבוהה ביותר, עד כדי עיוות השכל והצדק.
נקודה נוספת בענין זה קשורה ליחס הראוי למלכות.
כשרואים מלך גוי מברכים: "שנתן מכבודו לבשר ודם". הנתינה הזו היא נתינה חיצונית, ואין היא חלק ממלכותו יתברך (אבודרהם). יש נקודת אמת בטענה שמלכות היא כפירה בקב"ה.
דעאש סוחפים אחריהם מליונים, כי אנשים מרגישים שיש אמת בדבריהם. לרבים נמאס מהרשעות והשחיתות שדבקות בשלטון, מהצביעות שהעולם נוהג בה. על כן אנשים נשאבים למשהו שנשמע אמת צרופה ומזוקקת, למי שנראה הולך עם האמת עד הסוף.
אנו צריכים להגדיר מהי מלכות ישראל. כיצד מלכות ישראל איננה סתירה למלכות שמים, אלא אדרבה – היא הופעה של דבר ה' בעולם.
אל לנו לחשוב שבתוספת של טנקים ומטוסים ננצח את דעאש. אלו דברי הבל. המאבק מולם הוא מאבק רוחני, ואנו צריכים להיאבק במאבק הרוחני. זה לא פשוט, שהרי מדינת ישראל רואה עצמה מדינה חילונית, ואילו הם דבקים בדת, ומשליטים את חוקי הדת המוסלמית בכל מקום, באכזריות רבה.
לא בכח ננצח אלא בעוצמה רוחנית. כך גם מול שאר אויבינו, איראן, חיזבאללה וחמאס. לא יעזרו עוד כוחות צבאיים, אם לא ניתן תשובות רוחניות, תשובות של אמונה.
לפני כמה שבועות היה סיור של הנהלת איגוד ישיבות ההסדר במכון למחקרי בטחון לאומי, שהוא מכון מחקר מוביל בעולם בתחומו.
בדיון על כח ההרתעה אמר אחד מחוקרי המכון, שהיה בעברו ראש אמ"ן מחקר בצה"ל, שאין דבר כזה כח הרתעה. כיון שאין איום רציני על מדינת ישראל, לא יעזור כח הרתעה מול נער בן 13. הנקודה היא חוסן לאומי. מהו חוסן לאומי? "היכולת לקום מהר ממכה שמקבלים".
חוסן לאומי הוא אמונה. אמונה בצדקת דרכנו ובנצח ישראל, ואמונה באלוקים. אויבינו מכוונים את נשקם לעורף שלנו, והתשובה היא בחיזוק העורף על ידי אמונה.
עלינו לברר את אמונתנו – במה אמונתנו טובה מאמונתם? מהי המשמעות של האמונה, וכיצד אנו מופיעים את האמונה בטוב וחסד, ולא חלילה ברשעה וברבריות, כמו שאויבינו עושים.
אנו נמצאים במאבק רוחני מול אנשים שנראים חזקים באמונתם. עלינו להתחזק באמונתנו לבל יהיה עלינו קטרוג. עלינו לברר את האמת של תורת אמת שנתן לנו ה', ולהתחזק באמונתו באלוקינו, אלוקים חיים ומלך עולם, ולא אלוקי מוות כמו שאויבינו מאמינים.
ובזכות כך "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כ"ה, ח'), וחיים יהיה לנו ולכל ישראל עד העולם.