לחיות עם פרשת השבוע – שמיטה ויובל – הפרט אל מול הכלל
5
הימים הללו קושרים אותנו לשתי ספירות.
האחת היא ספירת העומר שאנו מצויים בעיצומה, והשניה היא ספירת השנים לשמיטה וליובל המופיעה בפרשה (ויקרא כ"ה, ח'):
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
הרמב"ם בספר המצוות קושר בין שתי הספירות הללו (עשה ק"מ):
והמצוה הק"מ היא שצונו למנות השנים שבע שבע עד שנת היובל אחר שנכבוש הארץ והתגברנו בה. ומצוה זו, כלומר ספירת שני השמיטה, היא נמסרת לבית דין, כלומר סנהדרי גדולה, כי הם הם שימנו שנה שנה מן החמשים שנה, כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העומר (מ' קסא). והוא אמרו יתעלה: "וספרת לך שבע שבתות שנים וכו'".
בית הדין מחוייב לספור את השנים, כשם שכל אדם סופר את הימים של העומר1.
יחס דומה בין בית הדין לאדם הפרטי אנו מוצאים במצוה נוספת, מצות קידוש החודש (עשה קנ"ג):
והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים. וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חדשים". ובא הפירוש (ראש השנה כ"ב): עדות זו תהא מסורה לכם. כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי עד כשתיראה לכל איש ואיש הלבנה שיקבע היום ההוא ראש חדש או ימנה מניין תוריי ויקבע ראש חדש או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד.
השבת שייכת לאדם הפרטי. הוא מונה ששה ימים ושובת. החודש והשנה – נמסרו לבית הדין. זו מצוה שמקיים כלל ישראל, ולא מצוה פרטית שמקיים אותה כל אחד ואחד מישראל.
כך בספירות. ספירת ימי העומר נעשית על ידי כל אחד ואחד מישראל. ספירת השנים – שייכת לכלל ישראל ונציגו – בית הדין הגדול.
בשתי הספירות אנו מונים חמישים, האחת היא ספירה של ימים, והיא שייכת לפרט, והשניה ספירה של שנים – והיא שייכת לכלל.
מהי המשמעות של שתי הספירות, של הפרט ושל הכלל?
שתי הספירות בנויות משתי רמות. בספירת העומר אנו סופרים ימים ועל גביהם שבועות, ובספירת היובל אנו סופרים שנים ועל גביהן שמיטות.
נעמוד על שתי התבטאויות בזוה"ק בפרשה, ולאורן ננסה לבאר את הדברים.
בזוה"ק קושרים את שנת השמיטה לעבד היוצא בשנה השביעית, שעליו נאמר (שמות כ"א, ב'): "וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם".
ועל כך אמרו (ח"ג, ק"ח ע"א, בתרגום):
בא וראה, עבדים פטורים מעול מלכות שלמעלה, ועל כן פטורים מן המצוות. מהו עול מלכות שמים, אלא כאותו שור, שנותנים עליו עול בתחילה, כדי להוציא ממנו טוב לעולם. ואם לא מקבל עליו העול ההוא, לא עושה דבר. כך צריך האדם לקבל עליו עול בתחילה, ואחר כך יעבוד בו כל מה שצריך. ואם לא מקבל עליו זה בתחילה, אינו יכול לעבוד.
כדי לעבוד, צריך האדם לקבל על עצמו עול. אנו מכירים את הביטוי "עול מצוות". בימינו חשים שזהו ביטוי קשה ועל כן מעדנים אותו, ואומרים שהנער נכנס ל"נועם עול מצוות". אך חז"ל אומרים שאדם צריך לשים על עצמו עול – כמו השור.
כאשר שמים עול על השור, כל צעד שהוא עושה חורש את האדמה ותורם לעולם. אם אין לו עול – הוא סתם מסתובב ולא מועיל. העול הופך את הפעולות של השור לדבר שמיטיב לעולם.
כך האדם, צריך לקבל על עצמו עול מצוות. אם הוא מקיים את המצוות בלי עול, רק כי זה טוב ונעים לו, כי הוא מתחבר לזה – זה לא פועל טוב ולא מטביע את רישומו בעולם. העול הופך את המצוות לדבר שעושה טוב בעולם.
לכן צריך אדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך עול מצוות. הסדר הזה חיוני, שכן בלי עול מלכות שמים, המצוות אינן פועלות את פעולתן הברוכה בעולם.
על כן ציוותה התורה (ויקרא כ"ה, ב'): "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". האדם איננו שור. הוא לא עובד כל ימיו בשדה. אילו ישקע האדם בעבודת השדה כל ימיו, בלי מנוחה, העול של המציאות ישלוט עליו, והוא לא יוכל לקבל עול מלכות שמים.
עבדים פטורים מן המצוות, כיון שהם משועבדים לאדון, ולא לקב"ה. אם אדם משועבד לאדמתו – הוא לא יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים. הוא כמו עבד שלא רוצה עול, אלא רוצה חינם. בלא ברכות, בלא מצוות. ראש קטן בלי אחריות.
לפני כמה שנים שאלו אותי תלמידים על תורת ארץ ישראל. הייתי רגיל, שכשאני מסביר שיש לסוגיות עומק והבנה פנימית, וכשמעמיקים בסוגיות מבינים את דרכי הנהגתו של הקב"ה בעולם – יש לשומעים ברק בעיניים. זה מלהיב אותם.
אך פעם אחת, כשהסברתי כך, שאל אחד התלמידים – למה זה אמור לעניין אותי מהי דרך הנהגתו של הקב"ה בעולם? אני כמו פועל במפעל שאחראי על בורג מסויים. מה אכפת לי ממדיניות הייצור של המנכ"ל?
כדי להסביר, נתתי לו משל. ילד שם לב, שהוריו מחנכים אותו בשיטה מסויימת. הם לא מגיבים סתם בכל פעם, אלא יש שיטה שעומדת מאחורי התגובות והמעשים שלהם כלפיו. והנה הוא מגלה, שהשיטה הזו כתובה בספר שנמצא בביתו, במדף העליון. האם יעניין אותו לקרוא את הספר, ולהבין את דרך החינוך שלך הוריו?
התורה היא מעין זה. היא מלמדת אותנו על הדרך שהקב"ה נוהג בנו.
שאלתו של התלמיד נובעת מגישה של ראש קטן. לא רוצה לראות את התמונה הכללית, די לי בעולם המצומצם שלי, וזהו. זו גישה של עבדים, שאינם יכולים לקבל עול מלכות שמים, כיון שיש להם אדון אחר על חייהם.
מי שמשועבד למשהו – לבוס, למכשירים למיניהם – הוא לא משוחרר, ולא יכול לקבל עול מלכות שמים.
זוהי השמיטה. הספירה ברמה הפרטית מבטאת שחרור של האדם מהעול של העולם ושל האדמה, כדי שיוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים.
בהמשך הזוה"ק על הפרשה דורשים את הפסוק (תהלים ל"ז, ג'):
בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה.
בהקשר לכך מובא סיפור (ק"י ע"ב):
רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך. פגשו בהר אחד, ומצאו שני אנשים שהיו הולכים. בתוך כך ראו אדם אחד שהיה בא, ואמר להם: בבקשה מכם, תנו לי מזון, פת לחם, ששני ימים אני תועה במדבר, ולא אכלתי דבר. נשמט אחד משני האנשים האלו והוציא מזונו שהביא עמו לדרך ונתן לו, והאכיל והשקה אותו. אמר לו חברו: מה תעשה עם המזון, שהרי אני אוכל את שלי. אמר לו: וכי על שלך אני הולך? ישב אצלו אותו עני עד שאכל כל מה שהיה אצלו, והלחם שנשאר – נתן לו לדרך והלך לו. אמר רבי חייא: לא רצה הקב"ה שדבר זה ייעשה על ידינו. אמר רבי יוסי: שמא נגזר דין על אותו אדם, ורצה הקב"ה להזמין לפניו מקרה זה, כדי להצילו. עד שהיו הולכים, התעייף אותו אדם בדרך. אמר לו חברו: ולא אמרתי לך שלא תתן לחם לאחר? אמר רבי חייא לרבי יוסי: המזון שאצלנו ניתן לו לאכול. אמר רבי יוסי: אתה רוצה להוציא ממנו זכות. נלך ונראה… רוצה הקב"ה להזמין לו זכות כדי להצילו.
בתוך כך, ישב אותו אדם וישן תחת אילן אחד, וחברו התרחק ממנו וישב בדרך אחרת. אמר רבי יוסי לרבי חייא: עכשיו נשב ונראה, שודאי הקב"ה רוצה לעשות לו נס. עמדו והמתינו. בתוך כך ראו חיה עם להבות עומדת אצלו. אמר רבי חייא: אוי על אותו אדם, שעכשיו ימות. אמר רבי יוסי: זכאי אותו אדם שהקב"ה יעשה לו נס. בתוך כך ירד מהאילן נחש אחד, ורצה להרגו. באה אותה חיה והרגה את הנחש. פנתה החיה והלכה. אמר רבי יוסי: ולא אמרתי לך שהקב"ה רוצה לעשות לו נס, ולא תוציא ממנו הזכות. בתוך כך, התעורר אותו אדם, והלך לו. אחזו בו רבי חייא ורבי יוסי ונתנו לו לאכול. אחר שאכל, הראו לו את הנס שעשה לו הקב"ה. פתח רבי יוסי ואמר: "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה".
נראה, שכאן מבאר הזוה"ק את משמעות הספירה הנוספת, ספירת היובל.
השמיטה היא שחרור מהעול של האדמה. היובל – "בטח בה' ועשה טוב". היובל הוא קישור אל מקור האמונה.
אותו אדם שמסופר עליו, היה בן חורין גמור. הוא רואה עני ונותן לו את כל מזונו בלי להתחשב בצרכיו האישיים, בדרך, בחום השמש – דבר לא מונע ממנו מלתת לעני. האמונה רועה אותו ומנהיגה אותו. הוא מקושר אל האמונה העליונה, אל היובל שהוא שורש החירות.
הספירות הללו מלמדות אותנו על שתי מדרגות.
האחת – שחרור מהעול של הצרכים הקרובים שמושכים את האדם, וקבלת עול מלכות שמים.
השניה – לחיות מתוך אמונה. לראות בכל דבר בחיים הזדמנות ששולח לנו הקב"ה להצליח, להינצל מגזרות, להידבק בה'.
כיצד בא הדבר לידי ביטוי בחיינו?
נפתח ברמה כללית, ולאחר מכן נעמוד על הבחינה הפרטית.
שתי הבחינות הללו, קשורות לתהליך של המעבר מיום העצמאות ליום ירושלים, שאנו בעיצומו.
יום העצמאות הוא שחרור מעול. עם ישראל היה ללא מדינה וללא עצמאות, והוא קם ומכריז: להיות עם חופשי בארצנו. שחרור משעבוד מלכויות. זהו השלב הראשון כדי לקבל עול מלכות שמים, שאז עם ישראל יכול לגלות את כוחותיו האמיתיים.
השלב הבא הוא החיבור לירושלים, לקדושה. בבית המקדש חווים את החויה של הצדק והיושר האלוקיים, של האמונה בצורתה העליונה ביותר. ירושלים מחנכת אותנו, שהאמונה והקדושה יהיו ההדרכה של החיים שלנו, ולאורן נחיה.
העצמאות היא השלב הראשון, אבל יש להמשיך לשלב השני, של הקדושה, של חיים לאור המציאות האלוקית.
המפגש עם ירושלים מכריח אותנו להגדיר לעצמנו מי אנו ומה אנו. כל הגויים נושאים את עיניהם לירושלים, וזה מכריח אותנו לומר בפה מלא כי ירושלים היא מרכז החיים שלנו, "בירת ישראל לנצח".
גם ברמה פרטית אנו מוצאים את שתי הרמות הללו.
השלב הראשון הוא שחרור משעבוד, מעול חיצוני. כדי שאדם יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא לא יכול להיות עבד. הוא צריך להיות עצמאי. הרבה דברים מטילים עלינו עול כבד, ומונעים מאיתנו להביע את מי שאנחנו באמת.
אחד הדברים המרכזיים הוא המכשירים הסלולריים. כשמכשיר כזה נמצא על האדם כל הזמן – הוא עבד. אם הוא מניח אותו בצד, הרחק ממנו – הוא בן חורין. כשהמכשיר בכיסך – הוא מחליט על מה אתה חושב ומה אתה עושה. הוא יוצר בכל כמה דקות קצר בקשר שלך עם הזולת ואפילו בקשר שלך לעצמך. במציאות החיים היום אין לאדם אפילו כמה דקות שבהן הוא נמצא עם עצמו ויכול לחשוב על עצמו, על חייו ועל שאיפותיו. בכל רגע נתון הוא נמצא עם המכשיר, ובעצם עם כל העולם – ועם כלום.
על כן חשוב ליצור מצב שבו במשך שעות רבות ביום אדם נמצא ללא המכשיר, ולפחות בזמני התפילות והלימוד. אחרת הוא ממש עבד.
ברמה גבוהה יותר – "בטח בה'". לראות בכל מציאות הזדמנות שה' נותן לך, כדי לתת לך שכר וכדי להוציא מהכח אל הפועל את הטוב ואת האמונה שבך.
הסיפור שהזוה"ק מספר איננו קורה לכל אחד מאיתנו בכל יום. אבל בצורה קטנה אנו חווים זאת כל יום. מישהו פגע בך – עליך להבין שהקב"ה שלח אותו אליך. הוא רוצה להעמיד אותך מול המציאות, ולתת לך אפשרות למחול כדי להציל אותך או כדי לתת לך שכר על כך.
עלינו לחיות לאור האמונה בה', שהוא שולח אלינו את המקרים, ואז ניתן למחול בלב שלם2.
לאור ספירת העומר וספירת היובל, עלינו לבנות את שני השלבים של החירות.
ראשית, להשתחרר מהדברים המשעבדים אותנו כדי לקבל על עצמנו עול מלכות שמים.
שנית, לחיות לאור האמונה בה', לבטוח בה' שמדריך אותנו ומוביל את החיים לטובתנו, ומתוך כך למחול ולהביט אל המציאות בעין טובה.
1 גם במצות ספירת העומר מתבטא הרמב"ם בדרך דומה (עשה קס"א): "והמצוה הקס"א היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אמרו יתעלה: "וספרתם לכם ממחרת השבת". ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם, כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע".
2 סיפור דומה מובא בזוה"ק (ח"א ויגש ר"א ע"ב): "ר' אבא היה יושב בפתח העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהיתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מן הדרך וישב וישן שם. בתוך כך, ראה נחש אחד שהיה בא אצלו. ויצא שרץ אחד והרג את הנחש. כשהקיץ האדם ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם, ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה אל העמק שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר, והאדם ניצל. כי אם היה מאחר רגע מלקום היה נופל ביחד עם הבליטה אל העמק, והיה נהרג. בא אליו ר' אבא, אמר לו: אמור לי מה מעשיך, כי הקב"ה הקרה אליך שני נסים אלו, שהצילך מן הנחש ומן הבליטה שנפלה, לא היו בחינם. אמר לו האדם: כל ימי לא עשה לי אדם רעה שלא נתרציתי עמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכלתי להתרצות עמו, לא עליתי על מיטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי. ולא נטרתי לו שנאה כל היום, אל אותו רע שעשה לי. ולא די לי זה, אלא עוד, שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות להם טובות. בכה ר' אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף, כי ביוסף עושי הרעה היו אחיו, ודאי שהיה לו לרחם עליהם מחמת האחוה, אבל מה שעשה זה, שעשה כן עם כל בני האדם, הוא גדול מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יקרה לו נס על נס".