לחיות עם פרשת השבוע – לזכרו של ארז אורבך הי"ד
5
פרשת "ויחי" עוסקת במיתתו של יעקב. זה מתאים לפרשת השבוע שעברנו השבוע בישיבה, במיתתו של תלמידנו ארז אורבך הי"ד.
גם פרשת "חיי שרה" עוסקת במיתתה של שרה. יש בכך לימוד שהמוות הוא לא העדר חיים אלא אדרבה, תגבורת החיים (עי' אורות הקודש ח"ב עמ' ש"פ).
ודאי שהמתים עצמם מתעלים במיתתם. מי שמת כיהודי על יהדותו זוכה למדרגת הרוגי מלכות, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אך לא רק למתים, אלא גם לחיים, המפגש עם המוות צריך להיות "תגבורת החיים", צריך להוביל לחיים משמעותיים יותר.
המוות צריך לתת לנו משמעות לחיים. יש מצוות שאנו מצווים למסור עליהן את הנפש. המצוות הללו מלמדות, שהתורה היא מעל לחיים. העובדה שיש דברים שעליונים מהחיים, נותנת משמעות לחיים, שיהיו מכוונים למטרה העליונה הזו.
ננסה לעמוד על נקודה מתוך הפרשה, שמתאימה לדמותו של ארז.
יעקב ברך את בניו, איש איש בברכה המתאימה לו, לתכונותיו ולמהותו. בסיום הברכה נאמר (בראשית מ"ט, כ"ח):
כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.
שואלים חכמים, שלכאורה היה צריך להיות כתוב: "איש אשר כברכתו ברך אותו", שכל אחד זכה לברכה המיוחדת לו. ועונים (בראשית רבה פרשה צ"ט, ד'):
אלא לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים, תדע שהוא כן, "יהי דן נחש", והוא קורא אותו אריה, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג): "דן גור אריה".
יש ללמוד ממדרש זה אמירה חשובה, שהרמח"ל מרחיב בה (אדיר במרום עמ' כ"ט):
ולכן אמר (תהלים קי"ט): "עת לעשות לה'", הזמן הראוי לעשות למען ה', שיהיה הדבר מצוין ומרוצה לפניו – בזמן שהאחרים "הפרו תורתך"… והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מה שכתוב: "איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מ"ט). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו… ותדע שבזה תלוי גם כן הפירוש שפירשו ז"ל, "הפרו תורתך", משום "עת לעשות לה'" (ברכות ס"ג). כי בהיות התורה מתחלשת בתיקוניה מפני מעשה בני האדם, לפעמים יצטרך על איזה דבר לשנות לפי שעה משום "עת לעשות לה'". כללות הענין: שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון.
לפעמים אדם נדרש לעשות דברים שהוא לא אמור לעשות. הוא פטור מהעשיה הזו, אין זה התפקיד שלו ולא השליחות שלו. כשאדם נכנס ופועל במקום שהוא פטור ממנו – זה בחינה של "עת לעשות לה'".
היכולת לעשות זאת נובעת מכך שאדם מתאים לדברים רבים. המחשבה שכל אחד מתאים לתפקיד מסויים ולשליחות מסויימת בלבד – איננה נכונה. אמנם לכל אדם יש אופי מיוחד ונטיות לדברים מסויימים. יעקב בירך כל אחד מבניו בדברים המתאימים לו. יהודה הוא "גור אריה", ודן הוא "נחש". אבל בסופו של דבר כל הבנים כלולים בכל הברכות, ויש להם שייכות לכל התפקידים.
רוב בני האדם יכולים לעשות דברים שונים ולהצליח בהם. אם יבחר להיות עורך דין – יכול הוא להיות עורך דין מוצלח, ואם יבחר להיות ר"מ – יהיה ר"מ מוצלח. כולם אריות וכולם נחשים.
הידיעה שכל אחד יכול להתאים לדברים רבים, מביאה את הרמח"ל ללמוד מכאן הדרכה לאדם. כשאתה בוחר את שליחותך בעולם, אל תשאל רק: "לְמה אני מתאים?", אלא גם: "מה העולם צריך?". יש תחומים שאתה פחות מתאים להם, אבל אתה יכול לתרום בכך. אם אין מישהו אחר שיעשה את זה – עליך לעשות זאת. גם אם אין זה התפקיד המיועד לך מששת ימי בראשית – אתה יכול להצליח בכך ולעשות את זה בגדלות.
כשאדם נכנס לעשות תפקיד שאיננו מתאים לו, זה לא פגם והריסה, אלא תיקון ובנין, משום שהוא משלים משהו שחסר בעולם.
המחשבה צריכה להיות: מה העולם זקוק, ומתוך כך לבחור את שדה הפעולה של האדם.
דברים אלו מתאימים במיוחד לדמותו של ארז הי"ד.
ארז היה פטור משירות צבאי. לכאורה אין זה התחום שבו הוא צריך לתרום ולעשות. אך ארז חש שיש לו מה לתרום גם בצבא, ועל כן עשה מאמצים רבים להתנדב ולשרת בצבא. ואכן, הוא הצליח להתגייס והצליח בתפקידו בצורה מיוחדת, ותרם את חלקו, מעבר למה שהיה צריך, בשירות הצבאי.
בתקופה המיוחדת שבה אנחנו חיים הדברים מקבלים משמעות מיוחדת.
"דורנו הוא דור מופלא" (מאמר הדור). אנו רואים זאת בציבור. בדור הזה יש אנשים נפלאים, וכל אחד ואחד ראוי לעשות דברים גדולים. זו ודאי "עת לעשות לה'", שכל אחד צריך להירתם ולראות במה הוא יכול לתרום את חלקו.
זה מדהים לראות, שלמרות כל הפיתויים והדברים שמושכים את האדם הרחק מהתורה, באים אנשים בהמוניהם ללמוד תורה. זה מלמד שאלו אנשים גדולים, שמחפשים תוכן עמוק. אנשים בדור הזה רוצים להיות גדולים ורוצים לפגוש תורה גדולה.
"הבה נכין לו הדרך, נראה לו את מבוא העיר, למען יוכל למצא את הפתח" (מאמר הדור). הדור מחפש גדלות, ולא רבים מעניקים לו את השפה הגדולה והשאיפות הגדולות שהוא מחפש.
כל אחד יכול לקחת חלק בעשיה חשובה זו. לפעמים נראה לאנשים שהם קטנים ולא ראויים. אין זה כך.
למדונו רבותינו, שככל שהאור גדול יותר – כך הוא מופיע בעולם בצורה מכוסה יותר. אור גדול לא יכול להופיע בעולם בלי לבושים.
אנו יושבים בארץ ישראל. זהו ודאי אור גדול מאוד (דברים י"א, י"ב):
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
אדם מרים את עיניו – ורואה את עיני ה'. זה אור שהאדם איננו יכול לעמוד בו. על כן המציאות הגדולה מתלבשת בלבושים רבים, המסתירים את האור.
כל אחד ואחד חושב – אני לא ראוי, מי אני ומה אני שאלמד תורה כה גדולה. עם כל הנפילות שלי – אני לא מתאים ולא שייך. זה לא נכון! כל מי שחי בדור הזה מתאים לשליחות המיוחדת של הדור. והשליחות הזו היא בראש ובראשונה – ללמוד וללמד תורה גדולה. כל אחד מתאים וכל אחד נקרא לעשות זאת. "עת לעשות לה'".
פסוק מיוחד בפרשה (בראשית מ"ט, י"ח):
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.
הפסוק עוסק בציפיה לישועה. כך מובא בגמרא בענין זה (סנהדרין צ"ח ע"ב):
דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב (עמוס ה'): "הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור", משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה.
התרנגול הוא עוף של אור. הוא פעיל רק באור. העטלף הפוך ממנו. ביום הוא מושבת, וכשמגיע החושך הוא מתעורר לחיים.
על כן שואל התרנגול את העטלף – מה לך לחכות לאור? האור יפגע בך!
כך גם יום ה'. זהו יום גדול, שבו יופיע לעולם אור גדול. מי שהכין את הכלים והתרגל לאור – יוכל לקבל את האור הגדול של הגאולה. האור הזה ישפיע עליו, ירומם אותו ויבנה את חייו.
אולם מי שלא הכין את עצמו והתעסק בקטנות – האור יסנוור אותו ויהיה לו כחושך. יש כאלה שהגדלות של התקופה מבלבלת אותם, ובמקום לעסוק בגודל, מתעסקים בצללים שהאור הגדול מטיל. מי שלא הכין את הכלים לקלוט את האור הגדול בצורה נכונה, עלול להישטף כשיגיע האור. הטכנולוגיה, המבט החדש, הערכים שמופיעים בעולם – עלולים להשפיע לרעה אם לא קולטים אותם בצורה נכונה.
ארז ביטא בחייו את הרצון לתרום ולעשות, גם כשהיה פטור. נלמד ממנו את המחשבה התמידית על נתינה, את הגדלות ואת הערכים.
הפיגוע קרה ממש כשסיימנו בישיבה דיון בנושא התפילה.
אין מקרה בעולם. זהו רמז שהקב"ה שולח לנו, להתחזק בנושא התפילה.
חלק גדול מהציפיה שלנו לישועה מתבטא בתפילה. חז"ל קבעו בתפילת שמונה עשרה ברכה על הציפיה לישועה. זו הברכה האחרונה לפני "שומע תפילה", והיא מהווה "שיא" של הבקשות שלנו.
החלק שלנו בתהליך הגאולה הוא בעיקר בתפילה. הקב"ה חפץ בתפילתנו. התפילה בונה את הרצון והרצון הופך אותנו להיות כלים ראויים לאור של הגאולה.
נתחזק ביחס הנכון לתפילה, ובעיקר בזהירות מדיבורים בתפילה, ובע"ה יהיו הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו של ארז.